חובות ההופעות - בלאק סאבאת׳, פיקסיז, אסף אבידן, יס, דרים-ת׳יאטר

ההופעה האחרונה שדיווחתי עליה מעל דפי הבלוג היתה ההופעה של RUSH, באמצע אוגוסט, ומאז הספקתי/נו לראות עוד כמה הופעות, אבל בדיוק אז חל שינוי בעבודה שלי (ועל כך, אולי, פוסט נפרד), ולמרות שמאוד נהניתי מההופעות, לא הספקתי לכתוב דיווחים. 

אז דיווחים על ההופעות הם לא באמת מעניינים (אלא אם מישהו ירצה דיווח מפורט על הופעה מסויימת) ולכן הפוסט הזה יסכם את הופעות סתיו/חורף/אביב 2013-2014. צפויות הרבה תמונות, וקשקושים פסאודו-מוסיקליים. ניתן לדלג בשלווה יחסית. 

בלאק סאבאת׳ - Black Sabbath - סוף אוגוסט 2013

באופן שמאוד הפתיע אותי, בלאק סאבאת׳, בהרכב כמעט מקורי (אוזי, טוני, גיזר + מתופף צעיר מהם בדור), הוציאו את עצמם מהנפטלין, ולא רק שחזרו להופיע, אלא גם הוציאו אלבום חדש, השלושה-עשר במספר, הקרוי 13 (שהוא, כידוע, בעל משמעות אסכטולוגית כמעט במיסטיקת האוקולט האופפת את בלאק סאבאת׳ שאני תופס אותה כלא מאוד רצינית), וההפתעה האמיתית היא שהוא אלבום טוב. כמו שקראתי בביקורת מסויימת - כאילו הרימו את עצמם אחרי עזיבתו של אוזי בשלהי שנות ה-70, ולגמרי מתעלמים ממה שקרה בשנים בין אז לעכשיו. אלבום הארד-רוק מאוד סבנטיז, מאוד בלאק-סאבאת׳, מאוד ״אפל״, כולל הריפים הכבדים, הטקסטים הפילוסופיים בגרוש, וחוסר מודעות עצמית שמאפשרת להם להיות ממש כמו פעם. 

כשאוזי מדבר, או הולך, הוא הקריקטורה של עצמו, כפי שהוגחכה היטב בMTV בסדרת האוזבורנ׳ס. לעומת זאת, כשהוא שר - הוא שר כמו פעם. לא לומר שאי פעם היה סולן בחסד, אבל השירים שלהם בהחלט מותאמים היטב ליכולות שלו. הוא אפילו הצליח להיות כמעט מפחיד על הבמה. 

 רשימת השירים הורכבה מכמה שירים מהאלבום החדש, ומהקלאסיקות, שכולם אוהבים ומכירים. היתה הופעה טובה מאוד - ובהחלט לא צפיתי לראות אותם על במה בלי מכונת זמן.

Pixies - אמצע פברואר 2014

אנחה. הפיקסיז היו אמורים להגיע לישראל ביוני 2010, ואפילו היה לי כרטיס. הביטול היה צורם, וכאקט נקמני אווילי הפסקתי לשמוע אותם לשעה וחצי, אבל כמו שאמר לי D - אתה מעניש את עצמך.

הפיקסיז הם לא באמת אהבה גדולה מבחינתי, יותר עניין של להיות בגיל הנכון בזמן הנכון: נכון שאני אוהב גיטרות ואקשן, אבל סגנון הפסאודו-פאנק המתחכם שלהם, ושירי השתיים-וחצי דקות, לא מספיק משכנעים בעיני בחלק מהשירים שלהם, שלא לומר להקות אחרות בז׳אנר. גם הדוקומנטרי-הלא-מאוד-מעניין עליהם (loudQuietloud) שאותו צלחנו N ואני (כמעט) בלי להרדם לא גרם לי להתעניין יותר מדי באופי הקצת מחורבן שלהם.

למרות זאת, רכשתי כרטיס והלכתי להופעה בונקובר באורפאום. כמו שהמליצו לי לעשות עבור הופעות של להקות שאני לא מכיר את כל הרפרטואר שלהן בע״פ, השתמשתי בשירותי סט-ליסט.אפ-אם כדי לברר מראש מה ישירו, ולהתכונן כמו שצריך לפחות על השירים האלו, אם לא על הכל. באופן לא מפתיע, הם שרו בדיוק (אבל בדיוק!) את השירים ששרו בהופעות שלפני, כך שהייתי מוכן.

בזמן ההופעה נהניתי, כמובן בעיקר מהשירים שהכרתי מהגיל הנכון, אבל לא רק. הבסיסטית החדשה שלהם נתנה בראש, ובעיקר לא פישלה, לא זעפה, ואפילו חייכה דיי הרבה. אחרי ההופעה, כששמתי תמונה בפייצבוק, העיר עליה N שכשראה אותם לאחרונה זו הייתה הופעה מאוד מאכזבת כי הם היו כל כך not engaged. לקח לי רגע וחצי להבין, אבל הוא צודק: הם לא דיברו עם הקהל, כמעט לא עשו שומדבר שלא כמו באלבומים, לא התעניינו אחד בשני: עלו לבמה, שרו, והלכו הביתה.

הופעת החימום, אגב, היתה מעפנה.

אסף אבידן - Different Strings - תחילת מרץ 2014

את אסף אבידן אנחנו אוהבים עוד לפני שרוב הישראלים הכירו אותו. כמובן שזו אמירה שסנובים מוסיקלים מאוד אוהבים, רק שהפעם זה נכון. ראינו אותו על הבמה עוד לפני המוגו׳ז, וגם איתם, עוד לפני האלבום המצויין The Reckoning, וגם במהלכו: הוא נותן הופעות מעולות.

מתישהו אחרי שיצא Poor Boy/Lucky Man הלכנו להופעה שלו בבארבי, ונחרדנו מכך שממש הכפלנו את הגיל הממוצע. הקהל הורכב ברובו מבנות פחות מ- 16 שגררו את הבויפרנדז שלהן, וכל הקהל (חוץ מאיתנו) עישן, ואם אפשר - בהפגנתיות ליד שלטי ה״אסור לעשן״. אבידן אפילו ביקש מהקהל להפסיק, כי הוא מתגבר על הצטננות, מה שמאוד הלחיץ את הנוער, ובתגובה כמובן הם הדליקו עוד סיגריות. אחד מרגעי השפל של האירוע היה כשזבת-חוטם אחת זעקה: ״אסף, אתה חתיך!״, והוא הגיב בביישנות חיננית (עלאק) ואמר: ״זה נורא מביך אותי, יש לי חברה״. כלומר, מצד אחד, לא לאכזב את הגרופיות יותר מדי - כמו רוקיסט טוב, ומצד שני לא להעצר על התעסקות עם קטינות. למרבה המצוקה זו היתה ההופעה האחרונה שלו שראינו בישראל.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כך אני מתאר את המהלך המוסיקלי מ- Poor Boy המעולה לתהומות הנשייה המשמימים של Through The Gale, האלבום השלישי של אסף אבידן והמוג׳וז. הם לגמרי איבדו את המוג׳ו, ובאופן לא מפתיע התפרקו.

קצת אחר כך הוציא אבידן את Different Strings, והוא דיי שונה: משחק עם סמפלרים, קצת אלקטרוני, אבל לפחות עם נשמה. את המוג׳ו הוא מצא חזרה, אם כי באפיק שאני פחות מחבב. נקווה שעוד ישוב.

ההופעה בונקובר היתה הראשונה במסע הופעות בצפון אמריקה. באופן מפתיע, מעבר למעגל החברים הישראלים שלנו, היו בהופעה מעט מאוד ישראלים: מתברר שיש מספיק קהל בונקובר שמכירים אותו בלי הייחוס. ההופעה היתה כולה באנגלית, אף מילה בעברית, ואף התייחסות לנושא. בלי קשר - היתה הופעה מאוד מוצלחת, כולל גרסאות אקוסטיות ו/או אלקטרוניות לשירים ישנים וחדשים.

Yes - סוף מרץ 2014

הרומן שלי עם Yes מתחיל בגרעין, בזמן של״ת אחרון, עת כבר הכרתי את ג׳נסיס ופינק פלויד, Rush וקצת קינג קרימזון, ולמדתי להכיר בכך שמה שאני באמת אוהב זה פרוגרסיב רוק. בן גרעין שלי O-R, מוסיקאי בנשמתו, שמח לדון איתי בפלפולים המתנשאים של הפרוגרסיב, ואף היה מטיל עלי שיעורי בית. אחת המטלות היתה Close to Edge של יס -  תענוג שנשאר עד היום.

כמו שאר נכסי צאן הברזל של התקופה ההיא, הם הפסיקו לעשות מוסיקה טובה בערך בשנה שבה נולדתי, וכשאני אומר לעריצי האייטיז Yes, הם חושבים על Owner of a Lonely Heart המחריד. בלעחס. אחרים רק זוכרים את עטיפות האלבומים - שאכן נחרטות בזיכרון.

איכשהו בכל זאת, משהו חסר בהם, גם בגדולתם. קצת כמו אצל Rush, קצת חסרה להם נשמה. הם מתנשאים ועילאיים, מבצעים בחסד עליון ומלחינים מוכשרים להפליא - כאילו מכרו חלקים נבחרים מנשמתם עבור המוסיקה. יש להם אלבומים טובים להפליא, וגם כאלו שקצת משעממים אותי, אבל גם בטובים ביותר הם כל כך פנטסטיים ורחוקים מהמציאות, שזה כיף, אבל בכל זאת, אין שם משהו מהם עצמם.

כמובן כששמעתי שהם מגיעים העירה, בדקתי באיזה הרכב, שכן ימיהם כימי הגבעות - ג׳ון אנדרסון, הסולן המקורי, לא מופיע איתם כבר כמה שנים, ריק וויקמן, הקלידן הידוע, ברוגז איתם, ולך תדע מה עוד. אז וויקמן לא היה, על התופים לא היה ברופורד (לא מפתיע), אלא וויט (בהחלט טוב מספיק), בתור סולן הם הביאו ג׳ון אחר, צעיר מהם בדור, עם נוכחות מאוד אנמית על הבמה, אבל קול שנשמע מאוד דומה לאנדרסון, והוא סיפק את הסחורה.

כקלידן הביאו דוד בשם ג׳וף דאונז, הקלידן של ״אסיה״, ואף של יס באיזה אלבום מחריד משנות השמונים. גם הוא סיפק את הסחורה היטב, והוא אף נכנס לספר השיאים של גינס, מחזיק בהישג המפוקפק של ״הופיע עם הכי הרבה קיבורדז (קלידים/אורגנים/פסנתרים) בהופעה אחת, 28 במספר״. נו, שוין.

שיא גינס בהתהוותו - רגע אימה מתחילת האייטיז

הבסיסט המקורי, כריס סקוויר, הביא את הסאונד הכיפי מפעם, אבל בואו נודה על האמת, מי שבאמת באתי לראות הוא סטיב האו האגדי, הגיטריסט המדהים שלהם. האיש מעולם לא נודע בעבור יופיו המהמם, אבל התספורת שבה הופיע כאן שיוותה לוק של מלך-המתים, היישר מערפילי רייבנלופט.

כאמור, מה שבאתי לראות היה האו מנגן, והוא בהחלט הפליא בנגינה, כולל סולואים, כולל אקוסטי, כולל הכל כמו שצריך. רשימת השירים הורכבה מנגינת שלושה מאלבומיהם הטובים: Close to the Edge, Going for the One ו- The Yes Album, מהשנים 1972, 1977 ו- 1971 בהתאמה. להדרן ניגנו את Roundabout, והערב היה מושלם. בהחלט הופעה של ענקי הפרוגרסיב מפעם, מינוס נשמה. היה מעולה. עבורי זו היתה אחת ההופעות המוצדקות - שבה אני מכיר כל תו, כל צליל, כל ניואנס, והם כולם במקום הנכון.

Dream Theater - אמצע אפריל 2014

מעולם לא הייתי מעריץ שרוף של דרים ת׳יאטר, ואפילו הצהרותיהם בהיותם מושפעים מ- Rush, לא שיכנעו אותי מספיק. יש משהו מאוד פלסטיקי-אמריקאי בהם, ולמרות המוסיקה הדיי-משובחת, הם משאירים לי טעם חמצמץ באוזן, ואלבומיהם הראשונים, בזמן אמת, לא קנו אותי.

בתחילת שנות האלפיים נתתי להם ניסיון נוסף, אחרי שיכנועים נמרצים של החניכים שלי בחוגי סיירות, בזמנו בני 15 מתלהבים, נשבעים בשמם של דרים. החמצתי פנים על השימוש בתוף דאבל באס שטוח לחלוטין, אבל הם הפצירו בי להקשיב מעבר. זה עבד - ובאמת התחברתי למוסיקה ב- Scenes from a Memory. כמו כמה להקות אחרות (גאנז אנד רוזס, מישהו?) שיעשעתי את עצמי במחשבה על כמה יותר טובים הם היו יכולים להיות אם הם היו מוצאים סולן עם קול גדול, ולא עורב (במקרה של גאנז) או עם קול ענות חלושה (במקרה של דרים). בראי ההיסטוריה ג׳ימס לה-ברי נחשב אחד הסולנים הטובים בתחומו, ואני יכול להבין למה, אם כי אני עדיין חושב שהקול שלו לא גדול מספיק.

גם להופעה הזו נאלצתי להתכונן באמצעות סט השירים שעמדו לנגן, שכן הרפרטואר שלהם רחב מכדי שאוכל להכיל אותו כמו שצריך לפני ההופעה, בהתחשב באילוצי עבודה וחיים, ובן-זוג שלא מאוד מסמפט אותם. הכוכבים הסתדרו בזמן הנכון, ומירוץ השמש (Vancouver Sun Run) עומד להתרגש עלינו בסוף אפריל (אם אשרוד אותו, פוסט יבוא בהמשך), כך שאני מתכונן עם ריצות שמשכן כמעט שעה, וזה מאפשר לי להאזין לדרים קצת יותר כמו שצריך.

אז הגעתי מוכן כמו שצריך, ובהחלט נהניתי - הם נותנים הופעה מעולה, ולמרות השטיקים הקצת מעפנים, הם מקצועיים לעילא. אמנם המתופף אינו פורטנוי המקורי, אבל הוא היה משכנע במידה מוצדקת.

באחד מרגעי השיא של ההופעה אמר לה-ברי שהם ישירו עכשיו שיר מהאלבום Awake, שחוגג כעת 20 שנה - ו״בטח חלק מכם עוד לא נולדו אז!!״. נכון, באמת חלק מהקהל היה צעיר דיו, אבל אני בהחלט לא הייתי הסמן המבוגר ביותר. מה שבאמת זיעזע אותי הוא שאני זוכר מוסיקה שיצאה אז, ואפילו את האלבום ההוא - לא שהתחברתי אליו בזמנו, אבל יש בזה אלמנט קצת מחריד. לצורך השוואה זה כאילו הייתי מגיע להופעה של ג׳תרו טאל בגיל עשרה, והם היו מספרים על 20 שנה לאלבום שהם ינגנו ממנו עכשיו; אה - היי, בדיוק זה מה שקרה בשנת 1993....

אני מסיפור אחר - איאן אנדרסון מג׳תרו טאל, בהופעה בירושלים ב- 2010

וחזרה לנושא המקורי: אני לא חושב שדרים יעברו למדף ה״אני הולך לשמוע אותם כל הזמן״, ויותר ישארו באיזור ה״מוסיקה נמרצת להתאמן איתה למירוצים״, אבל בהאזנה הנוכחית, כשהתכוננתי להופעה, בהחלט נהניתי מזה שהם לא ממהרים. אמנם בחלק מזמן הם עושים קצת רעש שמזכיר את מטאליקה (ולא לטובה), אבל ברוב הזמן הם עושים פרוגרסיב-רוק-כבד משובח. צריך להתגבר על הבחילה המתקתקה שמשאיר לה-ברי, ולהינות מהמוסיקה.

שטיקים אוויליים, מישהו?

ומה בהמשך? השאריות של Queen, עם איזה פליט ריאליטי כסולן, יגיעו לכאן ביוני. אולי אפתח קצת יו-טיוב כדי לראות אם צפויה אכזבה.