ערב באקווריום

אחד מהמוסדות המצויינים שנמצאים כאן בונקובר הוא האקווריום שנמצא בליבו של סטנלי-פארק. 

עד כה אמרנו שנגיע לשם באיזה יום גשום או עם אורחים, ולכן טרם הספיקונו. השבוע היה שם אירוע מלבב - After Hours at the Aquarium עליו שמענו מידידנו S שמתנדב באקווריום. גולת הכותרת של האירוע, מעבר לזה שהאווקריום פתוח עד מאוחר, הוא שאין ילדים בסביבה. זה כיף משתי סיבות: האחת, אין ילדים בסביבה (19 ומעלה, צריך תעודה מזהה). השניה, מותר למכור אלכוהול!

אל האקווריום הגענו באופניים, יחד עם Z ו- P ופגשנו שם את S ו- B (עוד רגע זה נהיה בעיה בפיסיקה...). בכניסה היה תור שנראה היה ארוך אבל התקדם דיי מהר, ואת הכרטיסים קנינו מראש, אז רק היה צריך להראות תעודה מזהה בקופה. 

מישהם היו מאוד רעבים, ודהרנו דרך אולם המבואה והמדוזות המגניבות שבו, אל האיזור הפתוח והתור הארוך לפאסט-פוד המקומי. הייתי נעמד בתור יחד עם כולם, אלא שהבריכה הגדולה ובה חברים לבנים עצומים היפנטה אותי. את האחרים זנחתי בתור, והלכתי לבהות.

לוויתני בלוגה!

הם משייטים להם בבריכה, בעומק וברדודים, ולמרבה ההפתעה, מתברר שהם בוהים בחזרה! אפילו יותר מדהים מזה - הם משייטים, מרימים ראש, מחפשים מישהו מעניין, ומתקרבים אליו, וממש יוצרים קשר עין!

כשנגמר התור הארוך, אכלנו את הפאסט-פוד שלנו באמפי-תיאטרון מעל הבלוגות, ואיזה גברת לפנינו שאלה את בן-זוגה האם זה בסדר לאכול דגים שמתסכלים עליהם. התאפקתי, אבל הפטרתי בעברית שזה לא דג, אלא יונק. כמו שאמרו בפארודיה על החוש השישי: "איי סי סטיופיד פיפל, אנד ת'יי דונט איבן נואו ת'יי אר סטיופיד!"

יחד עם האוכל, קיבלנו צמידים ירוקים זוהרים, ובגלל שעשיתי עיניים לבלוגות הסבירו לי מה הקטע: בגלל שהרישיון שלהם הוא למכור אלכוהול יחד עם האוכל, מיד אחרי הדוכן של האוכל מראים את הקבלה לאחת המתנדבות, והיא עונדת לנו את הצמיד. זו הוכחה שקנינו אוכל, ואז אפשר ללכת ל"בר" המאולתר, שנמצא בפנים, ולקנות שם יין או בירה. בלי הגבלה. פיתרון קצת משונה, אבל מצליחים בכל זאת לעמוד בחוקים הנוקשים של המקום ביחס לאלכוהול.

נפרדנו מהבלוגות לטובת כוס יין, וזה מצדיק סרטון שלהם:

  

האקווריומים הקטנים בפנים בנויים מצויין, מלא דגים חמודים, וגם כאלו שלא. כולל תערוכת טרופיים, תערוכת צפרדעים(!), נחש גדול, כוכבי-ים ועוד עוד. בתערוכת האמאזונאס יש שם מפלץ עצום מימדים - חי ושוחה, אבל התערוכה היתה סגורה ולא יכלתי לדבר איתו יותר מדי. בפעם הבאה. 

כמובן שהאקווריום של הכרישים (דיי קטנים יש לומר, אבל מתוקים למדי), מקבל הרבה מאוד תשומת לב:

יחד איתם, וגדול יותר מהם, שוחה שם סטינג-ריי (תריסנית) - ולא מנטה ריי כמו שמישהו שם ניחש, "רק" סטינג-ריי:

ובהופעת אורח של הנוסע השמיני, הסטינג-ריי

הסבלנות של שותפי לסיור היתה, אהם, קצרה, ועל כן נתלשתי מהבהייה הנמרצת, והמשכנו הלאה. את האקווריומים עם תערוכות של מה שאפשר למצוא בחופי BC השארנו לפעם הבאה, ויצאנו החוצה אל הפינגווינים.

הם מאוד גאים בפינגווינים שלהם, ולמעשה היו פרסומות ברחבי העיר לפני כמה חודשים שהציפורים הקטנות הגיעו לכאן. 

לא, הם לא רוקדים סטפס. גם אם מבקשים. וגם לא עושים מבצעי סיירת

מדובר ב-7 פינגווינים אפריקאים, דיי קטנים, לפרקים עשו פרצופים חמודים, ולפעמים רטנו האחד על השני. אחת מעובדות המקום נתנה הרצאה קצרה, שהיתה דלה להפתיע בפרטים, בעיקר בהתחשב בזה שהיא ארכה 10 דקות. כנראה שזו ההפעלה לילדים, ולא עידכנו אותה לגדולים. 

המשכנו את הסיור - הדולפינים הסתתרו, הotter דפק הופעה חלקית בלבד, ואריות הים הואילו לנהום נהמה קטנה במיוחד.

אז ירדנו למטה, כדי לראות את הבלוגות והדולפינים בגובה העיניים. הבלוגות היו מגניבים - אחד מהם עשה פטרולים - לכיוון אחד על פני השטח, סיבוב ליד הקיר כלפי מטה, וחזרה לצד השני על הגב. 

הדולפנים שיש כאן הם זן קטן מאוד, והם נמצאים כאן כי מצאו אותם פצועים.

גם הם סקרנים ומתעניינים בקהל לא פחות משהקהל מתעניין בהם. 

רגע אחר כך, בפינה של האקוסיסטמה הארקטית, היתה הרצאה של הביולוג הימי הראשי שלהם, שמוביל מסע צלילה (יקר להפליא) לצפון הרחוק מאוד, ושם הם חוקרים וגם קצת אוספים דוגמאות, סלעים, אלמוגים וגם דגים, ומביאים אותם לונקובר. מתקן האחסנה (אקווריום...) כולל קירור לכמעט אפס מעלות, פילטור של המים הנכנסים והיוצאים, וזגוגיות אקריליק עבות במיוחד, כדי למנוע אדים.

הוא הראה תמונות מדהימות, ואמר שצלילה ב-0 מעלות קשה יותר מאשר ב-5 מעלות. אני מאמין לו :)

בנוסף הוא הראה תמונות של שרץ ארקטי, סוג של סרטן, שכשהוא משריץ, הוולדות מטפסות לו על המחושים, והם גרים שם עד שהם גדולים מספיק ואמא זורקת אתם לעצמאות. אחר כך ראיתי אותם באקווריום, והם קטנים להפתיע, אבל זה ממש מצחיק - סרטן דמוי חרק שעליו עוד מלא כאלו, וזה הזכיר לי פרקטלים. 

בעיני זה היה מרתק, אבל שותפי לסיור נעלמו מזמן :)

קינחנו בקולנוע ה-4 מימדי שלהם, שמציג את Pole to Pole של ה- BBC, בתלת-מימד, כולל כל מיני אפקטים מגניבים, כמו רוח וכיסאות רוטטים.

יצאנו שמחים ומרוצים, בעשר בלילה, ועדין היה אור קלוש. לכאן בטוח אחזור, עם הרבה סבלנות.

O מוסיף: מרשים לראות איך הם מנהלים את האופרציה של המקום. יש להם המון מתנדבים, ואחד הדברים שהם עושים מעולה זה סטיטיסטיקה. בכניסה היתה מתנדבת ששאלה אותנו בני כמה אנחנו ואיך שמענו על הארוע, אחרי הארוע קיבלתי אימייל עם סקר שביעות רצון, ולפי מה שסיפרו לי הם אוספים עוד נתונים ומשתמשים בזה כדי להיות יותר כלכליים. בנוסף הם נותנים חותמת ירוקה למסעדות שמגישות מאכלי ים שאומרת שהמזון מגיע ממקורות מתחדשים ומהאיזור.

נ.ב. - הם מציעים הזדמנויות התנדבות, כולל ניקוי האקווריומים בצלילה. אבל צריך ציוד מלא, וגם להתחייב כל יום שלישי בבוקר למשך שנה. וואו, זה יותר ממה שאני מסוגל לתת.

נ.ב.ב. - הפרחים שקנינו השבוע (מיצי אוהבת לשתות מי פרחים) החזיקו יפה, ויותר מזה, היום כשפיניתי חלק מהפגרים, גיליתי שחלקם נשאו פירות!


נ.ב.ב.ב. - הפינה הטכנית וסיפור עבודה:
השבוע המחשב של שכני לשולחן (לינוקס) התפגר באופן משונה מאוד. הואיל והוא היה ממש באמצע משהו, ואת רוב הפיתוח שלי אני עושה על המק, הצעתי לו להשתמש בדסקטופ שלי. אבל, בגלל סיבות מציקות והיסטוריות, הדסקטופ מריץ אובונטו, ועליו מכונה וירטואלית שמריצה זן ישן יותר של לינוקס, כדי שסביבת הפיתוח תהיה זהה לשרתים הוירטואלים בענן. זה פיתרון טוב לזה שהסביבה זהה, אבל זה מציק בעיני שזה לינוקס ענתיקא, וברגע שרצינו לאפשר לשכני להשתמש במחשב שלי, צריך איכשהו להיכנס למכונה הוירטואלית (באמצעות NoMachine למשל) או להתקין מכונה וירטואלית מאפס. ניסינו את הפיתרון הראשון, כיוון מהמק שלי אני יכול לעשות את הפטנט הזה, אבל השכן שלי לא הצליח. אז ראש הצוות (הוא הרבה יותר מנהל מאשר מוביל טכני, אם כי הוא עשה הרבה בזמנו) בא לעזור - וחיבל במכונה שלי - מתברר כדי לאפשר לעוד מישהו לעשות sudo בלינוקס, צריך להוסיף אותו לקובץ שנקרא sudoers. אבל משום מה לא יכולנו לערוך אותו, אז ראש הצוות עשה לו chmod. ורגע אחר כך התברר שאי אפשר לעשות יותר sudo במחשב הזה - הוא מודיע שהקובץ הזה חייב הרשאות מאוד מסויימות. חיפוש זריז גילה שצריך להיכנס בrecovery mode ולעשות מאונט לדיסק, כי הוא עולה בread only ואז לשנות את ההרשאות לקובץ הזה. יאק.
בנתיים הגיע R, המוביל הטכני שלנו, וכמו בסרט אקשן גרוע, נכנס למחשב של הבחור השני, במוד טקסטואלי בלבד, והקליד שם נמרצות. 10 דקות אחר כך המחשב ההוא חזר לחיים מלאים. הוא נפנה למחשב שלי, ובאמת עשה מה שקראתי שצריך לעשות, אבל הכל מהראש, בהקלדה נמרצת מול console.
אושר גדול הלינוקס הזה...

קצת תיקונים בנושא הרישיון, וגם קצת סיפורי סוציאל-עבודה

היום קיבלתי את הרישיון החדש בדואר. זריזים!

אז אנצל את ההזדמנות כדי להוסיף טיפה מידע, וגם תיקון קטן, ואערוך את הסיפור הקודם, אוסיף לינק לכאן:

הרישיון הזמני שמקבלים, אחרי שעושים את התיאוריה, תקף לשנה, ולא כמו שהיה נדמה לי - רק 3 חודשים. 

והתוספת: אחרי שעוברים את התיאוריה, עושים בדיקת עיניים שם על המקום - כלול במחיר שכבר סיפרתי עליו. הם משתשמשים במכונה שדומה למה שקיים בישראל (לפחות היה ככה ב-2008 כשעשיתי רישיון אופנוע בלתי מוגבל והייתי צריך לעשות שוב בדיקת עיניים). מצמידים את הראש למכונה כזו עם שתי עיניות. רואים כאלו שלטים כמו אצל אופטומטריסט, שצריך להקריא שורה ספציפית, ספרות ומספרים. אחר כך יש הבהובים בצדדים - כדי לבדוק שדה ראיה. לבסוף רואים דברים נפרדים בשתי העיניים וצריך לדווח מה רואים. 

לפני 4 שנים כמעט נפלתי על הסיפור הזה - יש לי עין עצלה, ולא יכול לראות את התלת-מימד בסרטים של היום. למי שיש את הבעיה הזו מבין על מה אני מדבר. מי שלא, לא. כלומר - אם אתם רואים את התלת-מימד של אווטאר, אין לכם בעיה עם זה. אם אתם לא - יתכן שאתם מסוגלים (כמוני) כשמראים דברים שונים לכל עין, לראות אותם בנפרד. לא כפול - בנפרד. 

במקרה הזה בעין ימין היתה מסגרת, ובעין שמאל עיגול אדום קטן. הגברת שאלה אותי אם העיגול האדום בתוך או מחוץ למסגרת. עבורי התשובה הנכונה היתה בתוך המסגרת, אבל יכלתי גם לראות כל אחד בנפרד. ידעתי לא לענות את התשובה הלא נכונה... 

וסיפורי העבודה, אינם באמת סיפורי עבודה, אלא יותר הווי חברתי בעבודה:

ישבנו בהפסקת קפה, בחור קנדי צעיר, בחור אנגלי בערך בגילי, ואני, ודיברנו על מוסיקה ועל הופעות. בשמחה לכלכנו על ליידי גאגא, ועל מדונה, ואז הקנדי הפטיר: "אסתר...", ואני גיכחתי על זה שהיא החליטה על השם הזה בגלל שהיא מתקשקשת עם הקבלה.

האנגלי הרים גבה, ואמרתי לו שמקור השם במגילת-אסתר, והחג שאנחנו היהודים מתחפשים בו, כמו האלווין, רק בלי הקטע עם הרוחות והשדים. קודם כל למדתי שגם באנגליה חוגגים את זה, אבל לא בטירוף צרכני אמריקאי. ואז סיפרתי להם על קצה המזלג את סיפור המגילה, והם כמובן שמחו בשלב של ה"עד-דלא-ידע", וקצת פחות משלב תלייתם של בני המן, אבל היו מרוצים משרליליותה הכללית של אסתר, ודרכי השיכנוע שלה.

יום אחר כך, בארוחת צהריים, דיברנו (בהרכב נוכחים קצת שונה) על ימי הולדת, ילידי החורף, ילידי הקיץ והחגיגות המבעסות שהמורה היתה עושה לילידי הקיץ ביום האחרון של ביצפר (יסודי כמובן).

ואני הוספתי שגם היה מבעס שבחגיגה הכללית הזו לא היינו זוכים שירימו אותנו על הכיסא.

זה זכה לתגובות תמהות - מה זאת אומרת ירימו אותך על כיסא??

אז שאלתי, מה פה לא עושים את זה? 

אז לא. 

מה ההיי-לייט של המסיבה עבור הילד?

לנשוף על הנרות ולהביע משאלה, כמובן!

ואז מישהו אמר שהוא ראה באיזה סרט חגיגות בר-מצווה, ושם הרימו את הילד על כיסא! אם אני זוכר נכון ממה שסיפרו לי, בחגיגות של דתיים מרימים את בר-המצווה על הכיסא ומשאירים אותו שם זמן ארוך לצורך החגיגה. 

ניחשתי שאולי זה מקור המנהג, אבל האמת שאני לא יודע. 

עשיתי חיפוש זריז, ומצאתי כאן אתר שקצת מבלבל בין החגיגות של "הצברים" לשל יוצאי חבר-העמים. 

מה תכל'ס? מה המקור של ההרמה על הכיסא? לא יודע. האם חוגגים את זה אצל יוצאי חבר-העמים בלי קשר לישראליות? האם זה מנהג שהוא באמת ישראלי? אין לי זמן למחקר אמיתי, אבל זה מעניין.

תמונת הלפני

ולסיום, פינת הפשטידה. פינות הפשטידה שלנו זוכות לכמות תגובות מפתיעה, נמרצות ומעודדות. הפעם שינינו את המתכון קצת, לפי ההצעות של אמא שלי - קצת פחות ברוקולי, להוסיף קצת תפוחי אדמה, חצי מכמות הגבינה הצהובה (צ'דר במקרה הזה), ולבזוק אותה מלמעלה, ולא לערבב בפנים. 

יצא מריח מצויין, ונראה יופי. מחר נדע כמה טעים יצא :)

תמונת האחרי - זה לא באמת כ"כ צהוב - זה צילום עם הטלפון

Make-Music Festival - Yaletown

השבוע, ביום חמישי אחרי הטסט, ביום ה(כמעט) הכי ארוך בשנה, החל מחמש בערב, נכנסו מבעד לחלונות המשרד קולות שירה ונגינה מהרחוב. מבט חטוף הראה להקת נוער, נוערים במלוא גרונם קאברים לא מרהיבים לגרין-דיי. 

מאן-דהו סגר את החלון, והקולות הפכו עמומים. קצת אחר כך התחילו להיכנס קולות שירה נשית (גוועלד?), והודעתי לO שלפני שהולכים הביתה צריך לבדוק את הקולות. בסוף יום העבודה גילינו שביילטאון התקיים באותו ערב פסטיבל מייק-מוזיק. האמת ששלחו לנו איזה מייל על זה, אבל לא באמת זכרנו את זה.

נחמד מאוד. אז לאורך הרחובות ה"נחשבים" של יילטאון (הומר, המילטון ומיינלנד) התפרשו להקות שונות ומשונות, וניגנו, מבלי לצפות שהקהל שעמד ונהנה וצילם ישים מטבעות בכיסויי הגיטרות שלהם. 

אני באמת מקווה שהעירייה כן משלמת להם משהו, אבל לפי כמות הנגנים שגררו מגברים וכלי נגינה על גבם, לתוך וממוניות, אני קצת בספק אם הם מקבלים גרוש מכל הסיפור הזה. 

את פנינו קידם האדון המצולם מימין, שעשה מוסיקה אלקטרונית, שיתכן שבחוגים שמבינים בדברים האלו המוסיקה שלו תיחשב טובה.

אנחנו לא כל כך מבינים או מעריכים את הסוג הזה, והמשכנו הלאה לקולות הבאס המסונתז שלו.

מכאן הפוסט הקוהרנטי פחות או יותר נגמר, ועובר לסדרה של תמונות מהאירוע.

מתארגנים לקראת הופעה, לפי הכלים נראה שהמוסיקה תהיה טובה יותר

שלט המתריע בפני הרכבים. כמובן שלא כולם שעו להודעה

דודה ששרה יפה דווקא. מזכירה את ג'ואן באאז ודומותיה

זאת שרה קצת פחות מוצלח

לנוכח המצב, נאלצנו לעצור לבירה וסמוקד מיט

בזמן האוכל החבר'ה החביבים האלו הנעימו את זמננו(?) עם רגאי מוצלח יחסית 

כששוחרת-הרפורמה-האגררית הזו סיימה לדבר, היא הרעישה עם הגיטרה למקצב התופים וגעתה במרץ ובזעם נגד עוולות העולם. העם דורש צדק חברתי, אבל במקרה הזה הוא לא נשמע כל כך טוב

אלו, לעומת זאת, נשמעו ממש טוב - היה להם סאונד טוב ושלם, שרו טוב, וקצת חבל שהתקפלו שיר אחרי שהגענו. ובנוסף, תמיד כיף לתפוס בקצה הימני של הפריים ילד מתרסק

אלו שרו מהר ומוצלח, ללא הגברה, מה שלא מאוד עזר להם, אבל היה קשה לעקוב אחרי המילים

גם בית-הספר לפסנתר העמידו דוכן. במקרה הזה המורה ניגן 

ילדי הבר-מצווה האלו הם התלמידים שעמדו לנגן אוטוטו

להקת בני-תשחורת נוספת. הם ניגנו סבבה, כולל כנר!

בדרך הביתה ראינו את המחזה קורע הלב הבא

הוצאת רישיון נהיגה בBC

היום, בשעה טובה, עברתי טסט (ראשון...) ועכשיו אני מורשה לנהוג בבי-סי. היה מאוד משונה להיות שוב בטסט אחרי שאני נוהג 17 שנה(!).

אבל, ראשונים ראשונים, ואחרונים אחרונים. היום ה-21 ליוני, והייתי בטוח שהיום הכי ארוך בשנה זה היום, ואפילו חגגו את זה בשכונה כאן (פרטים נוספים בפוסט אחר, שיבוא בקרוב מאוד. אבל, כמו ש-D הפנה את תשומת ליבי - השנה הסולסטיס (ובעברית: נקודת ההיפוך) היה אתמול!  

הנה למדתי משהו חדש. 

אגב - מתברר שהשנה ב-30 ליוני מוסיפים שניה לזמן בכדור הארץ. כן, שניה, כדי לפצות על המסלול של הכדור. מעניין, הא? ובכל אופן - ההפרעה המשונה הזו לא היתה ממש מעניינת אלמלא היו לנו תהליכים בעבודה שצריכים להתחיל בדיוק במעבר היממה; ורואי-חשבון (שעבורם אני כותב קוד בסופו של דבר) הם אנשים חסרי חוש הומור, וחסרי יכולת לומר, נו, שוין, אז שניה לפה, שניה לשם, מה זה משנה. 

אז היינו צריכים לוודא שבתהליכים האלו כתוב נכון - שהזמן גדול ממעבר התאריך, ולא: קטן מ-שבריר שניה לפני מעבר התאריך.

עוד מעניין לציין שהחבר'ה בגוגל (לפי שמועות) עושים מריחה של השניה הזו לאורך כל ה-24 שעות של ה-30 ביוני. פיתרון מעניין. 

ולעניינו:

נכון להיום, ב-BC אפשר לנהוג על רישיון ישראלי 6 חודשים כתייר, ורק 3 חודשים כמהגר. מכיוון שלא חשנו צורך דחוף ברכב, נתנו ל-3 חודשים הראשונים לעבור בשלווה, אבל לקראת הקיץ (והאורחים החביבים שנשמח מאוד לארחם), לא יתכן שלא נוכל לשכור רכב, ועוד בצפון אמריקה!

המצב כאן טוב בהרבה מאשר בפרובינציות אחרות, שבהן צריך להוכיח באותות ובמופתים וותק נהיגה, כי אחרת נחשבים נהג חדש. כאן, במידה והרישיון הישראלי הוא מהחדשים, שבהם כתוב השנה שבה הוצא הרישיון, מספיק לעבור תיאוריה וטסט. 

ידידינו הגרמנים סיפרו לנו שהם רק היו צריכים לעשות תיאוריה עידכון: רק ענו על 3 שאלות, כי הם כידוע (וכך גם רישיונות אמריקאים), למדו לנהוג במדינה מתורבתת. כלומר כזו שהרשויות הקנדיות סומכות עליה, ולא במקום שרוכבים בו על גמלים במקום לנהוג באוטו.

אז צריך ללמוד לתיאוריה. כאן זה יותר קל בעיני, כי אין את כל הקשקושים על המנוע. בכלל אין. גל-הארכובה וגל-הזיזים. Right. את חוברת הלימודים לתיאוריה אפשר לקחת בחינם במשרדים של משרד התחבורה, או להוריד אוןליין. 

החוברת עמוסה בציורים צבעוניים, ומלאה במקרים ותגובות שמיועדים לבני 16 נלהבים: "אתה נוסע ברכב, והחברים מאחורה צועקים שתעקוף כבר את הרכב שלפניך. מה תעשה?" למרות זאת, מדובר בפאקינ' 180 עמודים משעממים שלקח לי יותר זמן מהראוי לצלוח. 

באחד העמודים שלה, בפרק שעוסק בזיהוי סכנות בכביש, מופיעה התמונה הבאה:

אותי זה הצחיק - everything that can go wrong, will go wrong! מה לא בסדר בציור? הצייר. רק חסר למצוא איפה אפי.

בכל אופן, בטסט בעיקרון הטסטר באמת מבקש בשלב כלשהו לזהות סכנות, ולקרוא בשמן בקול. האמת שלי הוא לא עשה את זה, אבל כנראה שלנהגים צעירים יותר הם כן עושים את הטקס הזה. 

אחרי שצלחתי את חוברת התיאוריה, השתמשתי בלינקים ששלחה לי I, והתאמנתי על שאלות דיי הרבה עד שהייתי מרוצה. 

אני מרוצה. האמת שאוןליין זה לא כל השאלות, והמבחן קצר יותר

המבחן האוןליין שלהם נראה בדיוק כמו המבחן האמיתי, ככה שאין הרבה הפתעות. לא צריך להירשם מראש לתיאוריה, אבל צריך להגיע לפחות שעה לפני הסגירה. אז הגעתי עם הפתיחה למשרד בדאון-טאון, וחיכיתי בדיוק דקה. 

הפקדתי את הרישיון הישראלי שלי (למשמורת - עכשיו שאני כבר מורשה, אני יכול לאסוף אותו בחזרה), נפרדתי מ-15$, צילמו אותי (הצילום הזה הוא רק לפרוטוקול, התמונה שתופיע ברישיון היא התמונה שמצלמים אחרי שעוברים את הטסט - אסור לחייך!), וניגשתי אל המחשב. 

צריך לענות נכון על 40 שאלות מתוך 50, ואם רוצים לקבל ציון יפה יותר, אז כשלא יודעים תשובה, לדלג! הדודה הסבירה לי שמקבלים את השאלות שמדלגים עליהן בסוף בחזרה, אבל יתכן שמגיעים ל-40 תשובות נכונות בלי לקבל חזרה את השאלות שלא יודעים. הציון לא משנה, אבל מתוך 42 עניתי על 40 נכון, ולא הייתי צריך לעשות עוד 8. 

הדודה הופתעה שחזרתי אליה אחרי 8 וחצי דקות, וזה אחרי שהייתי יסודי. לא באמת מדע-טילים. צויידתי בצעטאלע (חתיכת נייר) שהוא הרישיון הזמני שלי, שהוא מוגבל - אסור לנהוג לבד, חייבים מלווה מנוסה וכו', והוא תקף ל-3 חודשים.
עידכון - פרטים נוספים (על תוקף הרישיון הזמני, ועל בדיקת העיניים) כאן.

עכשיו טסט. אפשר לקבוע טסט אוןליין (איזה כיף!), אבל צריך אוטו בשביל זה. למי שלמד נהיגה בארץ זה נשמע משונה, אבל הרבה אנשים פה בכלל לא לומדים אצל מורה, אלא לומדים אצל ההורים, על האוטו של ההורים, ועליו גם נבחנים. יותר מזה, במעבר בין רישיון דרגה 7 (נהג צעיר) ל-5 (בלתי מוגבל) צריך לעשות שוב טסט (בעצם האחד שאני עשיתי) - ואליו הרבה פעמים אנשים מגיעים עם האוטו של עצמם. אחד מעמיתי לעבודה התלונן שהוא נכשל בטסט כי נורא קשה לו לנהוג כל כך לאט באוטו שלו, ומי זה בכלל הדוד הזה שאומר לו איך לנהוג.

T יעץ לקחת שיעור לפני הטסט, כי יש כאן כמה הפרעות שלא מוכרות לנהג הישראלי, וגם יעץ לעשות את הטסט במקום שקל לעבור: פורט-קוקיטלם למשל, כי אין שם הרבה תנועה, ובערך רק מסלול אחד שמכסה כל מה שצריך. אבל, בגלל שקל שם, הטסט הקרוב שם היה לבעוד יותר מחודש. תודה רבה, אני אנסה את מזלי בונקובר גופא. אז קבעתי טסט לשבוע אחרי, ושלחתי שאלה לרביי-שמוליק, אם הוא מכיר מורה לנהיגה בונקובר. 

בהיותו רב פעלים ומכיר את כולם, שמוליק הפנה אותי ל- J: יהודי טוב, מדבר במבטא לונדוני דיי כבד, וחביב מאוד. 

דיסקליימר - יתכן שמחירי השיעורים ישתנו, כאן אני כותב את מה שהיה לי.

יכול מאוד להיות שהייתי יכול להסתפק בשיעור אחד, אבל קיבלתי את עצתו של J, ולקחתי שני שיעורים - הראשון באורך שעה וחצי (ומחיר 75$) והשני באורך שעה במחיר 65$ (יום לפני הטסט, כי ביום הטסט הוא לא יכל). בנוסף צריך "לשכור" את הרכב למשך הטסט - עוד 65$. 

מחירים נוספים: 50$ למשרד הרישוי עבור הרישיון, ו31$ עבור הטסט. 

לשמחתי האוטו של J הוא טויוטה קורולה, כמו שהיה לנו, רק אוטומטי ולא רובוטי, ככה שהכרתי את הרכב דיי טוב. זה אוטו של מורים לנהיגה, אז יש לו דוושות גם בצד של הנוסע, מלא מראות, ולמרבה ההפתעה, גם הגה נוסף, כמו של מגי סימפסון!

הוא אמר שהמהנדסים של טויוטה הכינו את הרכב ככה שמאוד קל להוסיף עוד הגה, ואני פירשתי שהם כנראה משתמשים באותו פס ייצור לרכבים שנוסעים בצד ימין ובצד שמאל. 

ההפרעות המקומיות שהפריעו לי:

• פניה ימינה ברמזור אדום. לא באמת קשה, וגם לא נורא - כי בטסט אתה לא מחוייב לפנות כשאדום.
• 4way-stop - צומת שלכולם יש עצור, ומי שמגיע ראשון עוצר, אבל גם נוסע ראשון. זה בחיים לא היה עובד במקום שנוהגים בו בפראות (הממ, איטליה?), אבל כאן זה עובד. כשהגעתי לכאלו היססתי וגנבו לי את זכות הקדימה. המורה אמר שהוא מכיר את הג'יפ הזה, והוא ינזוף בנהג הזה!
• סקול-זון - תמרור צהוב זרחני, שמתריע על איזור ביצפר. הוא יודע להגיע עם שלט הגבלת מהירות, או בלי. אם נוסעים לאט כשאין הגבלה, זה לא טוב. 
• פניה שמאלה ברמזור ירוק - התנועה ממול ממשיכה! גם להם וגם לי יש ירוק! אגב דברים שלא יעבדו איפה שנוהגים בפראות... הדובדבן שבקצפת הוא שאמורים לזחול מעבר לקו העצירה, ואם התנועה ממול לא מאפשרת, כשיש לי צהוב, לפנות שמאלה. זה לא נחשב לגנוב את הצהוב אלא - you are already committed. זה לא קל לי. למרות שלפני 3 שנים נהגתי בסיאטל ופרווריה בלי להתרגש יותר מדי מהפטנט הזה, עכשיו כשזה טסט, זה סיפור אחר. היססתי במקומות האלו, והמורה אמר לי להיות יותר אסרטיבי. שאלתי אותו בחיוך אם לנהוג כמו בתל-אביב. הוא ענה "לא לא! אתה רוצה לעבור את הטסט, לא?!"
• שולדר-צ'ק: כשעוברים נתיב וכשפונים, אמורים לבדוק את השטח המת  בסיבוב מלא של הראש, משל הייתי ינשוף! לא באמת קשה, רק צריך לזכור לעשות את ההצגה הזו בכל מעבר נתיב:

יכול להיות שלאחרים יש דברים מאתגרים אחרים, למשל חניה, או לנסוע לאט, או מהר, או השד יודע מה, אבל אלו היו הדברים שאיתגרו אותי. 

תמונת עננים עם שקיעה, מאתמול, הסולסטיס האמיתי, סתם כדי שלא ישעמם

המורה אסף אותי מתחנת הסקיי-טריין, ונהגתי אל משרד הרישוי בפוינט גריי. שם נרשמנו, והוא החליף דאחקות עם הפקידה, שכן שעתיים קודם הוא היה שם עם תלמידה אחרת. הוא הסביר לי שבסיום הטסט הבוחן יעבור על הדברים שעשיתי טוב, ולא טוב, ורק אחרי זה (אוי, המתח!) יאמר אם עברתי או לא. 

צחקתי ואמרתי לו שבישראל זה לא עובד ככה - הטסטר יוצא מהאוטו, ורק אחה"צ, או למחרת, המורה מספר לך אם עברת - וזה כדי שלא תהיה אלימות של נכשלים מול הטסטרים. הוא דיי נחרד מזה.

הבוחן שלי יצא, הציג את עצמו - בחור אסייתי נחמד - שאל קצת שאלות, וניגשנו לאוטו. הנעתי, הדלקתי אורות, ואז הוא עושה סיבוב בטיחות, לראות שהאוטו תקין (אי אפשר לצאת לטסט בלי זה): וינקרים, אורות בלם, אורות רגילים וגבוהים, צופר, ואיתות יד לפניות (ברצינות!):

במהלך השיעורים המורה הכיר לי צמתים מרושעים במיוחד, וגם פעם אחת נסענו לדאון-טאון, "אם כי מאוד לא סביר שהוא יקח אותך לכאן, זה ישרוף את כל הטסט."

ועכשיו ילדים, כולם יחד: לאן הטסטר לקח אותי? רמז כאן. 

לפני הנסיעה, הטסטר התקין מראה קטנה על השמשה, ובמהלך הנסיעה שמתי לב שהיא מכוונת ככה שהוא בדיוק רואה את העיניים שלי - האם אני סורק את הכביש לפני כהלכה. רציניים. 

ממשרד הרישוי פנינו שמאלה בסמטה, ובקצה ימינה. מזל שראיתי את הביצפר ממול (עם מלא ילדים רועשים בחצר) ככה שניחשתי שאני בסקול זון עם הגבלת מהירות. ביציאה מהסמטה הזו זה קצת מלכודת, כי כשפונים בה ימינה אין שום שילוט או רמז, אבל את המכשלה הזו עברתי. 

הגענו לפניה שמאלה ברחוב ארבוטוס, ושם בעיקרון לפניה שמאלה יש נתיב נפרד וגם יש ברמזור חץ שמאלה - כשהוא דולק, לא תבוא לי תנועה ממול. הגעתי אל הרמזור כשאני רואה רק את הירוק היציב, וזחלתי מעט קדימה, אבל היתה הרבה תנועה ממול. ואז התחלף הרמזור לצהוב, ולא לקחתי. אפילו הסברתי בקול שאני מעדיף לחכות לחץ הירוק, אבל זו טעות: כבר זחלתי מעט קדימה (לא הפרעתי לתנועה) ובעיקרון בצהוב הייתי אמור לנסוע. הטסטר עיווה את פרצופו ורשם משהו. אוף.

משם הוא לקח אותי לרצף של פניות שמאלה ברמזורים, שאת כולן עשיתי כמו שצריך, ואז שירכנו את דרכנו לרחוב גרנוויל. עוד כמה רמזורים, והופ, על גשר גרנוויל. כאן מותר 60! בכניסה לדאון-טאון נתקלנו בתנועה דיי כבדה, ולקח לנו 5 דקות עד שיכולתי לפנות לרחוב דייווי. בזמן ההמתנה עבר אמבולנס, למרבה המזל ממול, ככה שלא הייתי צריך לעשות שמיניות באוויר כדי לפנות לו דרך. 

שאלתי את הטסטר אם זו נחשבת כבר ראש-האואר, והוא ענה שכן. מכאן השיחה התגלגלה למחוזות קצת משונים. סביר היה שסיפרתי לו שנהגתי בעבר על רכב כזה, רק רובוטי (עם הסבר), אבל זה שהשיחה הגיעה לכך שהוא סיפר לי שהוא לא מרשה להורים שלו לשמור על הילדים שלו (כי אבא שלו ניסה להאכיל את הילד ממרח בוטנים, ועוד לא יודעים אם הילד אלרגי!), ושהוא ממליץ לי לעשות ילדים לפני גיל 40, אלו כבר כיוונים משונים לשיחה במהלכו של מבחן נהיגה. 

הייתי הרבה יותר רגוע כשהשיחה התגלגלה, לקח 5 דקות על דיווי עד שפנינו בבורארד, הופ על הגשר, ולא הרבה זמן אחר כך הגענו חזרה למשרד הרישוי.

חניה ברוורס (לא במקביל), קלי קלות, וסיימנו. 

הוא מיד אמר - מזל-טוב, עברת, הדבר היחיד הוא הרמזור שמאלה ההוא. תודה, שלום. 

הטסטר תפעל את התשלומיה (כזכור, 31$ לטסט), ואת המצלמה, ושיחרר אותי עם צעטאלע - עכשיו מותר לי לנהוג, באופן בלתי מוגבל!

תוך 30 יום צריך להגיע רישיון הפלסטיק.

לסיום, תמונה של מיצי מנמנמת בקופסת העגבניות, אחרי סירוק, כדי שלא יהי הפוסט משעמם מדי

קירות, שמש ועגבניות

מרוב שיעמום מטפסים על הקירות

לא שבאמת משעמם לנו, אבל גם בעבודה של E וגם בעבודה שלי יש ציבור גדול שמטפס על קירות בחלל סגור, ואצלו גם היה ארוע חברה שכלל כזה תענוג, אז החלטנו ללכת לבדוק את העניין. זו פעם ראשונה שאני מטפס על קירות, וזה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אני לא חושב שאתמיד עם התענוג מכמה סיבות:

1. זה לוקח כמה שעות טובות, כולל להגיע, לשכור ציוד. אם היה אפשר לטפס קיר אחד בלי כל התקורה (Overhead) וגמרנו זה היה הרבה יותר נחמד
2. המקום היה מסריח מזיעה ונעליים
3. הרתמה גורמת למכנסיים להיצמד בצורה לא מחמיאה
4. הידיים שלי היו משופשפות ואדומות כשסיימנו, ואמרו לי שאחרי כמה זמן מצמחים עור קשה. איכס!

בחזור זכינו לראות איזורים פחות יפים של העיר, וקצת יותר מתועשים. היה שם מרכז מחזור מצחין, משאיות זבל והומלס שתיקן את האופניים שלו. אבל אפילו בתוך הגיפה יש נקודות יפות - ציורי גרפיטי מקסימים לאורך אחת הסימטאות.

View Larger Map

אוכלים בשמש

עכשיו שמזג האויר נעים כבר הצלחתי לאכול פעמיים שלמות בשמש. פעם אחת לקחנו המבורגר מ Fat Burger והם היו נחמדים ונתנו לנו לצאת עם המגשים לחלקת הדשא שמול המקום.

View Larger Map

הפעם השניה היתה היום, כשלקחתי עם ידידי S סושי למפרצון המדומה (False Creek), וישבנו לאכול על הדשא בשמש מול הפריחה המלבלבת

נראה מעונן אבל זה בגלל הטלפון

 מרוב שהעיניים שלי לא רגילות לאור דמעתי בהתחלה והצטערתי שלא הבאתי משקפי שמש, אבל בסוף הסתדרתי. ככה צריך לאכול ארוחות צהריים. חבל שמחר כבר צפוי גשם שוב. זה המחיר שצריך לשלם בשביל כל הירוק ירוק הזה. כבר כמה חודשים שכל פעם יש גל פריחות של משהו אחר, אחד יותר צבעוני מהשני. מדי פעם אני נזכר לשים לב שאלה פרחים חדשים ולא אותו סוג משבוע שעבר.

סיפור על עגבניות 

לפעמים יוצא לי לאכול עגבניה כמו שאוכלים תפוח. זה נוח להביא לעבודה או כשמסתובבים, משביע ומרווה, ונותן גיוון נחמד לתפוחים ובננות. לא ידעתי שזה מוזר עד שהגעתי לפה, וכבר שני אנשים הספיקו לשאול אותי אם אני אוכל עגבניה כמו שאוכלים תפוח. אחת אף הגדילה והתעניינה מה אני עושה אם העגבניה רכה ומתפרקת. למתעניינים בתשובה - אוכלים ככה רק עגבניות יפות, ולא כאלה שצריך לעשות מהן רוטב. את שני השואלים שאלתי אם יש עם זה בעיה, ושניהם אמרו שלא, זה פשוט פעם ראשונה שהם רואים את זה קורה. אני ממש לא זוכר שראיתי מישהו אוכל עגבניה ככה, אולי בטיולים, ואולי זה גילוי חדשני שלי, וזו הבשורה שלי לאמריקה. מעניין לראות איך משהו שלי נראה מובן מאליו נראה להם משונה. אקים קבוצה בפייסבוק People who eat tomatos like an apple. תקבלו עדכון כשיהיו מליון לייקים.

חתולים שאוכלים עגבניות כמו שאוכלים עכבר

דברים שמגלים כשכותבים בלוג

יש כל מיני מנגנוני פרסום ערמומיים שגילינו רק כשהתחלנו לכתוב בלוג. אחד מהם היה מישהי שכתבה תגובה, שנראתה רלוונטית לתוכן, והגניבה לתוכה בערמומיות קישור. בהתחלה פירסמנו, אבל אחרי זה מצאתי אותה באינטרנט מגיבה לכל מיני בלוגים, והורדנו את התגובה שלה.

לפעמים אנחנו מסתכלים על הסטטיסטיקות שבלוגר נותנים לנו, סתם מסקרנות, ויש של כל מיני אתרים שאין שום סיבה שיהיה בהם קישור שמוביל לבלוג שלנו. לדעתי המזימה שלהם היא למשוך ככה קהל אליהם. מרתק. בנוסף זו דרך לנסות להערים על הרובוטים של גוגל שעושים פייג' ראנק - שהיה פעם מבוסס על כמות הלינקים מהעולם שמובילים אליך - ככה היא שותלת לינק שמוביל אליה, ומעלה את הניקוד של הדף שלה. 

Recipes

The famous Vegetable Pie / Casserole

Due to popular demand, I'm posting the famous super simple pie recipe. E thinks it should be called casserole, but I'm not convinced. Maybe there is another word to name this dish. We ended up using feta and sour cream (this isn't what's called sour-cream in Israel - there we used "white cheese" גבינה לבנה), and it was good. I'm still not sure about the quantities, so bookmark this page for updates.

this is what it looks like in the end

The quantities we used this time:

4 eggs

4 full spoons of simple flour

500 grams of sour cream (5% fat)

200 grams of feta (3.5% fat)

1 cup of scraped cheddar cheese (too much fat)

2 batches of broccoli (can be any vegetable - corn, cauliflower, leek, mushrooms, etc.)

I don't use salt and pepper, but some might thing it is tasteless without them.
E adds: we did add pepper :)

The short version: boil and cut vegetables. Mix everything together. Cook for 1 hour in 180 C, until there is brown crust.

The long version: Start with boiling the vegetables to get them soft (unless they are soft to begin with). While the vegetables are boiling mix in a bowel the other ingredients.

notice the feta

mix well

When the vegetables are soft enough (should take about 10 minutes), but not too soft, take them out. If you are not sure, it is better to use too soft vegetables than too hard. Cut them into small pieces (maximum dimension not more than 2 cm).

it is easier to cut if the broccoli is not too hot

The stems of the broccoli are too hard, so I just eat them. Add the soft and cut vegetables to the bowl and mix well. Put in a baking dish and to the oven for 1 hour in 200 Celsius if you don't have turbo oven. If you do, 180C for 40 minutes.

flatten evenly

 Paprikas Chicken

1 chicken, cut into parts and without the skin. Other combinations of chicken parts can work too.
lots of paprica (at least a full spoon, maybe more) - we use sweet paprica since we don't eat hot food
pepper, salt
Soya sauce
Roots (potatoes, yam, carrot, onion, other exotic roots)

vegetables

It is easier to handle if you chop some of the roots to large pieces.

Fry (broil?) the chicken in a pan a bit until it is white. Add the other ingredients and enough water to cover it all. After the water boils reduce temperature and leave to simmer for an hour.

somewhat covered vegetables

Once it is ready filter the broth. It can be used as a basis for rice, pearl barley and such.

שייקספיר ליד הים

באביב מקימים פה תיאטרון באוהל על החוף, ומציגים בו ארבע מחזות של שייקספיר. קוראים לזה  משורר על החוף, והיינו בינתיים במקבת. המחירים לא יקרים, והיה מעניין לראות הצגה באנגלית שייקספירית עם מבטא קנדי. ליידי מקבת לחשה ולא שמענו אותה, והעלילה לא מאוד עניינה אותי.

החלק שממש ריתק אותי זה האופרציה שלהם. זה ארגון גדול, עם כל מיני שיטות מימון יצירתיות, ושיטת מעמדות אפקטיבית.

חברות

יש תשע רמות שונות של חברות, שמקנות לרוכשים מגוון של זכויות יתר שאין לרוכשי כרטיסים מזדמנים. המחיר של כל רמה הוא טווח, כך שאפשר להיות חבר ברמת ה"קסם אמצע הקיץ" בעבור תשלום של 600 עד 999 דולר קנדי. אין הבדל מבחינת ההטבות שמקבלים החברים באותה רמה, אז למה שמישהו ישרוף עוד 399 דולר בלי לקבל תמורה? חוץ מהתרומה לאומה, בסכומים האלה זה באמת נחשב תרומה, ואפשר להזדכות עליה. ואולי יש פה עוד משהו קנדי שאני לא מבין. עוד אפשרויות יצירתיות כוללות הזכות לשייך את שם החבר עם שם של אחד השחקנים או המעצבים (לא ברור לי כיצד זה בא לידי ביטוי. אולי קעקוע על התחת), והזכות לארח את המנהל האמנותי של ההפקה לארוחת ערב עם חברים. והכל בעבור הסכום המתאים.

בתוכניה מופיעים שמות החברים, כשהם מחולקים למעמדותיהם השונים. כך אפשר לראות למי לא היה כסף השנה, עם מי כדאי להתחתן, ולמי כבר אין יותר כסף כי הוא נתן את הכל לעמותה.

מתנות

הם לא קוראים לזה תרומות (donations), אלא מתנות (gifts). לא ברור לי למה שמישהו יתן מתנה ולא יקנה חברות. אפשר להיות חבר ולא לבוא לאף הופעה, וזה יוצא אותו דבר. אני חושד שאנשים עושים את זה לצורכי מס. כמובן שבתוכניה יש רשימת תורמים (מעניין שאין בעברית פועל לנותני מתנות, ולנותני תרומות יש), ואף הם מחולקים לפי טווחי סכום. ויש שם לא מעט שמות. כנראה למספיק אנשים פה יש כסף לחלק.

יש כבוד לפז"מ

בתוכניה יש את רשימה עם כמאתיים שמות מתנדבים, וגם הם מחולקים לקבוצות. במקרה הזה לפי וותק ההתנדבות. יש ברשימה חמישה אנשים שכבר יותר מעשרים שנה מתנדבים. כך אפשר לתת את הכבוד הראוי למי שמתנדב יותר זמן.

יש כבוד לישבן

אפילו כיסא אפשר לממן, ולשים עליו הקדשה. כל יוכל כל יושב לדעת מי סיבסד לו את הריפוד.
לי הכיסאות היו מאוד לא נוחים, אז אולי לשבת על לוחית מתכת שחרוט עליה משהו זה שיפור. ההצגה נמשכה שלוש שעות. אז כיסאות טובים זה חשוב.

הכיסאות האיומים בתבל

סיכום

טרם גיבשתי דיעה מוצקה לגבי עניין החלוקה למעמדות והמניפולציות להוציא כסף מאנשים. סך הכל המטרה מקדשת את האמצעים, והמטרה שלהם היא יחסית ראויה. בעיקר התפעלתי מהמערכת המשומנת היטב שלהם, עתירת הפרטים, שמשיגה את המטרה באפקטיביות. אולי יש דברים כאלה גם בישראל ולא שמתי לב. E יוכל לספר לכם יותר על ההצגה עצמה, אותי יותר עניין כל מה שמסביב.

E מוסיף: אם כבר נתבקשתי - בכל זאת עבר הרבה זמן מאז קראנו את מקבת בתיכון; מזל שריעננו את עצמנו על העלילה בוויקיפדיה (מקור הידע האנושי!) אחרי האוכל, לפני ההצגה. בנוסף, אלו היו השירותים הכימיים הנקיים ביותר שהייתי בהם מעודי, וזה כולל צבאיים, בהופעות בישראל, ובמירוצים בישראל.

שמתי רק תמונות של הבחוץ, כי אסור לצלם בפנים "מכיוון שיש זכויות יוצרים על התפאורה". זה נאמר לנו ברצינות תהומית, וחייכנו בנימוס. 

כראוי למחזה המתרחש בסקוטלנד, לא היה אף אחד על הבמה במכנסיים, מלבד ילדים צעירים, ולכולם היתה פיסת בד בריבועים סקוטיים עליהם. המכשפות היו צעירות ונראו טוב, חוץ מזה שהגלימות שלהן נראו כאילו הן לקחו ווילון סקוטי ואילתרו איתו. קטעי רוחות הרפאים והכשפים היו מוצלחים ומשכנעים, למרות שרוחו של בנקו נראתה יותר כאילו ברח מThe Walking Dead. אפקט של עורב צורח בווליום רם ליד האוזן אכן מקפיץ, ובתום ההפסקה, אחת המכשפות התחילה את הנאום שלה ממש לידנו (Thrice the brinded cat hath mew'd.); יש להן קול רם למכשפות האלו.

אכן היה קצת ארוך, אבל ככה זה שייקספיר, הקצב קשה לדור האם-טיוי, זה לא היה עיבוד מודרני, אלא המקור, עם חרבות חביבות והכל, כולל דם על הידיים.

הפינה הטכנית

השבוע יצא לי לרדוף אחרי באג נוראי, שהשתחזר באופן עקבי רק כשהרצתי את התוכנה כשהיא מקומפלת ב Release, ומועתקת לספריה שאינה הספריה הרגילה ש Visual Studio בונה אליה. אתם קוראים נכון, הייתי חייב להעתיק את הקובץ, ורק אז הבעיה השתחזרה. 

נכון שאתם מתים מסקרנות מה המקור לתופעה המשונה? זה לא הרשאות, ולא מקום בכונן. היה שם באג אמיתי שקשור לזה ש COM לא מסיים מחרוזות באפס, וחלק מהמערכת לא התגונן מפני זה. למה זה בא לידי ביטוי רק כשמעתיקים את הקובץ? לביל גייטס פתרונים. וגם יש איזה עניין שהמערכת הפעלה ממחזרת את המחרוזות, וכנראה שאם הייתי מריץ את קובץ ה Debug מספריית היעד זה היה מחביא את הבעיה עבור הרצות נוספות של קבצי Release. עד ההעתקה הבאה כמובן. או עד הריסטרט. מי אמר שלא מעניין בעבודה?

המשך עלילות הפישטוד

קיבלתי כמה תגובות מעודדות לפוסט החשוב על הפשטידה שנכשלה - וכולן אמרו לנסות את ה "Sour Cream" המקומי - שדיי דומה לגבינה לבנה. 

אז החלטנו לנסות את המתכון המוצלח שהיינו רגילים לעשות, רק עם הסואר-קרים הזה.

מוגש בזאת, בהשראת בצק-אלים:

לערבב בקערה - 2 ביצים, 2 כפות קמח גדושות, כוס צ'דר מגורדת, כרובית חלוטה ומפורקת, כ200גר סאור-קרים 5%.

לשטח בתבנית. לזרוק לתנור ב180 מעלות (צלזיוס, אלא מה!). בתנור טורבו 40 דקות מספיק, כאן היינו צריכים קצת יותר משעה. 

בתיאבון! התמונה יצאה קצת יותר צהובה ממה שהיה באמת, צולם בטלפון... אבל אפשר לזרוק פנימה, במקום או בערבוב עם הכרובית ירקות אחרים - ברוקולי, כרישה, תירס, כיד הדמיון. 

נקודה לשיפור: משהו בטעם לא קנה אותנו. D יעצה לערבב פנימה קצת גבינה מלוחה, ואיפה מוצאים כזו בקוסטקו. אז ננסה ונדווח.

אנקדוטות אחרות:

היום היה טים-בילדינג-איוונט. גם כאן הלכו לפיינטבול. כמו עוכר-שמחות ידוע סירבתי בנימוס להזמנה, ואתמול התברר שאני לא לבד - היו כ10 אנשים שוויתרו על התענוג, מתוכם 8 כי זה פיינבול. 

כמו שאמרתי בזמנו לצוות בארץ, גם כאן אמרתי: "אם אני אבחר לירות בכם, זה לא יהיה עם פיינטבול". כאן הוספתי חיוך. אז עליתי לשדה עם מצלמה, וD הגיטריסט קפץ מאחורי שיח, תקע בי צרור וצעק "או"ם, או"ם!"... יצאו לי כמה תמונות מגניבות מזה - אחת מהן של כדור צהוב מתפוצץ על היד של Y. 

בקיצור, לשמחתי הבוס סידר טיפוס על קירות באולם לסרבני הנשק. היה נחמד מאוד האמת, ולמרות שהייתי אחד משלושת המאבטחים, יצא לי לטפס לא מעט. אני לא בכושר, ומחר יכאבו לי שרירים ששכחתי מקיומם. 

תמונות מהטיול המהמם ל High Falls Creek ליד סקוואמיש O כבר שם בפוסט לא קשור. בפייצבוק העלילו עלי שאני ממציא שמות, אבל סקוואמיש זה אמיתי לגמרי, והטיול מרהיב. 

ביום ראשון היה כאן יום פסטיבל איטליה בקומרשיאל דרייב. היה נחמד כי נסענו באופניים לשם, אבל סה"כ לא היה מדהים. 

תערוכת מכוניות איטלקיות

דריפ-קופי - היה טוב, כי הקפה היה טוב

בכל זאת, איך אפשר בלי פיצה