היינו לא מזמן בסרט אחד בפסטיבל הסרטים הקווירי המקומי. למעשה זה היה כמה סרטים קצרים של יוצרים מקומיים, ורובם היו איומים ונוראיים. היה נחמד לראות מקומות מוכרים, כמו שהיה נחמד לקרוא על מקומות מוכרים כשקראתי את "מישהו לרוץ איתו". החלק היותר מעניין שאותו רציתי לחלוק עמכם הוא, כרגיל, האופרציה.
נתחיל מזה שכל הצופים צריכים לקנות כרטיס חבר מועדון שעולה חמישה דולר ומאפשר לפסטיבל להקרין סרטים שלא הוערכו על ידי המשרד לסיווג סרטים. אני לא בטוח שאני מאושר לגלות את קיומו של המשרד הזה, אבל לפחות יש דרך לעקוף אותו, כך שהמצב לא נורא כל כך.
אחרי שהתיישבנו העלו לבמה את אחת התורמות של הפסטיבל, ואז להפתעתי פצחו בעשר דקות של שנור שלא היו מביישות את גדולי המתרימים בקרב הקהילות היהודיות בגולה. כבר ראיתי היררכיה בקרב התורמים ב"משורר על החוף", אבל הפעם עלתה מישהי, סיפרה שהיא תורמת ארבעים דולר, שזה המינימום, ושהיום היא מתכוונת להתקדם בעולם הזה, ולתרום שבעים וחמישה דולר. אבל, אם חמישה אנשים יסכימו לתרום שבעים וחמישה דולר, היא כל כך תתרגש שהיא תתרום מאה וחמישים דולר טבין ותקילין לרווחת המין האנושי ופסטיבל הסרטים. מייד עברו בקהל אנשים עם טפסים, ולאחר היסוס קל אנשים קמו על רגליהם לחתום לקול תשואות הקהל.
אני התמלאתי בחילה קלה ורצון להתקלח. לא זכור לי שבתל אביב היו כאלה דברים. אני לא יודע אם בכל הסרטים פה היתה הפרעה כזו בהתחלה, או שזה היה ארוע מבודד. יחד עם זה שהכרטיסים אינם עם מקומות שמורים, שהמקומות הטובים היו שמורים ולא ברור לי למי, ושבכניסה היתה מתנדבת מעצבנת שנידנדה לאנשים בגסות להקפיד על התור, למרות שממש לא צריך כי כולם קנדים ועמדו בתור יפה, ותגיעו יחד איתי למסקנה שאני לא עומד להתאמץ להגיע לצפות בשנה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה