אמש חזינו באגדה מהלכת. פיסת היסטוריה של הרוק. דור המייסדים. גבירותי ורבותי,
ניל יאנג!
 |
| The Needle and the Damage Done |
"In fact, Young worshippers may have witnessed one of the man's most electrifying performances in years, filled with plenty of humour and a back-to-basics garage rock spirit."
יאנג, כידוע, כבר אינו פרגית, ולמעשה חוגג היום יומולדת 67! בסוף ההופעה החברים שרו לו יומולדת-שמח, ואף העניקו לו צעיף, אבל אני מקדים את המאוחר.
הדבר המלבב ביותר מבחינתי בהופעה, הוא שיאנג, למרות
ההיסטוריה שלו, כוחו עוד במותניו. בהופעה הוא נותן בראש משל היה צעיר ב-40 שנה, והדובדבן שבקצפת - הקול שלו נשמר היטב היטב, מה שמבהיר ללא ספק, שלמרות שסבא עלה לבמה, הסבא הזה הוא ניל יאנג מכל התקליטים האהובים (ותודה לגראגא, על שהכיר לי את
Live Rust).
נחזור להתחלה אם כך, או, כמו שאומרים עכשיו בכל הסדרות: "Five hours earlier".
ההופעה היתה ברוג'רס ארינה, ואני כבר יודע בדיוק איך ואיפה נכנסים, ומה סדרי העניין, מלבד (כמו שהעיר, ובצדק O) את נושא הפקדת המעילים. בדיעבד, כנראה שהיה כדאי להפקידם תמורת ממון נוסף, אבל פספסנו, אז התעסקנו עם המעילים בינות לרגליים כל ההופעה.
על הכרטיס היה כתוב שאסור להביא מצלמות, ולמוד יגון מההופעה של
קנופפלר-את-דילן, באמת לא הבאתי, וחבל. לא בדקו בכניסה, אפילו לא מיששו, למרות שפעם היתה הופעת עמידה. ולכן התמונות הלא מדהימות הן באדיבות הטלפון שלי. תמונות יותר מוצלחות אפשר למצוא בביקורת-ההופעה מה- Sun, למעלה.
אה, כן, הופעת עמידה. נשמט מקרקעית דעתי שזו הופעת עמידה, והגענו, כמו שכתוב, בשבע. ממיעוט התורים הייתי צריך לחשוד, וריקנות הכיסאות והרחבה גם העלו סימן אזהרה קל, אבל בשבע בדיוק עלתה להקת החימום,
The Sadies. תפסנו מקום טוב מאוד, יחסית מקדימה, בלי יותר מדי ענקים מסתירים.
חבר'ה צעירים שמנגנים שירים מקוריים בסגנון שמזכיר את המוסיקה של "ספרות זולה", רק מהירה הרבה יותר, עם גיוון קצבים נחמד מאוד. היה מפתיע לטובה, הם נתנו כחצי שעה, וסיימו.
מפרקים את סט התופים "של הילד" (אפשר לראות את סט התופים של קרייזי-הורס מאחוריו בתמונה), ולמרבה המצוקה בונים סט-תופים נוסף על קדמת הבמה.
ואכן, הופעת חימום נוספת. פיסת היסטוריה רצינית הפעם, ה-
Los Lobos, האגדיים בתחומם - אולי מוכרים לכם משירים כמו
La Bamba. הם מקצועיים לעילא, המתופף שלהם מאוד נהנה (לדעתי הוא בן של אחד מהם) ועשה פרצופים, אבל מה לעשות, לטינו-רוק זה לא כוס הוויסקי שלי.
מודעים לגודל המאורע, הם שמו את האגו בצד, ניגנו את ה- 45 דקות שלהם, וירדו מהבמה. שעה וחצי של עמידה מאחורינו, הפסקה והופעה לפנינו. הממ. אז כן, הופעת עמידה. בהפסקה אנשים משפרים עמדות, ומצאנו את עצמנו מאחורי בחורה שגבוהה ממני בלפחות 10 ס"מ. בישראל כמעט ולא רואים כאלו דברים; כאן יש לא מעט בחורות גבוהות, וגם לא מעט בחורים גבוהים; בחיי, צריך להפריד איזורי עמידה בהופעות לפי גובה.
להקדים את המאוחר - כנראה שארבע ורבע שעות עמידה הן לא לרוחי. מעולם לא אהבתי לעמוד כ"כ הרבה, ואפילו להופעה זה היה מאתגר.
כמו ש-O ציין, עננת גראס כבדה החלה להתחשר מעל לראשינו, ובפעם הראשונה בהופעה ראיתי שהמעשנים מציעים מכל-הטוב-הזה לסובבים אותם.
בעודנו מחכים בהפסקה ל"אישיות המרכזית של הטקס" (כמו שאמר הרס"ר של בה"ד 10), זה זמן טוב לרטרוספקטיבה קצרה:
הקריירה של יאנג מגוונת וארוכה מאוד. אני לא מכיר הכל, ולא הכל לטעמי. אני בדיעה שלפני הופעה צריך לעשות שיעורי בית. אז חזרתי אל הקלאסיקות, וגם אל שני החדשים: יחד עם הכרטיסים של ההופעה קיבלנו את
Americana, אלבום משונה של יאנג עם קרייזי-הורס. הסגנון הוא הקלאסי המשותף להם, אבל זה הכל קאברים של שירי-עם/ילדים מוכרים, ומנסים להדגיש בהם את הצדדים החשוכים. לא מרהיב בעיני.
חיפוש זריז בסט-ליסט של השבועות האחרונים (ו
הנה זה של אתמול), העלה שאין מה לחרוש על אמריקנה, לעומת זאת צריך ללמוד את
Psychedelic Pill החדש אף יותר, שכן חצי מההופעה תהיה ממנו. וכך עשינו. אני אוהב את האלבום הזה, למרות השיר הראשון, שאורכו חצי שעה, ועוד אחד שם בהמשך שממאן להסתיים.
לקראת סוף ההפסקה התחילו להתסובב על הבמה "טכנאי מעבדה" בחלוקים לבנים, בוחנים דברים, ולבסוף התחילו למשוך למעלה את הכיסוי של התפאורה - הארגזים הגדולים התרוממו וחשפו "מגברים" אדירים. כנראה שזה סוג של הומור.
כשהתסיימה האקספוזיציה, סוף סוף עלו לבמה יאנג וקרייזי-הורס, ויחד עם הטכנאים, והקהל, פצחו בשירת ההמנון, Oh Canada. בארה"ב הם שרו את ההמנון האמריקאי, כך שלימור לבנת יכולה להתמוגג ממחשבות מה היה קורה אילו ישראל היתה על מפת ההופעות של יאנג.
הסאונד היה טוב מאוד, אם כי מחוספס במתכוון. הסאונד של יאנג וקרייזי-הורס, אחד לאחד כמו בתקליטים. וגם הקול שלו כך! בהופעה של יותר משעתיים הם ניגנו "רק" שנים-עשר שירים, כולל הדרן - הם מאוד נהנים להאריך ולמשוך שירים, בג'אם בלתי נגמר. בחלק מהשירים זה היה קצת מוגזם בעיני, אבל קטונתי. ב- Walk Like a Giant, הסיום (שגם באלבום נמשך מעבר לראוי), נמשך נצח קטן, עוד ועוד ועוד.
כמו ש-O סיפר, היו כמה דחפנים, ואתן בהם סימנים, אבל בפוסט אחר, לא שיתארך יתר על המידה.
נוגנו גם כמה קלאסיקות, שהקהל השתולל בהן, אבל הרבה דברים מהאלבום החדש, שהקהל פחות הכיר, וכשהשיר הגיע לסיומו (אך נמשך עוד דקות ארוכות), הקהל פחות שיתף פעולה.
למרבה הצער, בהדרן ניגנו משהו מעט פרוה, אבל Into the Black שקדם לו פיצה בהחלט. גם נערת הקינמון היתה מרהיבה, ובאמצע יאנג עלה לתת כמה שירים אנפלאגד, רק הוא והגיטרה. את ה"מחט והנזק שנעשה", הקדימה ההקלטה מ- Live Rust של הגשם, והכרוז מבקש לא להפיל את מגדלי הרמקולים.
ואחרי זה גם קצת פסנתר:
אבל אל-חשש, מהר מאוד חזרו הרביעיה לחשמל ולרעש המרהיב שיודעים לעשות אבות הגראנג':
לקינוח, כאמור, היה שירת יומולדת ליאנג, ואחרי הסיום נתנו מנוח לרגלינו העייפות, עייפות אך מרוצות(?). היה מדהים.
אני חושב שלקראת הופעת העמידה הבאה, אברר טוב טוב כמה להקות חימום יש, ובהתאם אגיע בזמן מאוחר קצת יותר, כדי לעמוד קצת פחות.
אגב ההופעה הבאה, אמנם הופעת ישיבה, אבל אני צריך לברר מה בדיוק הסט-ליסט של פול מקרטני!
Keep on Rockin' in the Free World!
