התנדבות ראשונה בקנדה

הקדמה

אחד הדברים שהחלטנו שאנחנו רוצים לעשות פה זה להתנדב ולהיות מעורבים חברתית, כמו שעשינו כשהיינו צעירים, לפני שהעבודה בהייטק שתתה לנו את כל הזמן. הבחירה הראשונה הטבעית היא לעזור בארועי הקהילה הגאה. ידידנו S סיפר לנו ששנה שעברה הוא התנדב, ואף שלח לנו את הלינק המתאים, וכך התחלנו לגלגל את הסיפור.

הרשמה

האתר שנרשמים בו הוא מערכת מידע יעודית להתנדבויות לכל מיני מטרות. יש מנגנון מסודר של הרשמה, מיון והתאמה של המתנדבים למשימות. בעת ההרשמה מפרטים נסיון קודם, הכשרות ורשיונות. יש פה רשיון מיוחד לאבטחה ועזרה ראשונה, אבל אפילו מלצרות, נקיון וקופת תשלומים מצריכים קורס. זה עניין קנדי ידוע ששמעתי עליו ביקורת מידידנו Y הישראלי, אבל לא יצא לי לדבר על זה עם אף קנדי. אפשר לציין גם ימים ושעות נוחים, ברמה של בוקר - צהריים - ערב - לילה. בסיכומו של דבר אפשר לפלטר מרשימת האפשרויות להתנדבות את כל מה שאנחנו לא מתאימים אליו, וכך לעבור על רשימה מצומצמת של אפשרויות. בוחרים את ההתנדבויות המעניינות, מחכים שהמארגנים יאשרו אותן, עושים אישור אחרון ואז גמרנו. תהליך רב שלבי, אבל כנראה נדרש.

מפגש היכרות

בתחילת עונת הגאווה עורכים מפגש היכרות קצר בסטארבקס, כדי להכיר את הבכירים יותר בארגון המתנדבים. היינו שישה אנשים סביב השולחן; שני ראשי תאים וארבעה מתנדבים חדשים. ראשי התאים התחילו בהצגת עצמם ובלספר למה הם מתנדבים, ואחר כך כל השאר לפי סדר ישיבה. ההמשך היה תיאור מאוד כללי של מה שנצטרך לעשות, שבעיקר משתמע ממנו שידאגו לנו, אנחנו בידים טובות, חשוב שנהנה, הדברים פשוטים. לא היו פרטים לגבי המשימות עצמן, מעבר לזה שיש הקמה, פירוק ונקיון. הראשי תאים היו מאוד קוצי פוצי, חברותיים וקשקשניים. אחד סיפר שהוא היה עובד מדינה בקאלגרי, מעט זמן אחרי שהעבירו אותו לפרוייקט חדש פה סגרו את הפרוייקט, ועכשיו הוא מקבל מהמדינה שנה שלמה של חופש בתשלום. 

גילינו שיש 600 מתנדבים, מחולקים לשישה תאים. כל תא מחולק לעשר קבוצות. בכל שנה מגיעים למצעד 600 אלף איש, שזה יותר מאוכלוסית ונקובר, וזו העיר היחידה בעולם שמצעד הגאווה שלה מושך כמות אנשים גדולה מאוכלוסיתה.

מפגש הכנה

סמוך לארוע הראשון היה מפגש הכנה שבו ציפינו לשמוע יותר פרטים לקראת מה אנו הולכים כצאן. מכל המקומות בעולם, הוא התרחש במעון היום של הכנסיה הפרסבטריאנית. אני ממש לא סגור על המאפיינים היחודיים של הזרם הזה לעומת אחרים, אבל זו פעם ראשונה שהייתי בחדרים הפנימיים של איזו כנסיה. היה שם שיעור קראטה, ואולי עוד דברים. זה ממש מתנ"ס לנוצרים מהזרם הזה, ונחמד שהם מארחים זוג הומואים יהודים. חששתי שנישרף בכניסה כמו ערפדים של ואן הלסינג, אבל זה לא קרה. בדומה למפגש הקודם, ראש מערך ההתנדבות סיפר למה הוא מתנדב, אחריו שני ראשי תאים, שבמקרה היו אותם אלו שפגשנו לפני, סיפרו שוב למה הם מתנדבים. מי שהיה בתנועת נוער יודע לצפות את ההמשך.

חילקו אותנו לקבוצות בהן הצגנו עצמנו, סיפרנו למה אנחנו מתנדבים, מאיפה אנחנו, וכל קבוצה היתה צריכה למצוא שלושה דברים משותפים בין חברי הקבוצה, ובסוף לספר לכולם. המשותף היה ברמת "כולנו אנשים". אחר כך סיפרו לנו שבכל הארגון רק שישה אנשים עובדים בתשלום, והשאר נעשה על ידי מתנדבים. כל הזמן גרמו לנו להרגיש כמה אנחנו חשובים, איך הכל תלוי בנו, כמה שבלעדינו לא היה כלום. יש לארגון שותפים עסקיים שתורמים כסף, אבל מי שעושה את העבודה זה אנחנו. הוא קרא לכל מי שהתנדב בשנה שעברה לעבור לקדמת החדר, ונתן סיכות דש לאות הוקרה. שמו דגש רב על חשיבות ההנאה שלנו, שמירה על בטיחות, ושיש לנו עם מי לדבר בכל רגע. 

הוא גם ציין שהם נותנים רישום שעות התנדבות ותעודת סיום. אני לא לגמרי מבין מי צריך את התעודות האלה. צפו לעדכון בנושא.

האירוע

החיצים שציירתי

בתור סיפתח של הלא נודע היה למרבה השמחה ארוע שכונתי קטן במזרח ונקובר. המטרה היתה לארגן הפנינג שמח בעל אופי משפחתי לתושבי השכונה. המשימות שבחרנו למלא הן צילום הארוע, איוש אוהל המפקדה וליווי ופריקת משאית הציוד. אתם יכולים לנחש מי מאיתנו ביצע איזו משימה. למרבה הצער, מזג האויר לא שיתף פעולה, ולכן גם לא היו הרבה אנשים. בגלל שהתנדבנו לא ממש יכולנו לשבת ולהנות מהארוע עצמו, אבל בכל זאת היה מעניין.

הימנית (איזולדה) והשמאלית מתחתנות האחד עם השני בעוד שבועיים

אוהל המפקדה

האתר אמר לי להגיע בשתים עשרה וחצי. יש נקודת רישום שבה מקבלים תג עם שם ותפקיד, ואז הולכים לאן שצריך לעזור.


באוהל המפקדה היתה עובדת של הארגון שאמרה לי שלא צריכים אותי בינתיים, האקשן יהיה כשיפרקו את המקום, ושבינתיים אני יכול לחפש מי צריך עזרה בדברים אחרים, ולחזור עוד שעה. בשלב הזה קצת היתה לי תחושה שמוצאים לי עבודות רס"ר. ביקשו ממני לעבור ולאסוף זבל למרות שהאיזור היה ממורק. צירפו אותי לבחורה ובקשו מאיתנו ללכן לרחוב המסחרי ולכתוב בעזרת גירים עבים על הרצפה שלטי הכוונה (ראו התמונה למעלה). 

 The Sisterhood of Perpetual Indulgence

בשאר הזמן הסתובבתי בין הדוכנים, צפיתי בהופעות וחיכיתי שיצטרכו אותי למשהו אמיתי. בסופו של דבר מישהי נשברה בשעה די מוקדמת כי מזג האויר הורע, וכך התחילה המלאכה, ועימה כמות נאה של סיפורים עסיסיים.

פרטים משמימים על תהליך הזיכוי של הדוכנים

כל אחד ממאיישי האוהלים היה צריך לבוא בנפרד ולשאול מה לעשות כדי לסגור. כולם קיבלו שוב ושוב את אותו הסבר: לקפל את הציוד, לנקות את האיזור, ולבוא לקרוא לי. אני מגיע עם טופס שבו כתוב כמה אוהלים, שולחנות וכיסאות הם שכרו מהארגון, בודק מה הם משאירים, מוודא שהאיזור נקי ואז חוזר עם המזדכים לאוהל המפקדה, מחתים אותם בטופס נוסף, חותם בעצמי, מחתים את עובדת הארגון השכירה ונפרד מהאיש. נשמע מסודר להפליא, לא? אבל אז מזג האויר טרף את הקלפים.

כמובן שכשהתחילו להתפנות ברצינות כולם באו ביחד, וגם המתנדבים היו זריזים להפליא וקיפלו אוהלים שעוד לא הזדכו עליהם. כל קרה שבאתי עם מישהי לאיפה שפעם היה האוהל שלה, כדי לגלות שכבר לא נותר שם דבר, ולסמוך עליה שהיא לא העלימה את הכל בענן ורוד. מזל שהארוע היה קטן, ובכל זאת כנראה שכל הציוד הגיע למקומו. זה קצת הזכיר לי צבא או מילואים, וחשבתי שחבל שלא הבאתי מהארץ טופס 1004 ו- 1065.

מוות ראשון

בעת הפוגה קלה בין מבול הזדכות ראשון לשני, הגיע בחור צעיר והתחיל לדבר עם אחת המתנדבות המבוגרות יותר. ישבתי קרוב, כמו אויר, ולמרות שהיה ברור שאני שם כשהוא נפתח כולו. זה הלך בערך ככה: 

הוא: "אתמול הייתי שוב בפאב ולא התחילו איתי."

היא: "זה בטח בגלל שאתה לא מוכן. גם אני לא הייתי בזוגיות עד שהייתי מוכנה. את מי שהפך לבעלי פגשתי בדייט שתכננתי שיהיה האחרון, אחרי רצף של דייטים שלא נהניתי מהם."

הוא: "אני כבר בן עשרים וכמה, אני צריך להתחיל להיות מוכן. גם אני לא מתחיל זוגיות בדייטים. החבר היחיד שלי התחיל כידיד, וזה גדל ליותר מזה."

עד כאן נשמע הגיוני, מעט אישי אך לא מדי. מפה זה מתפתח.

הוא: "זה סיפור די עצוב. היתה לו סוכרת שלא איבחנו אותה, חשבו שזה משהו אחר. הוא קיבל טיפול לא מתאים. בסוף הוא קיבל רצף של שבצים בעת קניות בחנות. כשהוא יצא למגרש החניה חשבו שהוא משוגע ולא התקרבו אליו. בסוף התקשרו למשטרה והיא לקחה אותו לבית חולים, אבל זה היה מאוחר מדי."

היא: "אוי כמה נורא."

הוא: "הוא היה בן עשרים וכמה, ובגלל שלא היה לי מעמד לא יכולתי להיות מעורב ולהפרד כמו שצריך. הייתי ממש עצוב מזה, עד כדי כך שהיתה לי התמוטטות עצבים עם פיצול אישיות. במשך שבוע לא זכרתי מי אני."

היא: "אוי כמה נורא."

הוא: "עברו רק כמה חודשים, ועכשיו אני לא יודע אם מוקדם מדי להתחיל לצאת עם אחרים. יש לי רגשות אשמה, אבל אני מרגיש בודד וחברים זה לא תחליף".

בשלב הזה הגיע מישהו שנתן לבחור טרמפ, והוא התקפל והלך.

מוות שני

אחרי שהבחור הלך, אמרתי לאשה המבוגרת "וואו איזה סיפור". כך נפתחה לה תיבת פנדורה שניה, הפעם מפיה:

"החבר הראשון שלי גם נפטר. הוא היה בן 17 ומת מהתקפת לב. אני הייתי בת 15. כשהוא נולד הרופאים אמרו להורים שלו שלילד יש בעיה בלב והוא צפוי לחיות עד גיל שנתיים לכל היותר, וגם זה רק אם ישמרו עליו בצמר גפן. ההורים החליטו שעדיף שהילד יהנה מהחיים, גם אם זה אומר שהוא ימות לפני גיל שנתיים. בסוף הוא גדל והיה חכם ומוכשר, מנגן יפה ואף התקבל לאוניברסיטאות נכבדות. הוא מת במהלך משחק של נבחרת ההוקי בה היה חבר. בגלל זה שינו את נהלי הדיווח לבתי הספר על בריאות התלמידים, כי הנבחרת והמאמן היו בשוק. בגלל שרק התחלנו לצאת ואף אחד לא ידע, לא סיפרו לי מייד וגיליתי את זה במקרה כי חברי קבוצת התזמורת הבוגרים, שנגנו בטקס, דיברו על זה למחרת בחזרה של התזמורת בה הייתי חברה.

נשמע כמו קטע מדגרסי.

בשלב הזה הגיע מישהי לשאול איפה האחראי הראשי, מה שמוביל לסיפור הבא.

המתנדבת הזקנה והאוכל

צעירה: "אחת המתנדבות המבוגרות גרפה לתיק שלה הרבה כריכים. לא ברור אם נשארו מספיק להאכיל את מתנדבי משמרת הערב".

מבוגרת: "מישהו ניסה לדבר איתה? לעיתים אנשים מתנדבים בשביל לקבל אוכל."

צעירה: "היא היתה מאוד בעייתית גם קודם. לא שיתפה פעולה, לא עשתה דבר, היה צריך ממש לרדוף אחריה ולהיות תקיפים. אני לא רוצה שהיא תבוא שוב".

מבוגרת: "צריך מאוד להיזהר בדברים האלה ולהיות רגישים. כל מיני אנשים מבוגרים יכולים להיות עם כל מיני טראומות."

צעירה: "אני לא חושבת שזו טראומה. אני לא רוצה להיות גזענית, אבל אני חושבת שזה עניין של רקע."

מבוגרת: "היא אמריקאית ילידית?"

צעירה: "לא, סינית."

מבוגרת: "ובכן, בשנות החמישים היה שם רעב מאוד גדול. צריך לקחת את זה בחשבון."

צעירה: "בכל אופן, צריך לוודא שיש מספיק אוכל."

אחרי כמה דקות עובדת הארגון שמכירה את האישה משנים קודמות אמרה שלדעתה יש פה בעיה נפשית בהבנת גבולות.

מדור עסקים

בגלל הגשם, מתוך משהו כמו 25 אוהלים שהיו אמורים לקום ביטלו ברגע האחרון שישה. לנציגת הארגון יש ביצים וגם מקל, והיא הענישה אותם בכך שאם הם מבטלים ברגע האחרון אז הם לא יכולים להגיע גם לארועים האחרים השנה. נחמד שיש יכולת להעניש את מי שמתנהג לא יפה.

מסתבר שבעיריה יש מי שיודע להיות מניאק - גם פה. בכל ארוע כל מי שרוצה להקים עמדה צריך לשלם לארגון, והסכום יודע להגיע גם לשלושים אלף דולר. נציגת העיריה רצתה הנחה, וכשלא הסכימו להצעתה, העלתה את האפשרות שההפרש ימומן על ידי העלאת הסכום שהעיריה דורשת עבור שירותים אחרים שהיא מספקת לארגון. נציגת הארגון אמרה לה "זה שחיתות, סחיטה, ולא חוקי. אני לא מוכנה". מדובר בשתי נשים שכבר שנים מתאמות את הארועים זו עם זו. לא ברור מה נפל לבחורה מהעיריה על הראש.

בעת שסייעתי לאחד מאנשי האוהלים לאסוף את חפציו, הוא סיפר לי שלראשונה מזה שבע שנים הוא מפסיד כסף בארוע הזה. הוא ניסה להסתכל על חצי הכוס המלאה, שהיו לו שש שנים של רווח, אבל עדיין זה עצוב לראות אדם קשה יום שלא עשה יומית טובה. בכל זאת הוא הקפיד על ניקוי המתחם שלו, והיה גאה בזה שהוא משאיר אותו יותר נקי משקיבל אותו, כפי שהוא תמיד נוהג.

צלם גיזרה (E)

החלטתי שיכול להיות הרבה יותר נחמד ללכת עם תג של "צלם" ולהידחף ולצלם המון תמונות, שכמה יצאו מוצלחות, מאשר מיני משימות אחרות שהיו שם. כמובן שבפירוק פירקתי והעמסתי בנוסף, וגם אחרי זה עזרתי לפרוק את המשאית בדאון-טאון, אבל בכל זאת, זה יותר נחמד. 

יוגה לילדים. המדריכה קראה לתנוחה הזו: Ta-da-asana!

אז העמסתי את הניקון D90, יחד עם שתי העדשות (18-200 של ניקון, ו35 מ"מ קבועה, גם ניקון, 1.8G. מי שזה לא אומר לו כלום, יסתפק בזה שזו מצלמה גדולה ואימתנית, יחסית לפוקטים. Y מוזמן לשנון שנינה נוספת, על משקל שנינות הלינוקס שלו ("מזל שהלינוקס עשה לך כמוד למכונה הוירטואלית, היא כל כך מיוחמת שהיא עושה מאונט לכל דבר").

תמונת הדגל שלי מהיום. גיחי גיחי

קיבלתי רשימה של תמונות שאותן יש לספק. אני הייתי בתקן של צלם אחה"צ, וצלם הבוקר הספיק לצלם את כל הדוכנים והשותפים, אז מה שנותר לי הוא לצלם בעיקר "תמונות של אנשים מכייפים". היה גשם, ומעט מאוד אנשים. גם נתבקשתי לצלם אנשים אוכלים בדוכנים - היה דוכן אוכל אחד, ובזמן שלא ירד גשם היתה שם גברת שהסתובבה טופלס, לא כל כך יכלתי לצלם. 

אז צילמתי לא מעט תמונות של המופיעימות - המלכה איזולדה (ראו תמונות למעלה), הגברות המשונות של "אחוות הריצוי המתמשך", וקצת קהל. 

גם נתבקשתי לצלם משפחות וילדים. לצורך זה הרכבתי את עדשת הזום; על מבוגרים זה כמעט תמיד עובד - להיות סמכותי, כמו שהסביר לי Ou הצלם האמיתי - אבל כשיש הורים לילדים קטנים, לי זה פחות נעים וההורים נוטים להפוך להיות כלבם של בני בסקרוויל. 

אז יש לי גם כמה תמונות ילדים נחמדות, אבל אני מרוצה בעיקר מהבלונדית הקטנה הזו, יחד עם האחיות המשונות.

אז חלק ניכר מהזמן הסתובבתי מסביב לבמה, וצילמתי את קטעי הקישור של איזולדה - היא דיי מצחיקה ויודעת למרוח זמן באופן שלא מרגיש מאולץ מדי, ואת המופיעימות.

אולי היו הופעות לפני שהגעתי (ובטוח היה קטעים של איזולדה, כי ראיתי תמונות שלה בתלבושת אחרת בפייצבוק), אבל ראשונות על הבמה היו הגברות האלו, כאן מימין, שעשו תערובת נחמד בין בלוז לקאנטרי. 

לא מרהיב, אבל בסדר. 

אחריהן היה קטע קישור, ובמהלכו איזולדה הציקה קצת לצ'יוואוואה ולאמא שלו.

בנתיים על הבמה התארגנה להקת רוק של נשים (חלקן אכן היו זועמות, חלקן סטריאוטיפיות, חלקן פחות). הן ניגנו את המוסיקה שהיתה הכי לטעמי באותו יום, אבל הזמרת שלהן לבשה חולצה גזורה כל כך, שהיא גם נפלה באיזשהו שלב. את האירוע המלבב הזה צינזרתי, אבל הנפשות הרכות בקהל יכולות להיות רגועות, היא כיסתה את הפיטמה במה שהיה נראה כמו איזוליר-בנד.

בזמן שהן פירקו את הכלים שלהם, איזולדה שוב היתה צריכה לתת קטעי קישור, והפעם היא שלפה שתי "מתנדבות" מהקהל, והכריחה אותן לרוץ הלוך ושוב, כשהפרס הגדול הוא נשיקה מהמלכה. 

Angst

אחרי זה עלה לשיר בחור צעיר (איזולדה השוויצה שהיא מרחה לו אודם, אבל קשה לדעת מתי היא רצינית), שהיה מוכשר באופן סביר, אבל בעיקר נתן את כל כולו על הבמה. בעיני יש משהו מאוד יפה בזה שהוא שופך את הקרביים על הבמה, מול בערך 5 אנשים, וזה משתקף בפנים שלו באופן מרגש.

בכל פעם שאיזולדה דיברה, או כשאחד האנשים על הבמה דיברה, היו גם מתרגמות לשפת הסימנים. באחד הקטעים איזולדה אמרה Drag Queen והמתרגמת עשתה את הסימן המתאים, וקישתה את צווארה באופן קריקטורי, והיה ברור לחלוטין שזה מעביר יפה את הכוונה. איזולדה קלטה את זה וחזרה על צמד המילים עוד כמה פעמים, לקול תשואות הקהל בכל פעם שהמתרגמת עשתה את התנועה המצחיקה. לא הצלחתי לתפוס את זה, אבל היה מצחיק. 

גם לי יש אנגסט. בואו ואשיר לכם על זה

המופיע הבא גם הוא נראה היה כנער-חיק של איזולדה, והבחור הזה מוכשר למדי. הוא שר בסגנון הנודע של הסינגר-סונג רייטרז, רק שהוא שר עם קול גברי נמוך, ולא באוקטבה של ג'ואן באאז. אחרי השיר הראשון שלו, איזולדה הודיעה שמי שלא מתקרב לבמה מקבל צביטה בטוסיק, ואף הידסה על הדשא עם נעלי עקב, וביצעה את זממה. הקהל (30 איש?) התקרב. 

למרבה השמחה, הבחור גילה לקהל שאיזולדה והמלכה השניה עומדים להתחתן בעוד שבועיים, והוא שר להם את Stand by your Man והקהל הצטרף בשמחה ובששון, כשהן רוקדות והיו מצחיקות ושובות לב כששתיהן רצו לקחת את התפקיד הנשי בריקוד סלוני.

לפני ההופעה הבאה איזולדה שוב נתנה קישור, ושיתפה את הקהל (שוב "מתנדבים", הפעם כנראה מהחבר'ה שבאים להופעה שלה כל שבוע), במשחק - ליפ-סינק-פתע - היא מעלה אנשים לבמה, והם צריכים לרקוד וללפ-סנק לשיר אקראי. למרבה הצחוק, האייפוד שחובר להגברה באילתור של הרגע האחרון הכיל בעיקר AC/DC, מה שגרם לריקוד מעט אפופלקטי מצד ה"מתנדבת", ולצווחת CUT מצד המלכה, שדרשה משהו גאה יותר. בחורה בוצ'ית הודיעה שיש לה-יש לה, וקיי-די לאנג פצחה בקאבר לשיר מאוד לא גאה. הבחור עמד בפרץ, ורקד כאילו מדובר בשיר של מדונה, כולל (כמעט) הסרת חולצתו. איזולדה קטעה את הפארסה כשמישהו הגיש לה אייפוד עם ליידי גאגא. התוצאות, סבורתני, מדברות בעד עצמן, בתמונה למעלה. 

אחרי זה עלו לבמה זוג שעשו משהו קצת יותר קאנטרי עם סולואי גיטרות, ומכיוון שהם היו אחרונים, נתנו להם לנגן כמעט שעה. 

בשלב הזה (חמש בערב) התחיל הקיפול, ותמונות של האושר הזה כבר שמתי למעלה ועוד יבואו תחת הכותרת הבאה. 

ליווי משאית (E) 

החלק הזה בעיקר כלל העמסה אל המשאית יחד עם הנהג (גם אחד מהמתנדבים, קצת יותר גברי מחלק מהאחרים, אבל משלנו).

עלו בי זיכרונות מקרנבל הקיץ הנודד שבו הייתי פועל במה ומפנה קהל בגיל 15, שם היינו מעמיסים ופורקים, מעמיסים ופורקים. 

בתום ההעמסות, בסוף לא נסעתי איתו, אלא עם אחד האחרים, ברכב פרטי, ועברנו דרך סטארבאקס (שהם אחד הספונסרים של האירוע), כדי להחזיר את קנקני החלב וג'ריקן ה"קפה", והגענו למיני-סטוראג' בדאון-טאון. הפעם היתה קצת עבודה מאומצת, 5 אנשים, פרקנו את הכל וארזנו בשני המחסנים תוך 35 דקות. 

סיכום

למרות הגשם, היה בעיקר מעניין וגם קצת כיף. לא התידדנו עם חברים חדשים, אבל בסך הכל היה נעים וחיובי, וכנראה שנתנדב לארועים נוספים. כשחזרתי הביתה הבנתי איפה היו כולם: יש פסטיבל לטיני במרכז העיר, מחר פסטיבל קנדה וזיקוקים, כל השבוע יש פסטיבל יווני. אין רגע דל.

האירוע המתחרה

עוד מוזרות עבודה

מסתבר שמהנדסים שסיימו לימודים בצפון אמריקה מקבלים טבעת מיוחדת מברזל (היום זה מפלדת אל חלד), ונשבעים שבועה לא לבנות גשרים שיפלו וכדומה. לכל איזור יש מאפייני פיאות שונים לטבעת, כך שמביני עניין יכולים לזהות איפה עונד הטבעת למד. נשמע כמו כת? אצלנו בעבודות יש כמה שמסתובבים עם הטבעת הזו בגאווה. עונדים אותה על הזרת של היד החזקה. צריך להוסיף משהו על זה למערכון הידוע על אשת מהנדס.
 E מוסיף - גם אצלי בעבודה יש כמה שהולכים עם זה.

יום קנדה שמח, איי?