טקס הענקת השם - פוסט ארוך ללא תמונות

השבוע יצא לי לנכוח, בפעם ראשונה מאז קיץ 1999, בתפילות בוקר אורתודוקסיות. כל השומע ירים גבות גבוה גבוה וישאל בזהירות המתבקשת האם הכל בסדר.

הכל בסדר - אין לי שום כוונה לשנות ממנהגי מימים ימימה. אני לא "מתחזק" ולא "בא לעשות שבת", ולא שומדבר כזה. בהקשר זה גם אציין את פנינת הלשון האומרת כך: אם דתי-לשעבר הוא דתל"ש, אז חוזר בתשובה, שהוא חילוני לשעבר הוא חל"ש.

הערה סמנטית: אני כותב שהייתי נוכח, כי לומר שהשתתפתי יהיה הגזמה פרועה, אבל על כך בהמשך.

מקדמה: בקיץ 1999 הדרכתי במחנה קיץ בארה"ב, ששייך לתנועת יהודה-הצעיר. זה היה קיץ מדהים, והמשלחת שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה היתה נפלאה. ביהודה-הצעיר הם מנסים להיות אורתדוקסים (עלאק), כדי שילדים מכל זרמי-היהדות יוכלו לבלות אצלם את הקיץ. זה אומר ש(כמובן) אוכלים כשר, שומרים שבת (אסור היה לצלם עם פלאש בשבת, בעיקרון האורות היו אוטומטים, בלי הגברה, ובלי כלי נגינה. בחדר שלי לא הקפידו, ואפילו שותפי לחדר, המכופה, לא הזיע כשאני הדלקתי וכיביתי את האור), ומתפללים יום יום. 

ראוי לציין שבאותו הקיץ היתה לנו רבה (לא רבנית, שהיא אשת הרב, כי אם רבה - אישה שהיא רב). כמובן שלא היתה עזרת נשים, וכל מי שרצתה עטתה טלית, חבשה כיפה, הניחה תפילין ועלתה לתורה. גם לבנים היה מותר. 

שלא בנוכחות חניכים שנינו נהנינו עד מאוד להתפלפל על קיומו (או חוסר בקיומו) של הבורא, התפיסה של המסורת מול הדת ושאר דברים ברומו של עולם. היא היתה חביבה מאוד, ולגמרי העלימה עין שאחרי השבוע הראשון הייתי מגיע לארוחת בוקר, כמעט תמיד, ישירות, בלי תפילות הבוקר. ב(רוב ה)שבתות כן הייתי נוכח בתפילות (חובש כובע, ולא כיפה), אם כי סירבתי בנימוס להצעות חוזרות ונשנות לעלות לתורה, על אף הלחץ הפיזי המתון שהופעל עלי מקרב הבנים האחרים במשלחת. באותו הקיץ אף עזרתי לבני-מצווה ללמוד להקריא (ולהבין!) את העברית הארכאית שעליהם להקריא קבל עם ועדה ביומם הגדול, ותודה להוריהם שהביאום עד הלום. להקריא, לא לזמר. 

מחזור התפילות ביהודה הצעיר לקוח ישירות מהסידור, אם כי הוא מודפס בחוברות שלהם, כולל רק את מה שצריך ליום חול ולשבת, ומכיל בכל כפל עמודים את העברית (שאותה מקריאים), ואת התרגום לאנגלית.

כאמור, עלאק אורתודוקסים. 

וחזרה לעניין: בשמחה רבה באנו להשתתף בחגיגה קטנה לכבוד הולדת בכורתם של חברים כאן. מכיוון שמדובר בילדה, לא היה צריך להתלבט בנושא ברית-המילה, אך כן צריך להחליט על אופי האירוע. 

על אף שהאירוע האמור נקבע להתקיים במוסד דתי, לא צפיתי את הבאות. יתרה מכך, בהזמנה (הדיגיטלית כמובן) נכתב, וצורף לינק, לכך שמדובר בזבד הבת, או באנגלית פשוטה - טקס הענקת-שם.  במאמר מוסגר יש לומר שאני שמח שהאירוע לא נקרא "בריתה", למרות ש"זבד" לא מתגלגל מאוד טבעי, זה עדיף בעיני.

אף חמור מזה - האירוע נקבע לשמונה בבוקר, אבל מכיוון שמדובר על אמצע השבוע, זה היה הגיוני בעיני, שנספיק לחגיגה, ואז גם לעבודה, ועדיין לא צפיתי את אשר קרה. 

בשמונה בבוקר התייצבנו (אח"כ הרב סיפר שהוא מאוד הופתע לראות שכל המוזמנים דייקו! בד"כ הם מגיעים מאוחר יותר, הוא רטן. מעניין למה...), בפתח המוסד, וקיבלו את פנינו חברים מכאן, הורי הרכה, ומבחר מהסבים והסבתות הטריים. כמו כן קידמו את פנינו מתפללים קבועים, וכבוד הרב (הוא באמת איש נחמד), חלקם עבדקנים בטליתות ותפילין. אני בטוח שפני רשמו הפתעה, אבל עדיין הנחתי שהרב הביא את החבר'ה לעשות כבוד, ומיד נתפנה לזבד. 

אך לא. ספירה זריזה העלתה שגם בלי האורחים הוא הצליח לאסוף מניין (בדיוק מניין, יש לומר, אחד מהם נראה כאילו נכנס בעול מצוות אתמול בערך), וכשהגלו בנימוס את כל הנשים מעבר למחיצה, כבר הבנתי, במאוחר, את ההמשך. האורחים האחרים, ברמות שונות של אפיקורסיות, קיבלו, וחבשו כיפות עם לוגו המוסד, בנוחות כזו או אי-נוחות אחרת. 

ואז החלו תפילות הבוקר. כמו שצריך. אורתודוקסי כמו שצריך. בלי קיצורי דרך, או קריצות, או הסברים כמו במחנה-הקיץ. לא לא. הדבר היחיד היה שהרב אמר את מספרי העמודים שאליהם יש לדלג, במה שנראה לצופה הלא מיומן כאקראיות מוחלטת. עדיין קיוויתי שהזבד יתרחש בתחילת הסיפור, אך כשהוציאו את ספר התורה הבנתי שלא כך היא. מאמץ אנושי כביר מושקע ביצירתו של כל ספר תורה, ועוזר הרב נידב את אחד האורחים לעזור לו בגלגול זריז לפרשה של אותו היום. היו (שלוש?) עליות לתורה, והגם שלא הייתי זר גמור, הרגשתי מחוץ למים. 

קינאה רבה קינאתי בנשים, שיכולות לפטפט מאחורי המחיצה, בלי לחטוף מבטים נוזפים מהקהל (כמו שקרה לי), ודמיינתי את העובר בראשן של עמיתות-לעבודה לא יהודיות שבאו לחלוק כבוד. אני חושב שמישהי מהנשים מאחורי המחיצה לקחה על עצמה להסביר קצת, אבל זה עדיין בטח לא פשוט. 

מסקנות ביניים - כמעט שמונה חודשים מחוץ לישראל לא שיפרו את הרצון שלי להשתתף באירועים כאלו, או אפילו לחבוש כיפה; אם הייתי יודע שמדובר בתפילות הבוקר, כולל ספר תורה, הייתי מכבד את המארחים ובא עם כובע, אבל כאמור לא צפיתי שנתארח באירוע השלם.

כמו שנאמר ב"זהו זה" לכבוד חנוכה, מלפני שנות דור - "נתתי לו פרק ביהדות". הספיק לי לזמן הקרוב. אני לא חושב שנתנדב להשתתף בתפילות נוספות בקרוב. 

בשעה טובה (אחרי כמעט שעה של תפילות) הגיע הזמן לזבד. לשמחתי היה מרגש ומשמח כמו שחגיגת הולדת ילד של חברים צריך להיות. ה"לחיים" שבא בסוף הטקס כלל כוסית לא קטנה של ברנדי לא זול, וכבוד הרב השגיח היטב שנשתה כמו שצריך לכבוד הרכה הנולדה! וכל זה בתשע בבוקר!

מזל שהוגשה תקרובת קלה לאחר מכן, שמנעה ממני לצוף יותר מדי.

כשעה אחר כך כבר ראיינתי בעבודה, אך נראה שהדבר עדיין העסיק אותי. מחד - מסורת בת מאות שנים, גורל העם היהודי והכל, ומצד שני לימור לבנת, גדעון סער ואלי ישי. כלומר - האם נרגיש בעוד זמן רב יותר שחסר לנו הקשר הדתי/מסורתי? האם נשלח את ילדינו (במידה ו) להיברו-סקול? למחנה-קיץ יהודי? אני מקדים את המאוחר. למשל, כמו שאמר לי D בפייצבוק - 

D: אתה לא אוהב להרגיש יהודי קצת?

E: לא.

D: לא יפה..

E: וגם אם כן, שעה של תפילות אורתודוקסיות, עם הנשים בגלות, זה יותר מדי בשבילי.
D: למה אורתודוקסית? יש מבחר שמה, לא?
E: אין הרבה יהודים בונקובר, לא ביררתי אם יש מבחר, זה האירוע שהוזמנו אליו.
D: תציינו חגים
     תשמרו על זיקה
     כשאני אבוא אליכם לביקור, אני אעשה אצלכם קידוש של שישי
E: כשתבוא, ניקח אותך לארוחת שישי בכולל.
[ובמאמר מוסגר, נו, תבוא, באמת נשמח, עם או בלי הכולל!]

בעוד כל השאלות מתגלגלות לי בראש, יצאנו לארוחת צהריים בעבודה, אני ושני עמיתים.
האחד, R, גודל כנוצרי, הוריו קתולים, והוא אפיקורס מוחלט. לפני כמה שבועות שאלתי אותו אם העולם היה מגדיר אותו כנוצרי. הוא הופתע מהניסוח, והסברתי שאני אתאיסט, אבל העולם באופן כללי מגדיר אותי כיהודי. אז הוא אמר שכן, הוא מעריך את זה שלא החלטתי עבורו שהוא נוצרי, ושכך הוא גודל.
השני, J, גדל בעיר בערבות קנדה, בסמיכות למרכז של מורמונים, וסיפר שאבא שלו כל כך כעס כשהם באו לדלתם לנסות לשכנע, הוא החזיק פמפלטים של כת השטן ליד הדלת, רק כדי להחליף עלונים עם כל מחזור חדש של משכנעים מורמונים. מתברר שהטריק עבד יפה, כי מעולם לא חזר אותו מגייס אליהם.
סיפרתי להם שבאופן מפתיע מצאתי את עצמי נוכח בתפילות יהודיות באותו בוקר, ואת התגלגלות האירועים, ושמאוד משונה לי להיות מחד רחוק מישראל , ואני מודע לכך שכאן צריך להתאמץ כדי לתחזק את הזהות היהודית (אם בכלל רוצים), ושמאידך כרגע אין לי שום רצון כזה.
שאלתי את R האם אפשר לשאול מה היה בהולדת ילדיו. הוא סיפר שהוריו, כקתולים, אכן הטבילו אותו לאחר לידתו, ואף שלחו אותו לעשות קונפורמיישן בהגיעו לגיל מצוות, אבל הוא ואישתו לא ממש קשורים לדברים האלו. הוריו גם ציפו, רצו ושידלו אותו להטביל את ילדיו בהולדתם. הם אף אמרו לו שיעשה זאת עבורם (וכמובן עבור הילדים!) אם לא עבורו. מתברר שבמהלך הטקס האב נודר בפני הבורא שיגדל את הילד כקתולי טוב, ו- R שאל את הוריו האם הם באמת חושבים שזה ראוי שהוא ישקר לכומר שלהם, כי אין לו שום כוונה לגדל את הילדים ככה, ואין אלוהים, ככה שהוא ישקר לכומר ולנוכחים. ילדיו (עדיין קטנים) לא הוטבלו, אבל כמו שידוע, לעולם לא מאוחר.
J הוסיף סיפור, שהוריו גודלו על ידי הוריהם כקתולים, ובעיקר כדי להרגיז הוריו בחרו להתחתן בכנסיה האנגליקנית בעירם. הסבים חטפו התקף קל, אך בסוף העדיפו להשתתף באירוע בכנסיה ההיא, מאשר האלטרטיבה, שהיא בית-העירייה. גם R סיפר שהוריו ביקשו להביא כומר לבית העירייה לחתונתו, בקשה שנדחתה לאלתר על ידי הזוג הצעיר.

שמחתי לשמוע שגם למי שהעולם מגדיר כנוצרים יש סיפורים אמביוולנטים כאלו. הגם שאאחל צום קל לצמים, אין חשש, אנחנו נישאר באפיקורסותנו, לא נצום ולא ניחת.

אנקדוטות - יש אמקס, וסרטים שראינו לאחרונה

• שורש ושמו רוטבגה זה די איכסה. בעברית זה לפת צהובה, וזה השתלט לנו על מרק עוף.

• מקלדת בלוטות' קטנה לנקסוס 7 זה נחמד מאוד, אבל היא מאוד קטנה וצריך להתרגל. יש גם עברית.

• צעד קטן נוסף - ביקשנו, (וקיבלנו!) כרטיס אמריקן-אקספרס של קוסטקו. זה אומר שעכשיו בקוסטקו אפשר לשלם באשראי (אבל רק בזה), ומקבלים קאש-באק יותר גדול. גם כדאי לשלם במסעדות שמקבלות אותו - גם על זה מקבלים קאש-באק.
  אני לא לגמרי בטוח אם קיבלנו אותו כי אנחנו כאן יותר מ-6 חודשים, או כי נתנו להם את מספר האמקס הישראלי שלנו, אבל השילוב עבד יפה.
  

  
  
• ספטמבר היה שמשי ויפה (בוא יבוא פוסט על טיולי ספטמבר).

• Winter is Coming? ב- 21 לספטמבר, לכבוד יום השוויון (פלוס מינוס), הגיעו עננים, ונהיה קריר מעט יותר. לא קר, קריר. כשיהיו תמונות שלכת טובות, אשים כאן. בנתיים אפשר להתרשם מההתחלה, ומזה שפתחו את הרחוב לידינו בשבע בבוקר ביום שבת. רשעים.

לפחות את השעון כאן לא יזיזו בקרוב

סרטים אקראיים (לא לגמרי) [אני חוסך את הלינקים לIMDB. תתמודדו, לא?]: 

• הבקתה ביער - דיי צפוי, מלא קלישאות, בכל זאת נהניתי.
• REC - סרט אימה ספרדי, אמרו לי להתרחק מהרימייק האמריקאי. לא ידעתי על מה וזה, והופתעתי לטובה, היה ממש מוצלח. 
• - ליבו של אנג'ל - Angel Heart - לפני מלא זמן עמית לעבודה של O השביע אותו לצפות בסרטים של מיקי רורק משנות ה-80. "שנת-האקדח" היה פחות מוצלח בעיני, אבל ליבו של אנג'ל הפתיע אותי, כי לא ידעתי על מה זה. דה-נירו גונב את ההצגה (כמובן?), וסה"כ מאוד אהבנו.
• Weekend - קראתי את ההמלצה עליו כאן, התמונה מהסרט הזה (נראה מבטיח, לא?), ולפני שהתחלנו לצפות, שאלתי את O אם מתאים לו סרט הומואים רגיש. כן, יש קצת ליטרת בשר, אבל סיכמנו את הסרט בזה שהוא סרט הומואים שנכתב על ידי לסביות (אם בוחרימות לקרוא את זה לא נכון - הכוונה היא שהוא סרט איטי, עם המון דיבורים על מערכות יחסים). לא סרט גרוע, אבל הקונפליקט צפוי, והסרט מאוד איטי. לפחות אין בו קרקפות רכות.

•  My Life In Ruins - קומדיה רומנטית חמודה ושולית, בעיקר הזכיר לי את הטיול ליוון.
• Lockout - העלילה נשמעת זוועה, השחקנית הראשית זו האחות הבלונדית מלוסט (זו ששמחנו כשמתה סוף סוף), אז חשבתי שזה יהיה זבלון. אבל זה גיא פירס בתפקיד הראשי, ואמנם לא מביים, אבל זה נחשב סרט של לוק בסון. אז נתנו לזה צ'אנס חיובי. האלמנט החמישי זה לא, אבל בכל זאת היה נחמד מאוד. בטח מעל זבלון האקשן/סיי-פיי הממוצע. 

בית הדין לזכויות אדם של בריטיש קולומביה

לפעמים אני נתקל בחדשות בכל מיני פסיקות מעניינות של בית הדין לזכויות אדם. לא ידוע לי על משהו מקביל בישראל. תחומי האחריות שלו די מגוונים ולא מוגדרים היטב, וגם יצא לי להתקל בפסיקות די משונות, כולל סמכות לתת הוראות ולא רק להעניש.

דוגמא ידועה היא סיפור על אישה שעבדה במקדונלד עד שחלתה במחלת עור שהקשתה עליה לשטוף ידיים. אחרי מאמצים מצד מקדונלדס הם נאלצו לפטר אותה, כי היא לא יכלה להתעסק באוכל בלי לשטוף ידיים. בסוף היא קיבלה 50,000 דולר פיצויים וגם מקדונלדס קיבלו הוראה לא להתנהג ככה יותר. אני מניח שהם חושבים שאפשר היה לתת לה להיות פקידה ולא לגעת באוכל.

עוד דוגמא שהיתה בעיתון לאחרונה זה סיפור על קומיקאי שהעליב קהל על רקע נטייה מינית וקיבל קנס והוראה לא להופיע בבריטיש קולומביה שנה. בישראל יכולים להגיד למישהו לא להופיע בנגב שנה? אם סטנדאפיסט ירד על אנשים הוא ישלם על זה? מי מחליט מתי זה הומור ומתי עלבון?

יש כל מיני תיקים, ואפשר לעבור על ההחלטות שלהם, הכל זמין. כנראה שרוב הזמן הם בסדר. מדי פעם יוצאת החלטה משונה, ואז אפשר לספוק כפיים ולהזדעק. מה שכן, תמיד התיקים שם פיקנטיים.

הסיפור הזה גילגל אותי לקרוא קצת על זכויות אדם בקנדה, ומסתבר שלא תמיד ליקקו פה דבש. במלחמת העולם הראשונה אספו קנדים ממוצא אוקראיני במחנות ריכוז, החרימו את ממונם, ולא החזירו את הכל אחרי המלחמה. בשנות החמישים לכבוד המלחמה הקרה ניידו בכפיה אזרחים אינואיטים לצפון הרחוק כדי להפגין ריבונות. הבטיחו להם שיוכלו לחזור כעבור שנה אבל לא קיימו את ההבטחה. בסוף הם קיבלו פיצוי אבל לא התנצלות. יש בקישור עוד דוגמאות, אלה רק הקיצוניות.

פעם היה גם גוף חוקר לנושא זכויות אדם, אבל איחדו אותו עם הגוף השופט משיקולי תקציב. מעניין מה היה קורה אם הוא היה קיים כשקרו העוולות האיומות שסיפרתי עליהן.

טור דעות על יאנה גורליק ועריצות הממסד הישראלי

למי שלא קרא, יאנה גורליק היא אזרחית קנדית שבגיל 17 עברה לקנדה עם ההורים וכך חמקה משירות צבאי. בגיל שלושים היא באה לבקר בישראל לרגל חתונה של קרובת משפחה, ומשם התגלגלה לכלא הצבאי על עריקות, ורוצים להשאיר אותה בכלא חמישה חודשים. זו לא הפעם הראשונה שהיא מבקרת בישראל, אבל זו כן הפעם הראשונה שהיא מגיעה לכלא, אפילו אם רק כלא צבאי.

המקרה הזה ממש מזכיר לי איך בישראל היה בי פחד מהממסד הישראלי. שמעתי כל כך הרבה סיפורים מקרובי משפחה וחברים על איך שמס הכנסה מתלבש על אנשים, ביטוח לאומי ממציא עיקולים, המשטרה היא סוג של מאפיה וגם הצבא עושה מה שבא לו. למזלי עלי באופן אישי לא נפלו אסונות כבדים, אבל גם ביטוח לאומי וגם מס הכנסה הצליחו לבזבז לי זמן ולהדיר שינה מעיני, ואני היית בסך הכל שכיר.

יש משהו במנגנונים המקולקלים האלה, שבאקראי הם נופלים על מישהו במלוא כובד הביורוקרטיה שלהם, ואז פתאום צריך לבזבז זמן וכסף עליהם, ואולי גם יותר מזה. מי שעובד שם לא מפעיל שיקול דעת, ולא רואה את הקורבנות. זה מדהים כמה משתפי הפעולה יכולים להיות רעים בלי להרגיש שהם רעים. הכל חוקי, אבל לא צודק ולא מוסרי. אז זה לא שחייתי בפחד כל יום, אבל כל מגע שהיה לי עם הגופים האלה גרם ללב שלי להחסיר פעימה. ידעתי שאם אני לא נותן להם עדיפות עליונה ועושה מה שהם רוצים הם ילמדו אותי לקח. את האלים צריך לפייס.

להגיד לכם שבקנדה יותר טוב? אני עוד לא באמת יודע. שמענו סיפור של ישראלי בעל חזות ים תיכונית שנעצר בצורה לא נעימה, אבל שוחרר אחרי לא המון זמן. עם רף הציפיות שלי מישראל, אני חושב שצריך לשמוח שפה לפחות לא תפרו לו תיק, או סחבו אותו לבית משפט רק כדי להצדיק את המעצר.

בינתיים יושבת לה המסכנה בכלא, כי הצבא החליט שהיא צריכה להוות דוגמא ומופת לעולם כולו. וכל קשי הלב שמסביבה משתפים עם זה פעולה, כי חלילה להם לצאת נגד הממסד. החיילים ששומרים עליה בכלא, הפרקליטים שתובעים אותה, והשופטים שמסתכלים על זה מלמעלה. אף אחד לא אומר שיש פה עוול שחורג מגדר הסבירות ומסרב לשתף איתו פעולה. איך הם יכולים להסתכל על עצמם בראי, ולדעת שזה מה שהם עשו היום?

למה זה כל כך מסעיר אותי? כי אני רואה איך בקלות אני יכול לבוא לביקור בישראל, ושהממסד יחליט להיטפל אלי, ואני לא אראה את הסוף של זה. יכולים להפיל עלי מילואים, למצוא לי חובות ומה לא.

הגעגועים למשפחברים גוברים, אז טוב שיש סיפורים כאלה להזכיר לי צדדים אחרים של ישראל.

עצות קריירה למהגר המתחיל

לכבוד תשעים-ותשעה פוסטים אני חוגג עם עצות למתעניינים. להתחיל קריירה במדינה חדשה יכול להיות לא פשוט; לא ברור לקנדים מה התואר בדיוק אומר, מה המשמעות של הנסיון הקודם ומה האיכות של מקומות העבודה הקודמים. בחלק מהמקצועות יש רוויה, ולרוב יעדיפו מועמד עם נסיון קנדי מאשר מועמד לא ברור. עד שמוצאים הזדמנות פז להשתלב בעבודה אמיתית, יש כמה דברים שאפשר לעשות, ושלאורך זמן יגדילו את הסיכוי למצוא מקום טוב.

קורות חיים

לא לשלוח קורות חיים לפני שלומדים טוב טוב את הנושא. יש המון הבדלים במבנה, בניסוחים, צריך לשלוח מכתב נוסף (cover-letter) שמסביר מעבר לקורות החיים. כל מקום שקרא את קורות החיים המעפנים מהטיוטה הראשונה לא יסתכל על הגירסה המוגמרת. אז תנשמו עמוק, קחו את הזמן, ואל תשלחו קורות חיים לפני שאתם בטוחים לגמרי שהם טובים. יש קורסים חינם למהגרים לכתיבת קורות חיים, ואפשר להכנס לתוכנית סיוע למהגרים למציאת מקום עבודה, ואז יש עוד אדם נוסף שיכול לעזור עם האנגלית והניסוחים. גם עם לוקח זמן עד שמתחילים את הקורסים האלה, זה עדיף מאשר לבזבז אפשרויות על דבר כל כך טכני.

שיפור אנגלית

כמה שאנחנו נחשפים לאנגלית בטלויזיה ובלימודים, זו עדיין לא שפת אם. אם אפשר להתחיל את השיפור בישראל אפילו יותר טוב. אתן לכם דוגמא: קיבלתי סמס מחבר קנדי שכתב לי שהוא pissed as fuck. אני חשבתי שהוא כועס, אבל למעשה הוא היה שיכור. כועס זה pissed off. יש פה קורסים למהגרים לשיפור אנגלית, אבל החל מרמה די נמוכה זה מפסיק להיות מסובסד. יש Toasting, יש לימודי ספרות, מבטא, או אפילו כלכלה - העיקר להתעסק באנגלית ולעבוד על הנקודות החלשות, אם זה קריאה, כתיבה, שמיעה או דיבור.

לימודים

לא יזיק להוסיף שורת לימודים קנדית לקורות חיים. כל דבר שיעיד על זיקה לקנדה מחזק את הסיכוי שיזמינו אתכם. יש לימודי תעודה שיכולים להיות מאוד קצרים וכבר לתת לכם משהו להראות. על הדרך תכירו אנשים ותשפרו את האנגלית, ואולי אפילו תלמדו משהו מעניין. יש מכללות עירוניות לא יקרות עם לימודי ערב, ולא חייבים לעשות משהו מאוד תובעני. כמובן שככל שמה שתעשו יהיה יותר רציני ורלוונטי יהיה יותר טוב.

התנדבות

הקנדים מתורגלים בהתנדבות מינקות. אפילו מי שעובר דירה מטורונטו לואנקובר עדיין מתנדב עד שהוא מוצא עבודה, למרות שיש לו ניסיון קנדי. יש המון אפשרויות, וזו דרך זולה ומצויינת להכיר אנשים ולשפר את האנגלית, ואולי אפילו לעזור ליצור עולם טוב יותר. יש התנדבויות זמניות כמו פסטיבלי קולנוע מתחלפים, וקבועות כמו סיוע לאקווריום או לנשים מוכות. המקומות הגדולים נותנים תעודות שמאשרות את כמות השעות וגם מכתבי המלצה אחרי שמתנדבים מספיק זמן. 

סיוע ממשלתי

נותנים ליווי למהגרים חדשים, שכולל סיוע עד שמוצאים עבודה בתחום. לא חייבים להקשיב לכל העצות שהם נותנים, אבל למה לא לנסות להיעזר בהם? אפילו אם יתקנו טעות אחת כבר היה שווה, וזה בחינם. אפשר לקבל עזרה על איך מתראיינים, קורות חיים, אנגלית ועוד. הם אפילו עוזרים למצוא אפשרויות תעסוקה.

לא לבחול בעבודות השרדות

אין צורך לחכות עד שנגמר הכסף כדי לעבוד כפקידי קבלה או בסטארבקס. זו הדרך הכי משתלמת להכיר אנשים ולשפר אנגלית. יש סוכנויות עבודה זמנית שמוצאים עבודות במחסנים, פקידות, החלפה של נשים שיוצאות לחופשת לידה. אחרי שפרוייקט כזה נגמר, אפילו אם הוא נמשך חודשים ספורים, זה כבר מקום קנדי שיכול להמליץ. זה לא נחשב נקודה שחורה שמישהו עם מקצוע ונסיון נזרק לתקופה של עבודה מעפנה סמוך להגירה, כמו שבישראל היו רופאים ומהנדסים שהגיעו מרוסיה ולקח להם זמן להתברג חזרה במקצוע.

נטוורקינג

לנו זה ממש מוזר, אבל פה זה מקובל והמקומיים יודעים לעשות את זה ומצפים לזה. בין אם זה מסגרות יהודיות, הומואיות (במקרה שלנו), מקצועיות, או מגדריות. יש קבוצות meetup לכל מיני דברים, קבוצות של expats, Linked In, טיולים, ארגוני נשים. מצאו את מה שמתאים לכם יעזור לכם להכיר אנשים כלבבכם. גם זה אומנות, אז כדאי לקרוא על זה קצת לפני שמתחילים.

השמש לא זורחת מהתחת שלכם

קצת ענווה לא תזיק. לא להתבייש לבקש עזרה, לקחת בנעימות את מה שמתאים, לא לשרוף גשרים ולא לעשות הרגשה לא נעימה לאחרים. קחו בחשבון שמה שעבד בישראל לא תמיד יעבוד כאן, והיו פתוחים ללמוד דברים חדשים.

סיכום

אני בטוח שיש עוד דברים שלא חשבתי עליהם, וגם מה שכתבתי לא מתאים לכל אחד, אבל תמהיל נכון יביא אתכם למצב שאחרי שנה בקנדה יהיה לכם דברים לשים בקורות חיים, ולא שנה של שליחת קורות חיים ללא קבלת מענה. בהצלחה!

---

* התמונות הן מטיול לאגם גריבלדי

Israeli in Vancouver - פוסט אורחת מאת H

כפי ש- E ו- O ציינו במספר פוסטים לאחרונה, התארחתי אצלם לשבועיים במהלך אוגוסט. כיוון שנרמז לי בעדינות שמצופה ממני לתרום פוסט אורח לבלוג, אני מצייתת בהכנעה.

E ו- O כבר כתבו, או איימו שהם הולכים לכתוב, על הזמן שבילנו יחד, ועל כן אני אייחד את הפוסט שלי (בעיקר) לחוויותי בזמן שהייתי לבד (בחושך).

הטיסה לונקובר ה-הו כה רחוקה, היתה ארוכה ומייגעת. לא היו בעיות או הצקות מיוחדות, אבל זה היה ארבע שעות טיסה לפרנקפורט, ארבע שעות המתנה בשדה התעופה בפרנקפורט, ואז עוד עשר שעות טיסה לונקובר, שבסופן מצאתי את עצמי חזרה בשתיים וחצי בצהרים, למרות שלפי הספירה שלי היה בערך חצות, וזה אחרי שהתחלתי את המסע בחמש בבוקר בתל אביב. בקיצור - מה שההורים שלי קוראים לו "שלפ". בשדה התעופה פקידת ההגירה היתה יחסית נחמדה, ושאלה אותי מספר שאלות ענייניות, ועוד שאלה תמוהה אחת - לאחר שרפרפה בדרכון שלי היא התעניינה מה יש לי באירופה. כנראה היא חשבה שיש שם יותר מדי חותמות אירופאיות... אני לא יודעת אם השאלה הזו היתה מטעמי חשדנות בלתי ברורה, או סתם מטעמי סקרנות. בכל אופן, עניתי לה שזה פשוט יעד חופשה קרוב יחסית בשבילי, וזה הניח את דעתה. E פגש אותי בשדה התעופה, ולאחר ה- reunion המרגש, עלינו על הסקיי-טריין לדאון-טאון.

עוד טרם הגעתי ועל רקע הנסיון שלהם בביקור של K, איימו עלי , E ו- O בג'ט לג אימתני, ולכן הוחלט שצריך למשוך אותי ערה עד שעות הערב המאוחרות יחסית, כדי שאצליח לישון את הלילה הראשון במלואו, ולא להתעורר בארבע בבוקר מוכנה להתחיל במרץ את היום החדש. משכך, E ו- O לקחו אותי לסיור היכרות עם דאון-טאון ונקובר, שכלל ארוחת ערב והסתיים בשוק בצ'יינה טאון שבו הופיעה זמרת זייפנית ש- O תיאר כאישה שנראית כמו דראג קווין. למען האמת, הייתי די גמורה בערב הזה, אז לא הייתי לגמרי בפוקוס על איך המקומות שהיינו בהם (קנדה פלייס, גאז-טאון, צ'יינה טאון) מתחברים זה לזה או לעיר בכללותה. לא נורא, השלמתי את הפערים בהמשך. למרבה השמחה, למרות האיומים - אולי בגלל המסע המפרך בערב הראשון - לא סבלתי מג'ט לג, וישנתי היטב כל הלילה.

על סוף השבוע הראשון O כבר כתב, אז כמובטח אדלג עליו בפוסט זה. ביום שני E לקח יום חופש, ולקח אותי ל- Grouse Mountain - אתר סקי בחורף, ואתר תצפית ואטרקציות נוספות בקיץ. E טיפס לראש ההר ב- Grouse Grind. אני ויתרתי על התענוג ועליתי בגונדולה (אחרי הכל, אני בחופש!). בראש הגונדולה היה עוד chair lift לפסגה.

Look, no skis!

הראות לא היתה מי יודע מה, אבל עדיין היה נוף יפה למדי מראש ההר. 

E כנראה חשב שהוא לא הוציא מספיק אנרגיה בטיפוס ב- Grind, והוא לקח אותי לטפס על פסגה נוספת.

פסגה נוספת

בסוף הגענו לפסגה אחרת מזו שהתכוונו אליה (שגם ממנה היה נוף לא רע), אבל הלקח החשוב שלמדנו מהטיול הזה הוא שאני לא בכושר. ממש לא בכושר.  אם כי, להגנתי יש לציין שגם מזג האוויר, שהיה חם להפתיע (שלא לומר, חם מאד, בייחוד בהתחשב באזהרות שקיבלתי: "תביאי איתך פליס, קר פה גם באוגוסט"), לא תרם לעניין. כמו בוגרי חוגי סיור טובים, עלינו בשביל לרדת, ואף שהודעתי ל- E כשהגענו לפסגה שזה בסדר, הוא יכול להשאיר אותי שם למות בשקט, בסוף ירדנו חזרה למרכז המבקרים שבראש הגונדולה הראשית.

במסגרת אטרקציות הקיץ על גראוס יש מגוון פעילויות - Lumberjack show, bird show, Zipline  ועוד. הזיפליין היה נראה מאד כיף, אבל הוא היה יקר להפליא, ועל כן ירד מהפרק.

התספקנו בלצלם את הזיפליין

את ה- Bird show  פספסנו, אבל תפסנו את אחת העובדות שם בסשן אימונים עם מורטי הינשוף, ש- E עשה לו בוק שלא יבייש אף דוגמן.

מורטי (מורטימר) הינשוף

לבסוף החלטנו לבדוק את ה- Lumberjack show (כמו שנאמר: I'm a lumberjack וגו'), שהתגלה (כצפוי) כמטופש למדי, אם כי הם כן עשו שם כמה תעלולים נחמדים כמו לטפס על גזע עץ במהירות מרשימה. בדרך חזרה הביתה פגשנו כמה רקונים בתחנת האוטובוס.

כיוון שבהמשך השבוע E ו- O עבדו, נותרתי לכתת את רגלי ברחבי ונקובר לבדי. מצויידת במפה (אמיתית, מנייר!), כמו גם בטלפון חכם עם סים מקומי, שמאפשר היעזרות ב- Google Maps וחשוב מכך - Google Transit במידת הצורך, יצאתי אל העיר הגדולה. טוב, למען האמת, דאון-טאון ונקובר היא לא כזו עיר גדולה - בגדול לא באמת צריך תחבורה ציבורית כדי להגיע ממקום למקום, הכל במרחקי הליכה סבירים. גם ההתמצאות בעיר היא די קלה, כי הרחובות מסודרים ברשת, ואף שיש להם שמות ממש, ולא 1^st, 2^nd וכו', כמו במקומות רבים אחרים בצפון אמריקה, אי אפשר ממש ללכת לאיבוד.

התחלתי את שיטוטי ב- Granville Island, שלמעשה כלל אינו אי - הוא מחובר לגדה בלשון יבשה. E ו- O, המליצו לקחת מעבורת בגדה הצפונית של False Creek כדי להגיע לאי. לאחר מספר דקות המתנה הסתבר שה"מעבורת" היא לא יותר מגיגית משייטת, אבל היא הביאה אותי (ועוד כמה זקנות) בבטחה לאי. האי עצמו מאד נחמד, יש בו את שוק האוכל המפורסם, ועוד שפע חנויות וגלריות שונות ומשונות, מפעל בטון (שלא כל כך קשור לכלום שם, אבל E הסביר שלמעשה הוא היה שם מהתחלה - עוד לפני שהאי הפך למה שהוא היום), וגם שכונה של בתים צפים. O אומר ש- E לא אוהב את האי, אבל לי היה מאד נחמד להעביר בוקר בלהסתובב שם, גם בלי לרכוש שום דבר. את שוק האוכל השארתי לסוף, ואכלתי שם צהרים.

בהמשך היום טיילתי על הגדה הדרומית של False Creek . עברתי ב- Vanier Park ש- E אמר שאמור להיות נחמד, ושהוא יכול להיות מקום נעים לעצור לנוח בו וסתם לקרוא ספר על הדשא מול הים, אלא שלמרבה ההפתעה, כשהגעתי לשם גיליתי שהדשא במרבית הפארק צהוב למדי, ומאד לא מזמין, אף שקו החוף עצמו היה יפה. התיאוריה של E ו- O היא שזה היה בגלל שבשבוע - שבועיים שלפני כן היה מאד חם ולא ירד גשם.  בפארק נמצאים מספר מוזיאונים - מוזיאון החלל, מוזיאון ונקובר והמוזיאון הימי. כיוון שיש לי חולשה לאוניות, שמתי פעמי למוזיאון הימי (יש לי גם חולשה לחלל, אבל היתה לי תחושה שהמוזיאון הזה יהיה עמוס בילדים, ולא התחשק לי להידחס ביניהם). המוזיאון הימי היה מאכזב למדי - מאד קטן, ולא מאד מעניין. היו שם כמה דגמים נחמדים של ספינות, כולל כאלה שנבנו על ידי אסירים מעצמות שנשארו מהארוחות שלהם, וחומרים אחרים שהיו זמינים להם בכלא, אבל חוץ מזה, לא ממש מלהיב. היתה שם תערוכה מתחלפת לא ברורה של כל מיני אוספים שונים ומשונים של אנשים, שהתגלגלו לאוצר המוזיאון. תמוה.

באחד הימים האחרים נסעתי ל- Capilano Park Suspension Bridge. אפשר להגיע לשם בתחבורה ציבורית - אותו אוטובוס שנוסע לגראוס, אבל הם גם מפעילים שאטל חינמי שיוצא ממרכז העיר כל חצי שעה, שהוא כמובן יותר נוח. באופן לא מפתיע האטרקציה המרכזית בפארק הוא הגשר התלוי הארוך (140 מטר!), שעובר מעל העמק של נהר קאפילנו, והוא באמת מאד מרשים.

מרשים

אני לא מחלשי הלב, ואני ממש לא סובלת מפחד גבהים, אבל ההליכה על הגשר היתה קצת unnerving, כי הגשר מתנדנד מאד, ודי קשה ללכת עליו ביציבות, שלא לדבר על לצלם ממנו. הנוף מהגשר היה יפה, אבל הזרם בנהר היה חלש למדי (בכל זאת, אוגוסט), כך שהאפקט היה פחות מרשים. כנראה שבעונת הפשרת השלגים זה יותר מרשים.

פחות מרשים

אבל עדיין לא רע

חוץ מזה יש בפארק עוד כמה אטרקציות חביבות - Clifwalk, מסלול שתלוי על דופן הצוק וצופה לעמק, וגם ומסלול הליכה בין צמרות העצים, שמורכב גם הוא משורת גשרים תלויים קצרים בין העצים. נראה לי שזה מכוון בעיקר לילדים, אבל גם לי היה נחמד לשוטט ככה בין הצמרות, ולחשוב על איווקים. 

חלק מהימים האחרים הקדשתי לשוטטות בדאון-טאון ונקובר. קצת הסתובבתי בחנויות, חזרתי לגז-טאון וגם לקנדה פלייס לראות איך נראה משם הנוף כשלא מסטולים מעייפות, ונכנסתי שם למיצג קטן על מלחמת 1812, שלמען האמת לא ממש ידעתי עליה עד אותו יום. מסתבר שלפני 200 שנה קנדה וארה"ב נלחמו זו בזו, אם כי למעשה זו היתה מלחמה בין בריטניה לארה"ב, וקנדה שבאותה תקופה היתה מושבה בריטית של ממש, בעצם נלחמה את מלחמתה של בריטניה.

אף שמשום מה O דחק בי במרץ רב ללכת לגלרית האמנות של ונקובר, ויתרתי על החוויה התרבותית (אולי בפעם הבאה...), ובמקום זה, באחד מהימים האחרונים לשהותי בונקובר הרחקתי לקמפוס של אוניברסיטת בריטיש קולומביה. הקמפוס עצמו נחמד - הזכיר לי קצת את אוניברסיטת ת"א - חוץ מהנוף של הים וההרים. הלונלי פלנט הפנה לכמה דברים שיש לראות בתחומי הקמפוס - גן בוטני, גן יפני, וכמה מוזיאונים, ובכללם המוזיאון האנתרופולוגי שזכה לתשבחות נלהבות. כיוון שביקרתי בדי והותר גנים קנדיים (בונקובר איילנד, ש- O כבר כתב עליהם, וב- Queen Elizabeth Park, שם ביקרנו באחד הערבים), החלטתי להסתפק במוזיאון האנתרופלוגי. ואכן, המוזיאון היה בהחלט מרשים - יש בו אוסף גדול של מוצגים שמקורם בשבטים האינדיאנים (או כמו שקוראים להם בקנדה בפוליטיקלי קורקטית - First Nations) של בריטיש קולומביה ובפרט עמודי טוטם ופסלי עץ שונים ומשונים. כל חצי שעה - שעה הם עושים סיורים מודרכים (בחינם) בחלקים שונים של המוזיאון, ולמרות שהמדריכים היו קצת יבשושיים, שני הסיורים שאני השתתפתי בהם היו די מעניינים, והיה להם ערך מוסף על פני להסתובב במוזיאון לבד.

נדמה לי שפחות או יותר כיסיתי את עיקר החוויות (חוץ מסוף השבוע בויסלר, ש- E איים שיכתוב עליו), וגם ככה הפוסט הזה יצא ארוך מאד, אז אני אוסיף רק עוד כמה התרשמויות כלליות.

דבר ראשון, הביקור הזה היה די פוקח עיניים בכל מה שנוגע לסגנון החיים בקנדה מול ישראל, בפרט ביחס לאיזון בין העבודה לחיים. ברוב הימים E ו- O יצאו לעבודה בסביבות תשע בבוקר ולא חזרו מהעבודה אחרי שש בערב, ובערב הם היו מלאי מרץ לצאת לרכיבת אופניים בפארק, לחתירה בקייאקים, או לסתם יציאה לפאב. אני בד"כ יוצאת מהבית בבוקר בשבע ורבע, חוזרת הביתה בשבע-שמונה, ואין לי כח לזוז. אמנם E אמר שזה שהם השתדלו במיוחד לעבוד בשעות שפויות היה בולט במיוחד בגלל שהייתי שם, אבל הוא גם אמר שהמצב לא שונה באופן משמעותי ביום-יום. מסקנה - אנחנו עושים פה משהו מאד לא נכון. ובפרט - אני, שבנוסף לכל הצרות עובדת במרחק נסיעה של שעה (כשאין פקקים) ממקום מגורי, ולעיתים לא נדירות גם לוקחת עבודה הביתה - עושה משהו מאד לא נכון. בשלב הזה המחשבה הזו עוד לא התפתחה לשום כיוון מהותי בשאלה איך לשנות את המצב, אבל לפחות התחלתי לחשוב על זה.

דבר שני, נראה שלקנדה יש אפקט מרגיע על מיצי. אני מאד אוהבת חתולים, אבל מיצי מאז ומעולם היתה מפלצת מן השאול, ומסיבה לא ברורה היתה לה טינה מיוחדת כלפי. לא עוד. לא רק שהיא לא גילתה נטיות מרושעות במיוחד בנוכחותי, היא אפילו באה אלי מספר פעמים באופן אקטיבי כדי להתפנק. מי היה מאמין...

פוסטורחת מאת K

שלום רב לכל הקוראות והקוראים הנאמנים! אני נרגשת ונפעמת לכתוב את הפוסטורחת הראשון בבלוג פופולרי זה! מיד מבחר פינות חמד ונקובריות, אך ראשית תיאור נאמן לקורא הסקרן של אכסניית א' את א' בה שהיתי. ודאי תשמחו לדעת שבניגוד לעולה מהתמונות בפוסטים קודמים, ל-א' ו-א' דווקא יש ראשים, אותם הם נושאים על כתפיהם בגאון, ומורידים אותם רק לצורך צילום התמונות לבלוג.

 א' את א'  B & B

בסך הכל נותן המקום תמורה נאה לאפס הדולרים שמשלמים האורחים. שני המנהלים חביבים למדי, אלא אם כן מנסים לגרש אותם מהספה בהתקף ג'ט לג פראי. הם מספקים שירותי הכנת מזון, הכרת חברים, סיור במגוון אתרים ברחבי העיר, איסוף ברושורים תיירותיים לרווחת האורחת, ובכלל – הם מה זה חמודים! מומלץ מאוד. ל-E יש אוסף מרשים של סרטים בבוקסי שלו, כך שתוכלו לנצל את הזמן לצפייה חוזרת במגוון סרטי פנטסיה אהובים (You shall not pass & co). בבית שולטת חתולה חמודה הסובלת ממאניה דפרסיה, המתבטאת בעיקר ביללות יגון מבעיתות כאשר בעליה אינם בבית.

חתולה במלכוד

גנים ומים לרוב, ומעבר חד לאי ונקובר

כתושבת מדינה זבת חלב אך מעוטת מים, נחמד לגלות כי בונקובר יש פארק על כל צעד ושעל, תמיד מטופח להפליא ובתוכו אגם/מפל/מזרקה או איזשהו מקור מים אחר. ככל שמרחיקים לפאתי העיר המצב מחמיר – טיול תמים ב- UBC (האוניברסיטה של בריטיש קולומביה) החל בפארק טוטמים מקסים מאחורי האוניברסיטה והסתיים במיני-טרק לאורך קילומטרים של יער צפוף, שמשקיף לחוף הים עם נוף עוצר נשימה, וזה היה בסך הכל פארק מקרי.

פארק טוטמים מפתיע מאחורי האוניברסיטה

קיץ על החוף א'

קיץ על החוף ב' – טרנד הבריכה אל מול הים

סטנלי פארק, הלא הוא פארק הירקון (המסמיק במבוכה נוכח ההשוואה) המקומי, באמת מדהים בגודלו ויופיו. היום השווה בטיול היה כשרכבנו על אופנינו לאורך כל ה"סטנלי פארק לופ" – מסלול סובב פארק של עשרה ק"מ ממש על החוף. כמובן שהמסלול סלול היטב, משולט ומסביר פנים למבקרים – כמו כל חלקה בונקובר שיש סיכוי שיגיע אליה אי פעם תייר.

ואלו רק הפארקים בתוך העיר. מחוץ לונקובר הייתי בשני גנים מלאכותיים יפהפיים. הראשון הוא מינטר גארדנס, בו ביקרנו בדרך לעיירת הנופש קלוווונה, המורכב מכמעט עשרים גנים קטנים ושונים זה מזה. הבהלתי את אחת הגננות ושאלתי אותה כמה אנשים דרושים לתחזוקה של הכל – מסתבר שרק ארבעה(!)

הוביטון במינטרס גארדן. עוד מעט ייצא בילבו

הפתעה, מים בתוך הפארק

הגן השני הוא באמת פאר היצירה של האזור – בוצ'רד גרדנס המפורסמים שבאי ונקובר. תקצר היריעה מלתאר, אז אוסיף בעיקר תמונות, אבל רק אציין שגם בשביל בחורה כמוני שאינה חובבת טבע וירק באופן מיוחד מדובר באתר חובה, ובמקום היחיד שעשה לי חשק להגדיל תמונות של פרחים מרהיבים ולתלות אותן על קיר הסלון. סיור ראוי יצריך לפחות שעתיים מזמנכם.

הסיור בבוצ'רד גרדנס היה חלק מטיול מאורגן בן יום לאי ונקובר. אמנם העלות היא 180$, אבל באמת שמדובר באי יפהפה וגנים מדהימים, וכל עניין המסע אל האי ובחזרה יכול להיות מאוד מעיק אם מארגנים אותו באופן עצמאי. המסע אל האי די ארוך – נסיעה בת שעה באוטובוס, ואז עוד שעה וחצי במעבורת, ועוד שעה עד שמגיעים לגנים. בטיול המאורגן מקבלים שעתיים לסיור בגנים ואז נוסעים למרכז העיר ומקבלים שעה וחצי לסיור בו. אפשר לשלם עוד 50$ כדי לעשות את אחד הכיוונים במטוס, אבל האמת שאחד החלקים המקסימים בטיול היה לעשות את השעה וחצי של המעבורת בסיפון החיצוני, ולהנות מ – הפתעה הפתעה – נוף מרהיב של ים, ירק, איים חמודים ושקיעה.       

Grouse Mountain

כדי להגיע להר היפהפה הזה, שנמצא בצפון ונקובר, צריך לקחת את האוטובוס הימי – הסי-באס – ואז עוד אוטובוס. כשהגעתי שילמתי 40$ כדי לעלות למעלה ברכבל הגונדולה הענקי, בזמן ש-O עשה את הגראוס גרינד – המסע לראש ההר ברגל - שאורך כשעה וחצי. אמנם הנוף שלמעלה פראי ורב הוד, אבל כמובן שיש לא מעט אטרקציות למבקרים. אני ראיתי מופע ציפורי טרף – נץ, בזים, ינשוף ועיט אמריקאי קרח שנולדו וגדלו כולם בשבי, ושמדריכים מהחי-בר המקומי הטיסו אותם מצד לצד מול הקהל בזמן שסיפרו לנו עליהם. למשל, מסתבר שאחד הבזים נוהג להקיא על ילדיו כדי שהריח ירחיק מהם טורפים. חוץ מזה היו שם דובי גריזלי, מופע חוטבי עצים, כל מיני אטרקציות אקסטרים כמו אומגה ופאראגליידינג וחשוב מכך, מסעדה מצוינת.

האי גראנוויל

אי חמוד ומקסים וגם דרך טובה לבלות חצי יום. קודם כל, כי מגיעים אליו בנסיעה של 10 דקות על האקווה-באס, המעבורת הקטנה (להבדיל מהסי-באס העצום מהפסקה הקודמת) שיוצאת מקצה אחד הרחובות של מרכז העיר ונקובר – ויש להודות שפתאום לקחת מעבורת מאמצע העיר זה די מגניב. חוץ מזה יש שם שוק מקסים והומה שחובבי השווקים ייהנו ממנו עד מאוד, וגם חנויות פלצניות. אפשר גם לעשות סיבוב באי וליהנות מעוד ירוק, אגם, ים, ירוק, אגם וחוזר חלילה. לארוחת צהריים קניתי אוכל בשוק וישבתי לאכול על המזח. השחפים האמיצים לא הפסיקו לנסות להתקיף את המזון, חלקם באסטרטגיות ערמומיות במיוחד ("אני סתם עובר לידך במנוחה, אין לי עניין באוכל שלך – רגע, בעצם כן!"), אבל כל הילדים בני הארבע ומטה נהנו להבריח אותם בצעקות כך שלא הייתי צריכה לזוז. 

המסע לאי באקווה-באס הצבעוני

עכשיו כבר על האי

עוגות טעימות בשוק

אבל לא לשכוח להגן על המזון!

בידור עירוני

מסתמן שעיריית ונקובר דואגת לתושביה, ובשבועיים שהייתי שם הספקתי להיות במופע הזיקוקים השנתי, אירוע די מפורסם באזור, שבמסגרתו מומחי זיקוקים ממדינות זרות משגרים מעל הים להנאתם של התושבים המתקבצים בחוף לפיקניק ומופע. הכול מאוד בסבבה, בלי דוחק ולחץ. חוץ מזה הייתי גם בהקרנה של הנסיכה הקסומה מתחת לכיפת השמיים בפארק בלמ"ז אחר. מסתבר שגם קנדים יודעים לצטט את הסרט מתחילתו ועד סופו.

באשר לקניות קצת התאכזבתי. החנויות בגאס טאון, שיושבת על משבצת השכונה השיקית המגניבה, בהחלט מאכזבות אופנתית. במרכז העיר יש שני בתי כלבו גדולים– הפסיפיק והביי, זה ליד זה, שמספקים את הסחורה ככל שבתי כלבו יכולים. לא הספקתי לבקר במטרו טאון, שאמור להיות קניון קצת יותר מגניב אך מצריך נסיעה ארוכה יותר ממרכז העיר. בפעם הבאה.

ובכן, אני מקווה שסייעתי במידת מה לאורחים הבאים בתור. בסך הכל מדובר בעיר יפהפיה וכיפית, שמספקת המון מקומות לטייל בהם. רוב תודות למארחים המהממים!