טקס הענקת השם - פוסט ארוך ללא תמונות

השבוע יצא לי לנכוח, בפעם ראשונה מאז קיץ 1999, בתפילות בוקר אורתודוקסיות. כל השומע ירים גבות גבוה גבוה וישאל בזהירות המתבקשת האם הכל בסדר.

הכל בסדר - אין לי שום כוונה לשנות ממנהגי מימים ימימה. אני לא "מתחזק" ולא "בא לעשות שבת", ולא שומדבר כזה. בהקשר זה גם אציין את פנינת הלשון האומרת כך: אם דתי-לשעבר הוא דתל"ש, אז חוזר בתשובה, שהוא חילוני לשעבר הוא חל"ש.

הערה סמנטית: אני כותב שהייתי נוכח, כי לומר שהשתתפתי יהיה הגזמה פרועה, אבל על כך בהמשך.

מקדמה: בקיץ 1999 הדרכתי במחנה קיץ בארה"ב, ששייך לתנועת יהודה-הצעיר. זה היה קיץ מדהים, והמשלחת שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה היתה נפלאה. ביהודה-הצעיר הם מנסים להיות אורתדוקסים (עלאק), כדי שילדים מכל זרמי-היהדות יוכלו לבלות אצלם את הקיץ. זה אומר ש(כמובן) אוכלים כשר, שומרים שבת (אסור היה לצלם עם פלאש בשבת, בעיקרון האורות היו אוטומטים, בלי הגברה, ובלי כלי נגינה. בחדר שלי לא הקפידו, ואפילו שותפי לחדר, המכופה, לא הזיע כשאני הדלקתי וכיביתי את האור), ומתפללים יום יום. 

ראוי לציין שבאותו הקיץ היתה לנו רבה (לא רבנית, שהיא אשת הרב, כי אם רבה - אישה שהיא רב). כמובן שלא היתה עזרת נשים, וכל מי שרצתה עטתה טלית, חבשה כיפה, הניחה תפילין ועלתה לתורה. גם לבנים היה מותר. 

שלא בנוכחות חניכים שנינו נהנינו עד מאוד להתפלפל על קיומו (או חוסר בקיומו) של הבורא, התפיסה של המסורת מול הדת ושאר דברים ברומו של עולם. היא היתה חביבה מאוד, ולגמרי העלימה עין שאחרי השבוע הראשון הייתי מגיע לארוחת בוקר, כמעט תמיד, ישירות, בלי תפילות הבוקר. ב(רוב ה)שבתות כן הייתי נוכח בתפילות (חובש כובע, ולא כיפה), אם כי סירבתי בנימוס להצעות חוזרות ונשנות לעלות לתורה, על אף הלחץ הפיזי המתון שהופעל עלי מקרב הבנים האחרים במשלחת. באותו הקיץ אף עזרתי לבני-מצווה ללמוד להקריא (ולהבין!) את העברית הארכאית שעליהם להקריא קבל עם ועדה ביומם הגדול, ותודה להוריהם שהביאום עד הלום. להקריא, לא לזמר. 

מחזור התפילות ביהודה הצעיר לקוח ישירות מהסידור, אם כי הוא מודפס בחוברות שלהם, כולל רק את מה שצריך ליום חול ולשבת, ומכיל בכל כפל עמודים את העברית (שאותה מקריאים), ואת התרגום לאנגלית.

כאמור, עלאק אורתודוקסים. 

וחזרה לעניין: בשמחה רבה באנו להשתתף בחגיגה קטנה לכבוד הולדת בכורתם של חברים כאן. מכיוון שמדובר בילדה, לא היה צריך להתלבט בנושא ברית-המילה, אך כן צריך להחליט על אופי האירוע. 

על אף שהאירוע האמור נקבע להתקיים במוסד דתי, לא צפיתי את הבאות. יתרה מכך, בהזמנה (הדיגיטלית כמובן) נכתב, וצורף לינק, לכך שמדובר בזבד הבת, או באנגלית פשוטה - טקס הענקת-שם.  במאמר מוסגר יש לומר שאני שמח שהאירוע לא נקרא "בריתה", למרות ש"זבד" לא מתגלגל מאוד טבעי, זה עדיף בעיני.

אף חמור מזה - האירוע נקבע לשמונה בבוקר, אבל מכיוון שמדובר על אמצע השבוע, זה היה הגיוני בעיני, שנספיק לחגיגה, ואז גם לעבודה, ועדיין לא צפיתי את אשר קרה. 

בשמונה בבוקר התייצבנו (אח"כ הרב סיפר שהוא מאוד הופתע לראות שכל המוזמנים דייקו! בד"כ הם מגיעים מאוחר יותר, הוא רטן. מעניין למה...), בפתח המוסד, וקיבלו את פנינו חברים מכאן, הורי הרכה, ומבחר מהסבים והסבתות הטריים. כמו כן קידמו את פנינו מתפללים קבועים, וכבוד הרב (הוא באמת איש נחמד), חלקם עבדקנים בטליתות ותפילין. אני בטוח שפני רשמו הפתעה, אבל עדיין הנחתי שהרב הביא את החבר'ה לעשות כבוד, ומיד נתפנה לזבד. 

אך לא. ספירה זריזה העלתה שגם בלי האורחים הוא הצליח לאסוף מניין (בדיוק מניין, יש לומר, אחד מהם נראה כאילו נכנס בעול מצוות אתמול בערך), וכשהגלו בנימוס את כל הנשים מעבר למחיצה, כבר הבנתי, במאוחר, את ההמשך. האורחים האחרים, ברמות שונות של אפיקורסיות, קיבלו, וחבשו כיפות עם לוגו המוסד, בנוחות כזו או אי-נוחות אחרת. 

ואז החלו תפילות הבוקר. כמו שצריך. אורתודוקסי כמו שצריך. בלי קיצורי דרך, או קריצות, או הסברים כמו במחנה-הקיץ. לא לא. הדבר היחיד היה שהרב אמר את מספרי העמודים שאליהם יש לדלג, במה שנראה לצופה הלא מיומן כאקראיות מוחלטת. עדיין קיוויתי שהזבד יתרחש בתחילת הסיפור, אך כשהוציאו את ספר התורה הבנתי שלא כך היא. מאמץ אנושי כביר מושקע ביצירתו של כל ספר תורה, ועוזר הרב נידב את אחד האורחים לעזור לו בגלגול זריז לפרשה של אותו היום. היו (שלוש?) עליות לתורה, והגם שלא הייתי זר גמור, הרגשתי מחוץ למים. 

קינאה רבה קינאתי בנשים, שיכולות לפטפט מאחורי המחיצה, בלי לחטוף מבטים נוזפים מהקהל (כמו שקרה לי), ודמיינתי את העובר בראשן של עמיתות-לעבודה לא יהודיות שבאו לחלוק כבוד. אני חושב שמישהי מהנשים מאחורי המחיצה לקחה על עצמה להסביר קצת, אבל זה עדיין בטח לא פשוט. 

מסקנות ביניים - כמעט שמונה חודשים מחוץ לישראל לא שיפרו את הרצון שלי להשתתף באירועים כאלו, או אפילו לחבוש כיפה; אם הייתי יודע שמדובר בתפילות הבוקר, כולל ספר תורה, הייתי מכבד את המארחים ובא עם כובע, אבל כאמור לא צפיתי שנתארח באירוע השלם.

כמו שנאמר ב"זהו זה" לכבוד חנוכה, מלפני שנות דור - "נתתי לו פרק ביהדות". הספיק לי לזמן הקרוב. אני לא חושב שנתנדב להשתתף בתפילות נוספות בקרוב. 

בשעה טובה (אחרי כמעט שעה של תפילות) הגיע הזמן לזבד. לשמחתי היה מרגש ומשמח כמו שחגיגת הולדת ילד של חברים צריך להיות. ה"לחיים" שבא בסוף הטקס כלל כוסית לא קטנה של ברנדי לא זול, וכבוד הרב השגיח היטב שנשתה כמו שצריך לכבוד הרכה הנולדה! וכל זה בתשע בבוקר!

מזל שהוגשה תקרובת קלה לאחר מכן, שמנעה ממני לצוף יותר מדי.

כשעה אחר כך כבר ראיינתי בעבודה, אך נראה שהדבר עדיין העסיק אותי. מחד - מסורת בת מאות שנים, גורל העם היהודי והכל, ומצד שני לימור לבנת, גדעון סער ואלי ישי. כלומר - האם נרגיש בעוד זמן רב יותר שחסר לנו הקשר הדתי/מסורתי? האם נשלח את ילדינו (במידה ו) להיברו-סקול? למחנה-קיץ יהודי? אני מקדים את המאוחר. למשל, כמו שאמר לי D בפייצבוק - 

D: אתה לא אוהב להרגיש יהודי קצת?

E: לא.

D: לא יפה..

E: וגם אם כן, שעה של תפילות אורתודוקסיות, עם הנשים בגלות, זה יותר מדי בשבילי.
D: למה אורתודוקסית? יש מבחר שמה, לא?
E: אין הרבה יהודים בונקובר, לא ביררתי אם יש מבחר, זה האירוע שהוזמנו אליו.
D: תציינו חגים
     תשמרו על זיקה
     כשאני אבוא אליכם לביקור, אני אעשה אצלכם קידוש של שישי
E: כשתבוא, ניקח אותך לארוחת שישי בכולל.
[ובמאמר מוסגר, נו, תבוא, באמת נשמח, עם או בלי הכולל!]

בעוד כל השאלות מתגלגלות לי בראש, יצאנו לארוחת צהריים בעבודה, אני ושני עמיתים.
האחד, R, גודל כנוצרי, הוריו קתולים, והוא אפיקורס מוחלט. לפני כמה שבועות שאלתי אותו אם העולם היה מגדיר אותו כנוצרי. הוא הופתע מהניסוח, והסברתי שאני אתאיסט, אבל העולם באופן כללי מגדיר אותי כיהודי. אז הוא אמר שכן, הוא מעריך את זה שלא החלטתי עבורו שהוא נוצרי, ושכך הוא גודל.
השני, J, גדל בעיר בערבות קנדה, בסמיכות למרכז של מורמונים, וסיפר שאבא שלו כל כך כעס כשהם באו לדלתם לנסות לשכנע, הוא החזיק פמפלטים של כת השטן ליד הדלת, רק כדי להחליף עלונים עם כל מחזור חדש של משכנעים מורמונים. מתברר שהטריק עבד יפה, כי מעולם לא חזר אותו מגייס אליהם.
סיפרתי להם שבאופן מפתיע מצאתי את עצמי נוכח בתפילות יהודיות באותו בוקר, ואת התגלגלות האירועים, ושמאוד משונה לי להיות מחד רחוק מישראל , ואני מודע לכך שכאן צריך להתאמץ כדי לתחזק את הזהות היהודית (אם בכלל רוצים), ושמאידך כרגע אין לי שום רצון כזה.
שאלתי את R האם אפשר לשאול מה היה בהולדת ילדיו. הוא סיפר שהוריו, כקתולים, אכן הטבילו אותו לאחר לידתו, ואף שלחו אותו לעשות קונפורמיישן בהגיעו לגיל מצוות, אבל הוא ואישתו לא ממש קשורים לדברים האלו. הוריו גם ציפו, רצו ושידלו אותו להטביל את ילדיו בהולדתם. הם אף אמרו לו שיעשה זאת עבורם (וכמובן עבור הילדים!) אם לא עבורו. מתברר שבמהלך הטקס האב נודר בפני הבורא שיגדל את הילד כקתולי טוב, ו- R שאל את הוריו האם הם באמת חושבים שזה ראוי שהוא ישקר לכומר שלהם, כי אין לו שום כוונה לגדל את הילדים ככה, ואין אלוהים, ככה שהוא ישקר לכומר ולנוכחים. ילדיו (עדיין קטנים) לא הוטבלו, אבל כמו שידוע, לעולם לא מאוחר.
J הוסיף סיפור, שהוריו גודלו על ידי הוריהם כקתולים, ובעיקר כדי להרגיז הוריו בחרו להתחתן בכנסיה האנגליקנית בעירם. הסבים חטפו התקף קל, אך בסוף העדיפו להשתתף באירוע בכנסיה ההיא, מאשר האלטרטיבה, שהיא בית-העירייה. גם R סיפר שהוריו ביקשו להביא כומר לבית העירייה לחתונתו, בקשה שנדחתה לאלתר על ידי הזוג הצעיר.

שמחתי לשמוע שגם למי שהעולם מגדיר כנוצרים יש סיפורים אמביוולנטים כאלו. הגם שאאחל צום קל לצמים, אין חשש, אנחנו נישאר באפיקורסותנו, לא נצום ולא ניחת.