ההופעה של רוג'ר ווטרס The Wall - Live in Vancouver - פוסט ארוך עם הרבה תמונות

מקדמה: אני מתנצל - יצא פוסט ארוך מאוד, עם המון תמונות. אפשר לקרוא אותו בהמשכים. אפשר לרפרף על התמונות. ואפשר לדלג עליו. השתדלתי לרכז בהתחלה, לפני תחילת ההופעה את התובנות שלי. מי שממש אוהב את החומה (ואני חושב שאתם יודעים מי אתם), מוזמן להתרגש שוב ביחד איתי לאורך הפוסט הזה. כמו-כן, ניתן להקליק על כל תמונה, כדי לראות אותה בגודל גדול יותר. שמתי את רובן כאן בגודל לא מספיק מכובד, כדי לחסוך מעט במקום. ודבר אחרון במקדמה: אין לי מושג איך הפוסט הזה יעבוד במסך קטן מאוד. כנראה לא משהו.

באחת הפעמים הראשונות שהלכנו בחזרה הביתה, מקנדיאן טייר דרך גשר קמבי, שמתי לב, שעל לוח הפרסומות הענק של ה BC-Place, איפה שבדרך כלל מוקרנת הפרסומת של טלוס, עם הקופיף החמוד, היתה פרסומת להופעה של רוג'ר ווטרס.

מהר מהר פניתי לטיקט-מאסטר.קה (ticketmaster.ca), וגיליתי שההופעה במאי, ושכרטיס במקום טוב אינו זול כלל ועיקר. הגם שכבר ראיתי את ווטרס על הבמה ב- 2006 בהופעה המפורסמת בשדה-החומוס של נוה-שלום, היה ברור לי שזה לא בדיוק אותו דבר. 

אודה ואתוודה שההופעה הזו היא כפי הנראה היקרה ביותר שרכשתי כרטיס עבורה, מתחרה בצמידות להופעה של Rush שראיתי בשטוקהולם במאי שעבר. ובשל כך, ואולי בגלל, החלטתי ללכת. הואיל וההופעה הנדונה של ראש בהחלט היתה שווה את מחירה, וכבר הבנתי שלטעמי כדאי לשלם שליש יותר ולהיות קרוב מאוד לבמה (הופעות עם מקום ממוספר, כן?!), ספגנו את המחיר. 

יש לציין ש-O לא חובב גדול של ווטרס בפרט, או של הופעות בכלל, ומכיוון שמדובר במחיר לא זול, וויתרתי לו, והחלטתי שאלך לבד (יחד עם עוד 50 אלף איש...).

כמובן שלקראת ההופעה חרשתי על הפינק-פלויידים וגם על הסולואים של ווטרס, ולמרות שאת רדיו-קאוס אני ממש לא מסמפט, ה- Pros & Cons הוא מוצלח מאוד (כן, כן, זה באמת אריק קלפטון על הגיטרה!).

כמה ימים לפני התברר לי שמדובר אך ורק בThe Wall מהתחלה עד הסוף, בלי חימום, בלי הדרן ובלי תוספות. אז חרישה על דה-וול אם כך.

סוף סוף הגיע היום הגדול, שבראשיתו טיילנו טיול מוצלח להר גרדנר שבאי-בואן (ואולי על כך בפוסט נפרד). בהיכרותי את איך הדברים עובדים (תור ארוך לבירה יקרה ולא טעימה), בבית דגמתי מעט מן הגלן-ליווט המובחר, כדי להיות קליל יותר. בדרך, הרחובות נתמלאו במהרה בהמונים.

ולמרות שקיוויתי שעל הביסי-פלייס יקרינו את הפרסומת להופעה, כמובן שהקרינו פרסומת לטלוס.

הביסי-פלייס, יש לציין, הוא בעיקרון איצדיון כדורגל (נו, אז וונקובר לא מושלמת) - והקונטרפציות למעלה מיועדות לאפשר למשוך את הגג, כך שהאיצטדיון יהיה חשוף לשמיים, וההופעה היתה אמורה להיות הופעה באוויר הפתוח. למעשה זו היתה ההופעה הראשונה בביסי-פלייס המחודש. 

עמדתי בתור הקצר לכניסה, ובו השומר מישש אותי נמרצות ובחן בעניין את המצלמה שאיתי - ההוראות על הכרטיס אמרו שאסור להביא מצלמות מקצועיות עם עדשות מתחלפות, אז הבאתי את מצלמת האולימפוס שהחבר'ה הביאו לנו לחתונה. במאמר מוסגר אוסיף שמישהו שעובד איתי הגניב מצלמה אמיתית פנימה, הוא אמר שהוא פירק אותה, וחלק היה במעיל וחלק בתיק שלו. לדעתי השומר היסודי שמישש אותי היה מוצא את זה. כנראה שהיה לו מזל. 

עמדתי בתור נוסף, למרצ'נדייז, וקניתי טי-שירט. הקהל התחלק לטין-אייג'רים צעירים והוריהם, ואף מבוגרים מכך, אך נוכחות פחותה לדור הביניים. אקדים את המאוחר ואומר שבאמת נהניתי והתרגשתי בהופעה, אבל בכל זאת הפריע לי כאן דיסוננס: מצד אחד, ווטרס מטיף מוסר, מדבר גבוהה גבוהה, ואני חושב שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. ההופעה שזורה במחאות גדולות וקטנות, ונראה שהוא, כמו U2, באמת מנסה לנצל את מעמדו כדי לשנות את העולם. מצד שני - המרצ'נדייז, הו המרצ'נדייז. מילא טי-שירטס (יש האומרים שהוא בוחר את העיצובים שימכרו בכל ערב!), קפוצ'ונים, וכובעים. אבל גם מחזיקי מפתחות, וספלים. הכל במחירים ראויים למסחרה אמריקאית, והשיא - השקית שבה מקבלים את הדברים, אף היא נושאת לוגו של ההופעה, בכתב היד המוכר והידוע. פייר? קצת התאכזבתי מהמסחרה. לא מספיק כדי לא לרכוש חולצה, אבל בכל זאת. 

אחד ההורים הסביר הסברים לבניו המחוצ'קנים, כולם עומדים איתי בתור, והצביע על מתקן מגודל על הקיר - שתי חתיכות מתכת גדולות, ממוסמרות לקיר, וביניהן בוכנה של בולם זעזועים. האבא הסביר שזה seismic dampener - ועוזר למבנה כזה גדול להתמודד עם רעידות אדמה.

נכנסתי פנימה, ונעצרתי בהתפעלות:

מאוד מרשים הביסי פלייס הזה

ואז שמתי לב לחומה שכבר עיטרה בחלקה את הבמה. מוקדם יותר באותו יום שמעתי ברדיו המקומי (101fm) ראיון עם ווטרס, שישב באותו זמן במלונו הצופה על Coal Harbor והתפעל מכמות המטוסים הזעירים הנוחתים וממריאים על המים. 

הוא סיפר שאת מסע ההופעות הזה הוא התחיל לפני 3 שנים, לציין 30 שנה לאלבום המקורי, ובמסגרתו הוא אף הופיע כאן בונקובר באיצטדיון ההוקי, שהוא קטן משמעותית. ואז הוא החליט שהוא רוצה להמשיך את מסע ההופעות גם לדרום אמריקה, אבל, למרבה המצוקה, אין להם שם הוקי, ואף לא איצטדיוני כדורסל, אלא רק כדורגל. מה שאמר שהיה צורך לשדרג את ההופעה שתתאים לבמה הגדולה יותר. בדקתי - רוחב מגרש כדורגל הוא כ70 מטר, ושל כדורסל/הוקי פחות מ-20!

בראיון ווטרס התגאה שזה משטח ההקרנה הגדול ביותר בעולם כרגע, ואני מאמין לו. הוא נקב במספרים משונים לדעתי - רוחב 8000 פיקסלים נשמע לי מעט למסך הזה, אבל לך תדע. 

בנוסף, בראיון ווטרס הסביר שחייבים להצביע לאובאמה, ולא לווירדו שלובש תחתוני מזל. המראיין כחכח בגרונו ואמר, אבל מר ווטרס, אנחנו בקנדה. על כך השיב מאור הגולה: "כן, אבל אני לא מבין כלום בפוליטיקה קנדית! אצלכם בטח יש מערכת חינוך טובה יותר, כי אתם יותר סוציאליסטים! חייבים להצביע אובאמה!" נו, שוין.

מערכת ההגברה המרשימה. הסאונד היה מעולה,
ולפי דיווחים,  זה נכון לכל שטח האיצטדיון

ווטרס גם סיפר בראיון על כך שלפני 30 שנה הוא שנא את הקהל ששר איתו בהופעות, ולכן הוא רצה לבנות חומה בינו לבין הקהל. משם זה נולד. ושהיום, יש לו יותר שכל, ובקטע מרגש במיוחד בהופעה (ועל כך בהמשך), כשהוא מתחיל לשיר את Vera, הוא נמצא 7 מטר מהקהל, אבל הקהל לא יודע את זה.

מסביבי הקהל שלף "סיגריות" שהדיפו ריק ירקרק במיוחד, והאוווירה התחממה. 

ה-בוב שמשמש כקולב למעיל והמשקפיים של המנהיג הנערץ

אציין גם שלצערי הפלטפורמה של הבלוג הזה מחרבת וידאו קליפים, אז אעלה לכאן רק תמונות.

סוף סוף מתחילים! ההופעה מתחילה בכך ששני חיילים גוררים בובת-סמרטוטים (פינק) אל קדמת הבמה, וברקע מושמע הקטע "I am Spartacus" (שווה צפייה - מצ"ב גם היוטיוב וגם ההסבר).

Fireworks: "In the Flesh?"

 ואז רוג'ר עולה על הבמה, לקול תשואות רמות, ולובש את דמות המנהיג (צילומסך מהוידאו שצילמתי, ולכן הגירעון הנורא):

So ya, thought ya, might like to, go to the Show

וואו! זיקוקים, מוסיקה, ווטרס מתנהג כמו מנהיג פשיסט, סוחף מאוד! שימו את הקטע בווליום 11 מתוך 10, ותעצמו עיניים, זה רק מתחיל לתת קנה מידה! ואז המטוס מתרסק - הקול בסרראונד מדהים, האורות, וההקרנה על החומה - ממש מתרסק לתוך הקהל!

The Thin Ice. In the photo - Waters Sr.

בThin Ice ווטרס התחיל בלהקרין את התמונה של אביו המנוח, שנהרג במלחמה, ואז עבר להקרין תמונות של חיילים אחרים, חלקם נהרגו ממש לאחרונה באפגניסטן, וחלקם במלחמות אחרות. מתברר שזו תהיה התמה החוזרת: להקרין פנים, שמות ופרטים של אנשים שנהרגו במלחמות. ואז פעם ראשונה שהוא שר "Just another brick in the Wall" הוא הקרין את הנחת האמריקאי המנוח, גם על מסך המרכזי, וגם על לבנה בודדת בחומה.

ולאט לאט, בשירים וזמנים אחרים, הוקרנו עוד ועוד מתים על הלבנים. באמת מרגש, ולא בציניות. 

בשלב הזה ווטרס עוד עמד על הבמה וניגן, כאחד מהלהקה, כשלשמאלו הבחור ששר את הקטעים של גילמור.

מתחיל The Happiest Days of Our Lives ועל החומה הוקרנו אדוות אדומות עוכרות שלווה. 

You! Yes YOU! Stand still laddie!

וברגע הנכון, נפרשה במלוא נוראיותה, דמותו מקפיאת הדם של המורה (כמה תמונות למטה אפשר לראות עד כמה הוא גדול), ורגע אחר כך עיניו נדלקות באור אדום וכחול, מזרה אימה.

שטיק שווטרס עושה (והוא סיפר על כך בראיון) הוא שבכל מקום שהוא מגיע אליו הוא מעלה לבמה חבורה של ילדים מקומיים שישירו איתו את הקטע של התלמידים ומטחנת הבשר. מסתבר שהוא עושה את זה כבר 30 שנה, והוא סיפר שלפני כמה שנים ניגש אליו אדון מעל גיל 40 ואמר לו שהוא היה אחד הילדים האלו בהופעה בשנת 1980, ושזה שינה את חייו. האמת, מורגש שלא נותנים לילדים מספיק זמן להתאמן על הכוריאוגרפיה הלא מאוד מסובכת.

הילדים עם המורה

צחוק צחוק, זה מאוד מרגש. ומאוד אפקטיבי.

ברגע שיא (מקסימום מקומי...), הילדים רצים אל המורה וצועקים לו את המשפט הצפוי, במה שמתברר כקטע מרגש עד דמעות, ליטרלי:

Hey, teacher! Leave them kids alone!

בתמונה הזו ישנם כמה אלמנטים מכוננים ולכן אתעכב עליה מספר מילים נוסף:

הראשון, שימו לב למה שמוקרן על המסך העגול - iBelieve - בראיון הטלפוני ווטרס כמובן גם ירד על תרבות הפייסבוק והאייפון ואף הבטיח ירידות אכזריות על האייפון. כן. אז היתה המילה הזו, ומאוחר יותר היא גם הוקרנה עם פניו הנעימות של ג'ורג' דבל-יו, והיה גם iProtect, iPay, ועוד כמה כאלו, במה שמתפרש אצל ווטרס כמחאה נוקבת נגד האייפון.

דבר שני, הגיטריסט עומד על החומה ומנגן. זה אלמנט שחזר על עצמו. בכל סולו גילמורי משמעותי, הוא עמד על החומה, שהלכה וגבהה.

דבר שלישי - החומה שגובהת - שימו לב לפועלי הבמה, שמניחים לבנה. לאט לאט, מבלי משים, החומה הלכה והתמלאה לנגד עינינו באופן מרשים. מה שהיה מרשים לא פחות, הוא ששניה אחרי שכל לבנה מונחת במקומה, היא מוארת. רק היא. בלי "ללכלך" עוד אור מסביב. בהתחלה חשבתי שיש להן תאורה פנימית, כדי להשיג את האפקד המגניב הזה, אבל מצד שני, רואים, למשל על הלבנים שמשמאל לווטרס, הקרנה חדה ומדוייקת. קולגה שבעברו עשה תאורות אמר שיש היום אמצעים להקרנה כל כך מדוייקת, רק שמה שמדהים פה הוא כמות הלבנים.

לפני Mother, ווטרס שר שיר חדש, היחיד מחוץ לפרוגרמה, אבל ברוח המוסיקלית של החומה, שהוקדש לבחור צעיר שהיגר מברזיל ללונדון, ובטעות נוראית בזיהוי כוחות הביטחון הבריטיים החליטו שהוא מחבל והרגו אותו.

לכבוד Mother, הוא הסביר שהוא הולך לעשות דבר מעט נרקיסיסטי - הוא הולך לשיר עם הקלטה של עצמו, מלפני 30 שנה, ממסע ההופעות המקורי. הציניקנים שבינינו יסבירו את זה שככה הוא לא מתבייש יותר מדי לשיר עם הפלייבק, כי מה לעשות, הקול שלו כבר לא מה שהיה פעם.

Mother, should I trust the government?

Did you see the falling bombs

ומשם עברנו ל- Goodbye Blue Sky. המטוסים שהוקרנו על המסך הענק אכן נתנו הרגשה לא נעימה, והפצצות שהופלו התחילו בצלבים, עברו למגיני-דוד, דרך הסהר המוסלמי, המגל והפטיש, וכלה בלוגו של חברת הדלק של, ושל מרצדס.

העיקר שיהיה ברור מי הרעים.

היו עוד כמה אפקטים מרשימים - החומה מתמלאת דם, מתמלאת בפצצות שהמטוסים מפילים, וגם מטוס אחד ענק שחולף ממש מעל, מבחינת ההרגשה.

במהלך Empty Spaces החומה המשיכה להיבנות במרץ מרשים.


במהלך Young Lust, הוקרנו דמויות נשים מעורטלות על המסכים. כבר נשאלתי האם זו בר רפאלי, לדעתי לא, כי אחר כך רואים אותה בסמיכות לחשופות חזה. 

עד שמגיעים ל-One of My Turns, החומה חוסמת שטח מרשים מהבמה:

Don't Leave me Now

במהלך Another Brick in the Wall part 3 הוקרנו אלפי תמונות הרוגים על החומה:

ב- Goodbye Cruel World הוא שר דרך הלבנה הבודדה שעוד היתה פתוחה, ובסוף השיר, עם המילים האחרונות (Goodbye, goodbye, goodbye) נסגרה הלבנה.

ואז היתה הפסקה, ובמהלכה הוקרנו "כרטיסי ביקור" של מאות הרוגים - בויאטנם, אפגניסטן, מלחמות העולם, סרייבו, אפריקה. עוכר שלווה. שתיים מהן תפסו את עיני והספקתי לצלם:

מצד אחד, הוא מקרין תמונות של הרוגים שמשפחותיהם שלחו אליו. מצד שני, קצת מפריע לי הקו הכאילו ישר שהוא מותח בין שני המקרים האלו. ובאמת מסקרן, כמו ששאלו אותי, האם הוא היה מקרין תמונה של אזרחים ישראלים שנהרגו על ידי מחבלים, אם היו שולחים לו? לווטרס פיתרונים.

קטע הגיטרות המפורסם. הם עשו אותו יותר מורכב מבאלבום

בתום ההפסקה, כשעמעמו את האורות התברר שהענן הירקרק שעישן רוב הקהל רק התעצם והפך סמיך יותר. 

Hey You הושר כשכל מה שאנחנו רואים זו החומה, ללא אפקטים, ללא הקרנה, וללא מזור לנפש פצועה. 

ב- Is There Anybody Out There הוא הציץ מלבנים שונות, ובקטע הגיטרות, הם הציצו.

את Nobody Home ווטרס מבצע, כביכול כמו בסרט, בחדר המלון, שנפתח מתוך החומה. שרוע על הספה, מיוסר, ומיילל - "I've got 13 channels of Shit of the TV to choose from", רק שהיום הטלוויזיה קטנה ורזה.

בתום השיר ווטרס נסוג פנימה, וחדר המלון נסגר. כפי שהסביר בראיון ברדיו, בשלב הזה, כשהוא מתחיל לשיר את Vera, הוא נמצא מאוד מאוד קרוב לקהל, ומסוגל להתרגש איתם "מהמסע הרגשי שאני הולך להעביר אותם". אני אומר את זה עם קורטוב של לעג, ואני מודע לזה שזו מניפולציה זולה (טוב, לא כל כך זולה), אבל מאוד מאוד אפקטיבית: כשהוא שר את Vera, הוא מקרין קטעי ווידאו של ילדים, החל בקטנים ועד גדולים יותר, שאביהם חוזר, על מדים, משנים בניכר, והם עוברים מחיוך לבכי ללא מעצורים. האמת - זה משפיע גם על הקהל, והרבה ממררים בבכי.

לי זה קצת הזכיר את הפסל שיש בויקטוריה, בירת BC, אולי זה מסממני הגיל, אבל זה באמת היה מרגש עד דמעות.

זה לא מפליא אם כך, שלאחר הטלטלה הזו, Bring the Boys Back Home, נשמע רלוונטי מתמיד.

את Comfortably Numb הוא מבצע כשהוא עומד על הבמה, מלפני החומה, ובקטעים שגילמור שר, זמר הרכש שלו שר מראש החומה, וכך גם גיטריסט הבית. במהלך הסולו הגדול, ווטרס דוחף מספר פעמים את החומה, אך ללא הועיל. 

ואז הוא מניף את ידו, ובתנועה של אוחז מקדחה, קודח בחומה, ומרעיף עלינו אפקט מדהים.

זה קורה כל כך מהר, שקצת קשה לתפוס עד כמה ההפקה מרהיבה: איך הם מצליחים לתאם כל כך טוב, איך הוא יודע בדיוק איפה "לקדוח". מתמונות של אחרים שהיו שם, האפקט מרהיב לא פחות כשקולטים את כל שטח ההקרנה העצום.

במהלך The Show Must Go On הבמה עוברת מטמורפוזה מהירה לבמת הנאומים של המנהיג:

ובסיומו של In The Flesh, הוא אוחז מכונת יריה, ויורה אל תוך הקהל:

If I had it my way, I'd have all of you SHOT!

Run Like Hell, היה קצבי וסוחף, כולל מחיאות הכפיים לפי הקצב, משל היינו בקלאב-מד. 

במהלך Waiting for the Worms הוא אכן שר עם מגה-פון, ואף העניק לנו מסצנת הפטישים האיקונית:

סטופ! הבובה הקטנה הושלכה מראש החומה בסוף השיר

ואז התחיל המשפט. The Trial, ובמהלכו ווטרס שר מול קטעי האנימציה המוכרים מהסרט. אני חושב שגם הוא מבין שלעשות את זה אחרת היה פוגם. ובנוסף, ההקרנה נתנה לי אור מספיק טוב ככה שסוף סוף תפסתי תמונות טובות שלו...

"They must have taken my marbles away!"

ולקראת סיום, שאלתי את עצמי - האם יפוצצו את החומה? האם יקרינו אותה מתפוצצת?

ווטרס הסתובב הלוך ושוב, "Tear down the Fucking Wall!" הוא זעק, ועל החומה הוקרן קולאז' של תמונות ודימויים שהוקרנו לאורך ההופעה. 

ואז הוא נמלט אל מתחת לבמה, ובאופן משביע רצון, החומה קועקעה, והוחרבה ברעשי פיצוץ מרהיבים, לקול תשואות רמות!

על הירח האדום הוקרנה דמות של ילדה בשמלה, נוחתת באמצעות בלונים, ועוברת לפוזת מנצח, ועל צידי החומה הוקרנו פנים של ילד (לדעתי עם פאות של יהודים דתיים), ובצד השני ילדה (לבושה במה שאני יכול לתאר כבגדים של מוסלמית אדוקה). 

מספר פועלי במה חרוצים עלו, עם קסדות של דוזרים, וסידרו קצת, כדי שלסיום יעלו ווטרס ולהקתו, וישירו את Outside the Wall כולל אקורדיון, ווטרס עצמו על החצוצרה. 

וואו. לנשום עמוק. 

אני מוכרח לומר שמאוד נהניתי והתרגשתי בהופעה. אני בטוח שיש עוד ישראלים שמרגישים, למרות הפער התרבותי, שהם גדלו עם "החומה" כפסקול נעורים. הגם שמורי ומורותי בהחלט לא היו מזן מטחנת הבשר (ברובם), לשנוא את בית-הספר זה מאוד נכון בגיל מסויים, ובגיל הזה האזנתי והפנמתי את החומה. מספר שנים מועט אחר-כך המחאה הפנימית הופנתה אל המ"כים האידיוטים, והמדים בכלל, והחומה ליוותה אותי במשך עוד כמה שנים משמעותיות.

אני מקווה שמי שצלח את הפוסט האימתני הזה יכול להזדהות איתי, ולא לפטור את ההופעה בציניות אופיינית. ברור שהאירוע לא נטול פגמים, ועליהם כתבתי למעלה, אבל אני שמח מאוד שהלכתי. 

יש לי חשש שההופעות הקרובות בקיץ הזה לא ירגשו אותי ככה (איירון מיידן ופיונה אפל, היר ווי קאם!).