Israeli in Vancouver - פוסט אורחת מאת H

כפי ש- E ו- O ציינו במספר פוסטים לאחרונה, התארחתי אצלם לשבועיים במהלך אוגוסט. כיוון שנרמז לי בעדינות שמצופה ממני לתרום פוסט אורח לבלוג, אני מצייתת בהכנעה.

E ו- O כבר כתבו, או איימו שהם הולכים לכתוב, על הזמן שבילנו יחד, ועל כן אני אייחד את הפוסט שלי (בעיקר) לחוויותי בזמן שהייתי לבד (בחושך).

הטיסה לונקובר ה-הו כה רחוקה, היתה ארוכה ומייגעת. לא היו בעיות או הצקות מיוחדות, אבל זה היה ארבע שעות טיסה לפרנקפורט, ארבע שעות המתנה בשדה התעופה בפרנקפורט, ואז עוד עשר שעות טיסה לונקובר, שבסופן מצאתי את עצמי חזרה בשתיים וחצי בצהרים, למרות שלפי הספירה שלי היה בערך חצות, וזה אחרי שהתחלתי את המסע בחמש בבוקר בתל אביב. בקיצור - מה שההורים שלי קוראים לו "שלפ". בשדה התעופה פקידת ההגירה היתה יחסית נחמדה, ושאלה אותי מספר שאלות ענייניות, ועוד שאלה תמוהה אחת - לאחר שרפרפה בדרכון שלי היא התעניינה מה יש לי באירופה. כנראה היא חשבה שיש שם יותר מדי חותמות אירופאיות... אני לא יודעת אם השאלה הזו היתה מטעמי חשדנות בלתי ברורה, או סתם מטעמי סקרנות. בכל אופן, עניתי לה שזה פשוט יעד חופשה קרוב יחסית בשבילי, וזה הניח את דעתה. E פגש אותי בשדה התעופה, ולאחר ה- reunion המרגש, עלינו על הסקיי-טריין לדאון-טאון.

עוד טרם הגעתי ועל רקע הנסיון שלהם בביקור של K, איימו עלי , E ו- O בג'ט לג אימתני, ולכן הוחלט שצריך למשוך אותי ערה עד שעות הערב המאוחרות יחסית, כדי שאצליח לישון את הלילה הראשון במלואו, ולא להתעורר בארבע בבוקר מוכנה להתחיל במרץ את היום החדש. משכך, E ו- O לקחו אותי לסיור היכרות עם דאון-טאון ונקובר, שכלל ארוחת ערב והסתיים בשוק בצ'יינה טאון שבו הופיעה זמרת זייפנית ש- O תיאר כאישה שנראית כמו דראג קווין. למען האמת, הייתי די גמורה בערב הזה, אז לא הייתי לגמרי בפוקוס על איך המקומות שהיינו בהם (קנדה פלייס, גאז-טאון, צ'יינה טאון) מתחברים זה לזה או לעיר בכללותה. לא נורא, השלמתי את הפערים בהמשך. למרבה השמחה, למרות האיומים - אולי בגלל המסע המפרך בערב הראשון - לא סבלתי מג'ט לג, וישנתי היטב כל הלילה.

על סוף השבוע הראשון O כבר כתב, אז כמובטח אדלג עליו בפוסט זה. ביום שני E לקח יום חופש, ולקח אותי ל- Grouse Mountain - אתר סקי בחורף, ואתר תצפית ואטרקציות נוספות בקיץ. E טיפס לראש ההר ב- Grouse Grind. אני ויתרתי על התענוג ועליתי בגונדולה (אחרי הכל, אני בחופש!). בראש הגונדולה היה עוד chair lift לפסגה.

Look, no skis!

הראות לא היתה מי יודע מה, אבל עדיין היה נוף יפה למדי מראש ההר. 

E כנראה חשב שהוא לא הוציא מספיק אנרגיה בטיפוס ב- Grind, והוא לקח אותי לטפס על פסגה נוספת.

פסגה נוספת

בסוף הגענו לפסגה אחרת מזו שהתכוונו אליה (שגם ממנה היה נוף לא רע), אבל הלקח החשוב שלמדנו מהטיול הזה הוא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר.  אם כי, להגנתי יש לציין שגם מזג האוויר, שהיה חם להפתיע (שלא לומר, חם מאד, בייחוד בהתחשב באזהרות שקיבלתי: "תביאי איתך פליס, קר פה גם באוגוסט"), לא תרם לעניין. כמו בוגרי חוגי סיור טובים, עלינו בשביל לרדת, ואף שהודעתי ל- E כשהגענו לפסגה שזה בסדר, הוא יכול להשאיר אותי שם למות בשקט, בסוף ירדנו חזרה למרכז המבקרים שבראש הגונדולה הראשית.

במסגרת אטרקציות הקיץ על גראוס יש מגוון פעילויות - Lumberjack show, bird show, Zipline  ועוד. הזיפליין היה נראה מאד כיף, אבל הוא היה יקר להפליא, ועל כן ירד מהפרק.

התספקנו בלצלם את הזיפליין

את ה- Bird show  פספסנו, אבל תפסנו את אחת העובדות שם בסשן אימונים עם מורטי הינשוף, ש- E עשה לו בוק שלא יבייש אף דוגמן.

מורטי (מורטימר) הינשוף

לבסוף החלטנו לבדוק את ה- Lumberjack show (כמו שנאמר: I'm a lumberjack וגו'), שהתגלה (כצפוי) כמטופש למדי, אם כי הם כן עשו שם כמה תעלולים נחמדים כמו לטפס על גזע עץ במהירות מרשימה. בדרך חזרה הביתה פגשנו כמה רקונים בתחנת האוטובוס.

כיוון שבהמשך השבוע E ו- O עבדו, נותרתי לכתת את רגלי ברחבי ונקובר לבדי. מצויידת במפה (אמיתית, מנייר!), כמו גם בטלפון חכם עם סים מקומי, שמאפשר היעזרות ב- Google Maps וחשוב מכך - Google Transit במידת הצורך, יצאתי אל העיר הגדולה. טוב, למען האמת, דאון-טאון ונקובר היא לא כזו עיר גדולה - בגדול לא באמת צריך תחבורה ציבורית כדי להגיע ממקום למקום, הכל במרחקי הליכה סבירים. גם ההתמצאות בעיר היא די קלה, כי הרחובות מסודרים ברשת, ואף שיש להם שמות ממש, ולא 1^st, 2^nd וכו', כמו במקומות רבים אחרים בצפון אמריקה, אי אפשר ממש ללכת לאיבוד.

התחלתי את שיטוטי ב- Granville Island, שלמעשה כלל אינו אי - הוא מחובר לגדה בלשון יבשה. E ו- O, המליצו לקחת מעבורת בגדה הצפונית של False Creek כדי להגיע לאי. לאחר מספר דקות המתנה הסתבר שה"מעבורת" היא לא יותר מגיגית משייטת, אבל היא הביאה אותי (ועוד כמה זקנות) בבטחה לאי. האי עצמו מאד נחמד, יש בו את שוק האוכל המפורסם, ועוד שפע חנויות וגלריות שונות ומשונות, מפעל בטון (שלא כל כך קשור לכלום שם, אבל E הסביר שלמעשה הוא היה שם מהתחלה - עוד לפני שהאי הפך למה שהוא היום), וגם שכונה של בתים צפים. O אומר ש- E לא אוהב את האי, אבל לי היה מאד נחמד להעביר בוקר בלהסתובב שם, גם בלי לרכוש שום דבר. את שוק האוכל השארתי לסוף, ואכלתי שם צהרים.

בהמשך היום טיילתי על הגדה הדרומית של False Creek . עברתי ב- Vanier Park ש- E אמר שאמור להיות נחמד, ושהוא יכול להיות מקום נעים לעצור לנוח בו וסתם לקרוא ספר על הדשא מול הים, אלא שלמרבה ההפתעה, כשהגעתי לשם גיליתי שהדשא במרבית הפארק צהוב למדי, ומאד לא מזמין, אף שקו החוף עצמו היה יפה. התיאוריה של E ו- O היא שזה היה בגלל שבשבוע - שבועיים שלפני כן היה מאד חם ולא ירד גשם.  בפארק נמצאים מספר מוזיאונים - מוזיאון החלל, מוזיאון ונקובר והמוזיאון הימי. כיוון שיש לי חולשה לאוניות, שמתי פעמי למוזיאון הימי (יש לי גם חולשה לחלל, אבל היתה לי תחושה שהמוזיאון הזה יהיה עמוס בילדים, ולא התחשק לי להידחס ביניהם). המוזיאון הימי היה מאכזב למדי - מאד קטן, ולא מאד מעניין. היו שם כמה דגמים נחמדים של ספינות, כולל כאלה שנבנו על ידי אסירים מעצמות שנשארו מהארוחות שלהם, וחומרים אחרים שהיו זמינים להם בכלא, אבל חוץ מזה, לא ממש מלהיב. היתה שם תערוכה מתחלפת לא ברורה של כל מיני אוספים שונים ומשונים של אנשים, שהתגלגלו לאוצר המוזיאון. תמוה.

באחד הימים האחרים נסעתי ל- Capilano Park Suspension Bridge. אפשר להגיע לשם בתחבורה ציבורית - אותו אוטובוס שנוסע לגראוס, אבל הם גם מפעילים שאטל חינמי שיוצא ממרכז העיר כל חצי שעה, שהוא כמובן יותר נוח. באופן לא מפתיע האטרקציה המרכזית בפארק הוא הגשר התלוי הארוך (140 מטר!), שעובר מעל העמק של נהר קאפילנו, והוא באמת מאד מרשים.

מרשים

אני לא מחלשי הלב, ואני ממש לא סובלת מפחד גבהים, אבל ההליכה על הגשר היתה קצת unnerving, כי הגשר מתנדנד מאד, ודי קשה ללכת עליו ביציבות, שלא לדבר על לצלם ממנו. הנוף מהגשר היה יפה, אבל הזרם בנהר היה חלש למדי (בכל זאת, אוגוסט), כך שהאפקט היה פחות מרשים. כנראה שבעונת הפשרת השלגים זה יותר מרשים.

פחות מרשים

אבל עדיין לא רע

חוץ מזה יש בפארק עוד כמה אטרקציות חביבות - Clifwalk, מסלול שתלוי על דופן הצוק וצופה לעמק, וגם ומסלול הליכה בין צמרות העצים, שמורכב גם הוא משורת גשרים תלויים קצרים בין העצים. נראה לי שזה מכוון בעיקר לילדים, אבל גם לי היה נחמד לשוטט ככה בין הצמרות, ולחשוב על איווקים. 

חלק מהימים האחרים הקדשתי לשוטטות בדאון-טאון ונקובר. קצת הסתובבתי בחנויות, חזרתי לגז-טאון וגם לקנדה פלייס לראות איך נראה משם הנוף כשלא מסטולים מעייפות, ונכנסתי שם למיצג קטן על מלחמת 1812, שלמען האמת לא ממש ידעתי עליה עד אותו יום. מסתבר שלפני 200 שנה קנדה וארה"ב נלחמו זו בזו, אם כי למעשה זו היתה מלחמה בין בריטניה לארה"ב, וקנדה שבאותה תקופה היתה מושבה בריטית של ממש, בעצם נלחמה את מלחמתה של בריטניה.

אף שמשום מה O דחק בי במרץ רב ללכת לגלרית האמנות של ונקובר, ויתרתי על החוויה התרבותית (אולי בפעם הבאה...), ובמקום זה, באחד מהימים האחרונים לשהותי בונקובר הרחקתי לקמפוס של אוניברסיטת בריטיש קולומביה. הקמפוס עצמו נחמד - הזכיר לי קצת את אוניברסיטת ת"א - חוץ מהנוף של הים וההרים. הלונלי פלנט הפנה לכמה דברים שיש לראות בתחומי הקמפוס - גן בוטני, גן יפני, וכמה מוזיאונים, ובכללם המוזיאון האנתרופולוגי שזכה לתשבחות נלהבות. כיוון שביקרתי בדי והותר גנים קנדיים (בונקובר איילנד, ש- O כבר כתב עליהם, וב- Queen Elizabeth Park, שם ביקרנו באחד הערבים), החלטתי להסתפק במוזיאון האנתרופלוגי. ואכן, המוזיאון היה בהחלט מרשים - יש בו אוסף גדול של מוצגים שמקורם בשבטים האינדיאנים (או כמו שקוראים להם בקנדה בפוליטיקלי קורקטית - First Nations) של בריטיש קולומביה ובפרט עמודי טוטם ופסלי עץ שונים ומשונים. כל חצי שעה - שעה הם עושים סיורים מודרכים (בחינם) בחלקים שונים של המוזיאון, ולמרות שהמדריכים היו קצת יבשושיים, שני הסיורים שאני השתתפתי בהם היו די מעניינים, והיה להם ערך מוסף על פני להסתובב במוזיאון לבד.

נדמה לי שפחות או יותר כיסיתי את עיקר החוויות (חוץ מסוף השבוע בויסלר, ש- E איים שיכתוב עליו), וגם ככה הפוסט הזה יצא ארוך מאד, אז אני אוסיף רק עוד כמה התרשמויות כלליות.

דבר ראשון, הביקור הזה היה די פוקח עיניים בכל מה שנוגע לסגנון החיים בקנדה מול ישראל, בפרט ביחס לאיזון בין העבודה לחיים. ברוב הימים E ו- O יצאו לעבודה בסביבות תשע בבוקר ולא חזרו מהעבודה אחרי שש בערב, ובערב הם היו מלאי מרץ לצאת לרכיבת אופניים בפארק, לחתירה בקייאקים, או לסתם יציאה לפאב. אני בד"כ יוצאת מהבית בבוקר בשבע ורבע, חוזרת הביתה בשבע-שמונה, ואין לי כח לזוז. אמנם E אמר שזה שהם השתדלו במיוחד לעבוד בשעות שפויות היה בולט במיוחד בגלל שהייתי שם, אבל הוא גם אמר שהמצב לא שונה באופן משמעותי ביום-יום. מסקנה - אנחנו עושים פה משהו מאד לא נכון. ובפרט - אני, שבנוסף לכל הצרות עובדת במרחק נסיעה של שעה (כשאין פקקים) ממקום מגורי, ולעיתים לא נדירות גם לוקחת עבודה הביתה - עושה משהו מאד לא נכון. בשלב הזה המחשבה הזו עוד לא התפתחה לשום כיוון מהותי בשאלה איך לשנות את המצב, אבל לפחות התחלתי לחשוב על זה.

דבר שני, נראה שלקנדה יש אפקט מרגיע על מיצי. אני מאד אוהבת חתולים, אבל מיצי מאז ומעולם היתה מפלצת מן השאול, ומסיבה לא ברורה היתה לה טינה מיוחדת כלפי. לא עוד. לא רק שהיא לא גילתה נטיות מרושעות במיוחד בנוכחותי, היא אפילו באה אלי מספר פעמים באופן אקטיבי כדי להתפנק. מי היה מאמין...