במסגרת אירועי הגאווה של חודש יולי, עמותת הגאווה הונקובראית, שדרכה התנדבנו פעם קודמת, מארגנת אירועי גאווה שונים ומשונים. מזה כמה שנים שמארגנים יום גאה בפליי-לנד - הלונה פארק של ונקובר.
בבוקר, כשהגענו, היה ריק לגמרי - ויצאו לי כמה תמונות אפוקליפטיות - הלונה-פארק מחכה לזומבים...
הלונה-פארק עצמו יותר קטן מהסופר-לנד (פחחח בעצמו), וגם ככה אני לא מאוד אוהב את כל הלונה-פארקיות הכללית, ככה שבעיני היה יותר מענין להתנדב מאשר להנות מהמתקנים בתום החלק שלנו.
הפעם לא הצלחתי לדרדס לעצמי ג'וב כצלם, אבל O, B ואני איישנו את אוהל ה-outreach - שזה אומר - האוהל הראשון בשדירת האוהלים ובו מכרנו מוצרי גאווה (דגלים קטנים, גדולים, גדולים מאוד, עם או בלי העלה של קנדה, טי-שירס משנה שעברה וכו'), ובעיקר, חילקנו את ה- Pride Guide, המדריך השלם לאירועי הגאווה בקיץ.
הצד השני של האוהל אוכלס בארכיון: פלקטים עם תמונות מעיתונים מ-30 השנים האחרונות, עם 30 רגעי גאווה להיות גאים בהם.
 |
| לא אנחנו או חברינו בתמונה, אבל ככה נראה האוהל שלנו |
S קיבל ג'וב יותר נחשב - אסיסטנט לאחד ממנהלי האירוע, מה שאומר שתיזזו אותו כל היום, בשעה שאנחנו רבצנו באוהל וקצת הזענו. מזג האוויר היה שמשי ויפה, ואפילו חם - 26 מעלות! בטח הרבה יותר טוב מהגשם שהיה פעם שעברה.
ציפינו שאת הדוכנים והאוהלים שלנו יפזרו ברחבי הלונה-פארק, ושתהיה נוכחות יותר צבעונית וגאה באיזור. מה שקרה למעשה הוא שהפקיעו לטובתנו את איזור הפיקניקים שליד ריכוז של דוכני מזון, ומוקדם בבוקר, עוד בשלב ההתארגנות, מתנדבות חסונות נאלצו להדוף גברות מעט תמהוניות שהחליטו שמה שמתאים להן ב-9 בוקר זה פיקניק עם אוכל מהבית בדשא שבו שהתארגנו.
בנוסף לכך, הגם שהיו גברברים רבים בגופיות צמודות ותספורות אופנתיות (הומואים) ובחורות רבות בנעליים כבדות ותספורות קצוצות (לסביות), על המתקנים ובתורים, מחוץ לאיזור שלנו לא היתה באמת אווירת אירוע גאווה.
הקהל הרחב המשיך להגיע ללונה פארק משל היה זה יום ככל הימים, ובינות לגאים והגאות הסתובבו גם המונים רגילים, כולל גם פארמר ג'ו ו/או הרד-נקים מ-Surry עם שמונת ילדיהם ומבטי ה"רק שלא יצא לי ילד כזה".
באיזור שלנו הוקמה שדירת אוהלי גאווה, של כל מיני אירגונים, והחבר'ה החביבים שלידינו החליטו גם שצריך לקשט יותר את המדרכה, ואחרי הציור החמוד הזה, גם ציירו לוח קלאס ענק (hopscotch). מה שגרם לאנשים ליטרלי לדלג עלינו. אז B לקח מהם גיר, ובמשבצת לידינו צייר חץ, והוסיף שאצלנו אפשר לקנות כרטיסים מוזלים למסיבת הרחוב (מה שהיה נכון!). זה עבד - כי כמה וכמה פנו אלינו בזכות זה, ושניים אף קנו כרטיסים.
רוב האנשים, בעיקר החתיכים יותר, התעלמו בהרמת אף מברכות השלום שלנו, אבל כשהצענו בקול שהם יכולים לקבל את הפרייד גייד אצלנו, חלק הואילו להתייחס.
בנוסף לזה היו לנו מלא סרטים צבעוניים שאמורים לאכלס את ה- Memorial Float - מיצג שישתתף במצעד הגאווה, ואנשים מוזמנים לכתוב שמות של Loved ones, ואנחנו נתלה את כל הסיפור הצבעוני הזה ביחד, שיתנפנף ברוח. אני הבנתי מהניסוחים האלו שזה עבור אנשים שאינם עוד, אבל כשקראנו בפרייד-גייד, התברר שזה עבור אנשים שלא יכולים להגיע למצעד.
ועכשיו הסיפור הפיקנטי באמת:
בשלב מסויים, במקרה כשהגיעה דראג-קווין גבוהה ונאה לקשקש איתנו, הגיע גם אדון מבוגר, עם זקן וטורבן של סיקי. הוא נעץ בדראג-קווין מבטים מבועתים, אבל אחרי שהלכה הוא עבר בעניין רב על הדוכן שלנו, ולקח כל דבר שהיה בחינם. אני דיי בטוח שהוא לא כ"כ הבין על מה מדובר, ושאל אם על הסרט של הממוריאל-פלואוט לרשום גם את הטלפון שלו. האנגלית שלו היתה ככה-ככה.
הוא עבר לדוכנים שאחרינו, ואחרי 10 דקות הוא חזר אלינו עם ידיים מלאות בכל מה שהיה ניתן לקחת חינם, לרבות ערימה גדולה של קונדומים (בחבילות קרטון, כך שלא לגמרי ברור מה בפנים אם לא קוראים ולא בודקים). ואז הוא התחיל לדרוש ממני שקית לכל הטובין שלו. ניסיתי להסביר לו שאין לנו שקיות, והוא נדחף לירכתי האוהל שלנו, וחיטט בארגזים בתואנה שיש לנו שקיות, הנה אחת!
למעשה היה מדובר בשקית הקרועה והריקה שאוכלסה קודם לכן את בקבוקי המים ששתינו במשך היום, והוא נואש ונפנה ללכת, משאיר אותנו מופתעים.
מאוחר יותר S סיפר לנו שהאדון הזה גם דרש בכניסה לקבל שרוך עם תג שם ותפקיד, כי הוא בדיוק הגיע כשהגיעו עיתונאים שקיבלו כאלו, וגם הוא רוצה כזה, כי זה חינם.
בשלוש הסתיימה המשמרת שלנו, וניסינו לכייף בינות להמונים. היה דיי צפוף ולהרבה מהמתקנים היה תור ארוך מאוד. B ואני שילחנו את O ו-S להשתובב על המתקנים המפחידים יותר, והם חזרו ירקרקים ומרוצים.
ביחד עלינו על הגלגל הענק, ונחרדנו מהסיפור על רכבת ההרים הישנה, שהיא תחנה חובה לכל ונקובראי!
המסלול בנוי מעץ. כן, עץ! הוא חטף מכת ברק, והיו בו שתי שריפות, ועדיין אנשים עולים עליו! ומה שאני חשבתי הוא על הסצינות מ Final Destination, וכמובן ויתרתי על התענוג.
בדרך גם רואיינו על-ידי אחת מתוכניות הטלוויזיה הגאות, על ההתנדבות, וזה ישודר אחרי המצעד.
סה"כ היה נחמד, אבל בכל זאת אני אשמח לדרדס לי תפקיד יותר מעניין לפעם הבאה. גם הפעם, למרות שהיו הרבה יותר אנשים, קיבלתי הרגשה שיש המון אבטלה סמויה אצל המתנדבים, וגם חלק ניכר מה"טים-לידרס" סתם מסתובבים. לא נורא בכלל, מותר להינות, אבל זה קצת מפתיע.
 |
| מתנדבים רוקדים לצלילי אבבא |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה