למי שלא קרא, יאנה גורליק היא אזרחית קנדית שבגיל 17 עברה לקנדה עם ההורים וכך חמקה משירות צבאי. בגיל שלושים היא באה לבקר בישראל לרגל חתונה של קרובת משפחה, ומשם התגלגלה לכלא הצבאי על עריקות, ורוצים להשאיר אותה בכלא חמישה חודשים. זו לא הפעם הראשונה שהיא מבקרת בישראל, אבל זו כן הפעם הראשונה שהיא מגיעה לכלא, אפילו אם רק כלא צבאי.
המקרה הזה ממש מזכיר לי איך בישראל היה בי פחד מהממסד הישראלי. שמעתי כל כך הרבה סיפורים מקרובי משפחה וחברים על איך שמס הכנסה מתלבש על אנשים, ביטוח לאומי ממציא עיקולים, המשטרה היא סוג של מאפיה וגם הצבא עושה מה שבא לו. למזלי עלי באופן אישי לא נפלו אסונות כבדים, אבל גם ביטוח לאומי וגם מס הכנסה הצליחו לבזבז לי זמן ולהדיר שינה מעיני, ואני היית בסך הכל שכיר.
יש משהו במנגנונים המקולקלים האלה, שבאקראי הם נופלים על מישהו במלוא כובד הביורוקרטיה שלהם, ואז פתאום צריך לבזבז זמן וכסף עליהם, ואולי גם יותר מזה. מי שעובד שם לא מפעיל שיקול דעת, ולא רואה את הקורבנות. זה מדהים כמה משתפי הפעולה יכולים להיות רעים בלי להרגיש שהם רעים. הכל חוקי, אבל לא צודק ולא מוסרי. אז זה לא שחייתי בפחד כל יום, אבל כל מגע שהיה לי עם הגופים האלה גרם ללב שלי להחסיר פעימה. ידעתי שאם אני לא נותן להם עדיפות עליונה ועושה מה שהם רוצים הם ילמדו אותי לקח. את האלים צריך לפייס.
להגיד לכם שבקנדה יותר טוב? אני עוד לא באמת יודע. שמענו סיפור של ישראלי בעל חזות ים תיכונית שנעצר בצורה לא נעימה, אבל שוחרר אחרי לא המון זמן. עם רף הציפיות שלי מישראל, אני חושב שצריך לשמוח שפה לפחות לא תפרו לו תיק, או סחבו אותו לבית משפט רק כדי להצדיק את המעצר.
בינתיים יושבת לה המסכנה בכלא, כי הצבא החליט שהיא צריכה להוות דוגמא ומופת לעולם כולו. וכל קשי הלב שמסביבה משתפים עם זה פעולה, כי חלילה להם לצאת נגד הממסד. החיילים ששומרים עליה בכלא, הפרקליטים שתובעים אותה, והשופטים שמסתכלים על זה מלמעלה. אף אחד לא אומר שיש פה עוול שחורג מגדר הסבירות ומסרב לשתף איתו פעולה. איך הם יכולים להסתכל על עצמם בראי, ולדעת שזה מה שהם עשו היום?
למה זה כל כך מסעיר אותי? כי אני רואה איך בקלות אני יכול לבוא לביקור בישראל, ושהממסד יחליט להיטפל אלי, ואני לא אראה את הסוף של זה. יכולים להפיל עלי מילואים, למצוא לי חובות ומה לא.
הגעגועים למשפחברים גוברים, אז טוב שיש סיפורים כאלה להזכיר לי צדדים אחרים של ישראל.
כמו לכל סיפור יש כאן עוד צדדים.
השבמחקאני בטוח שהצבא חזר והתריע, שלח לה מכתבים ואזהרות. היא המשיכה לבקר בארץ ולהתעלם. היא עשתה מהם צחוק במשך שנים ועכשיו מחזירים לה. אולי זה ללא פרופורציה, אבל הסיבה קיימת.
הרבה ישראלים היו במצב דומה. הסדירו את העניין והמשיכו בחייהם. זה לא כזה מסובך. היא משלמת על טיפשות. טיפשות שלה וטיפשות של המערכת הישראלית. האחריות הדדית וגם המחיר.
גם על טפשות לא צריך לשלם ככה. זה מוגזם וחסר פרופורציות. התפרעות של הממסד בחסות החוק.
השבמחקאני מסכים שזה מוגזם וחסר פרופורציות.
מחקהנקודה שרציתי להבהיר היא שלא מדובר בסיפור קפקאי לגמרי.
לדעתי המחיר שהמדינה משלמת הוא גבוה מאוד. הסיפור הזה הוא חם כאן בחדשות. וגרם נזק עצום.
כמו שאנחנו מסתכלים על מדינות שבהן אסור לנשים לנהוג או אסור לשתות אלכוהול וחושבים כמה שהם פרימיטיבים, ככה הקנדים מסתכלים על ישראל עכשיו.
מחקבדיוק.
מחקמבחינה זאת גם אנחנו נפגענו.
איזה עונש אתה היית נותן לה? (אבל תשחק בחוקים שצריך צבא, אחרת הקיום של הצבא עצמו הוא עבירה גדולה הרבה יותר).
השבמחקאיזה עונש קיים בקנדה? - או שאין שם בשום מקרה צבא?
אני הראשון להסכים שהממסד הישראלי מלא בירוקרטיה שרובה מטומטמת (ראה ביטוח לאומי). אבל אני לא בטוח שזה המקרה.
אני לא יודע מה החוק בקנדה, אבל ברוב מדינות העולם יש במקרים מסוימים גיוס חובה. במדינות פרימיטיביות מענים והורגים אנשים על עבירה כזאת ופה היא קיבלה זמן קצר בכלא. המידע היחידי שהצלחתי למצוא הוא שבארה"ב זה מקסימום של 5 שנים בכלא.
איתי בתיכון למי שהיתה אזרחות זרה ורצה לרדת עשה את זה לפני גיל 16. היא ידעה שהיא עוברת על החוק והיא עדיין עשתה את זה.
אני אישית מאמין שלפחות חודש זה עונש סביר. האם 5 חודשים זה הרבה מדי, אני לא יודע.
אם היא היתה מסדירה את ענייניה, ברור שהיו משחררים אותה. משחררים בנות בקלי קלות גם ככה. אז העבירה האמיתית שלה היא לא ההשתמטות, אלא שהיא לא כיבדה את הביורוקרטים, ועכשיו הם מלמדים אותה לקח. מדובר בפקידים שיכורי כח שלא מוכנים שיפגעו להם בהגמוניה. על זה שהיא לא טרחה להקדיש מזמנה לביורוקרטים והעדיפה לעשות את זה מתי שנוח לה (או לעולם לא) לא מגיע לה שום עונש.
מחקאם זאת הכוונה, אתה לגמרי צודק. חלק מהפקידים שיקורי כוח.
מחקאני לא בטוח ש"לא מגיע לה שום עונש"
השבמחקהיא השאירה חשבון פתוח בישראל, וזה לא משנה אם זה עריקות, או אי תשלום אגרת טלוויזיה.
היא הייתה צריכה להסדיר את המעמד שלה, ולה להמשיך בגישה הישראלית של "יהיה בסדר", כי וואלה, זה היה בסדר פעם או פעמיים, אבל להמשיך להתגרות במזל זה פשוט טמטום.
אפשר להתווכח על מידתיות העונש, ולא על עצם קיומו.
המקרה האחד שאני מכיר שהיה במצב כזה הסדיר את מעמדו מקנדה ולא קיבל עונש. בכלל לא ברור שחייב להיות פה עונש. הרי אם העבירה כל כך חשובה למדינת ישראל היא יכלה להפעיל את אינטרפול והמוסד כדי להביא אותה לעונש. אם זה לא היה מספיק חשוב בשביל לטרוח למצוא אותה 13 שנה, זה גם לא דחוף היום להחזיק אותה במעצר.
השבמחקמהרושם הקצר שלי מקנדה הם יותר חזקים במידתיות, אבל אני לא באמת יודע. אני כן יודע שאני לא רוצה לחיות במדינה שבה מחכים 13 שנה עם עבירה או חוב ואז נכנסים באזרח בלי גבולות. גם על חובות לביטוח לאומי אין התיישנות, וכבר קיבלתי מהם פעם מכתב אחרי עשר שנים.
בתור משרת מילואים פעיל בפוטנציה אני יכול לומר שאני מפחד שכל ביקור בישראל יהפוך למסכת טירטורים מול הצבא, וזה לא כיף לי.
אגב, אני לא היחיד שיש לו פחד מהרשויות בישראל.
בנוגע למילואים - דבר עם המג"ד שלך, או קצינת הקישור שלך ותסביר להם שעזבת את הארץ.
מחקמה שנאמר לי, שאחרי שנה וחצי של שהות רצופה מחוץ לישראל, מנפים אותך מהיחידה שלך (ומספחים אותך לר"מ X - שכחתי את המספר).
כאמור, זה מה שנאמר לי, ואי אפשר לקחת את זה כעובדה (מה גם שאין לי אסמכתא כתובה כלשהי), אבל מהיחסים הקצרים והטובים שלי עם המג"ד (קצינת הקישור מתחלפת חדשות לבקרים) אני נוטה להאמין לו.
המונה של השנה וחצי הולך לסגור את עצמו בעוד חודש, אז נחייה ונראה.
:-)
אפשר לקוות שיוותרו לי על המילואים, אבל מבחינת לשון החוק מותר להם לעשות מה שמתחשק להם. לרוב הם בסדר, עד שמישהו לא בא להם טוב ואז הם יכולים למרר לו את החיים ברמות על. אני מקווה שאצלי יהיה בסדר.
מחקאנונימי כרגע.
השבמחקשני סיפורים
1. משרד הפנים הוציא לי פעם צו איסור יציאה מהארץ על כך שלא חידשתי רשיון לאקדח שמעולם לא היה ברשותי (אף אקדח מעולם לא היה ברשותי).
גם לא טרחו להודיע לי, פקיד נחמד הודיע לי בדרך אגב, כששיניתי כתובת שיכול להיות שכדאי לי להסדיר את העניין אם בא לי לטוס מתישהו לחול.
(זה נגמר ביום עבודה שלי, שביליתי בבית משפט כדי לשלם אגרה ולהצהיר בפני שופט שמעולם לא היה לי אקדח)
2. פלאפון צרפו אותי ללא ידיעתי וללא הסכמתי לבתחייבות של 3 שנים. התרוצצתי בכל הארץ, הייתי בשלושה סניפים, בזבזתי למעלה מ20 שעות עבודה בנסיון לקבל סימוכין לתכנית שאני נמצא בה. וחוץ מלהקריא לי ממסך שאסור לי לראות לא קיבלתי כלום.
בסוף יצאתי מהארץ בעודי משלם ~100 ש"ח לחודש
שלחתי להם מכתב רשמי שאומר שאו שיראו לי מסמך שחתמתי עליו בהצטרפות לתכנית או שבעוד חודש אני חוסם את כרטיס האשראי.
למי שתוהה איך זה נגמר- הם נצחו, שילמתי לעורכת הדין שלהם 1500 ש"ח תחת איומים טלפונים שהחוזה לא חשוב ועכשיו יש לי חוב ויעלה לי יותר להתמודד אם הוצאה לפועל וצו עיכוב יציאה מהארץ אם אני בא לבקר.
אני מנסה למצוא סיפורי זוועה כאלה גם בקנדה, ובינתיים לא הצלחתי. כמובן שהמינון של הסיפורים גם חשוב, ובמדינה עם 30 מליון איש אני מניח שיש גם סיפורים כאלה. ובכל זאת, שמעתי על כמות מפתיעה של אנשים שביטוח לאומי עיקל להם את החשבון, ולא שמעתי אפילו על קנדי אחד שקרה לו משהו כזה. אני בטוח שזה קורה גם פה, אבל לא לאנשים עם דוקטורט או עובדי הייטק
מחק