מדור האופנה של א (וגם הזיקוקים הגדולים!)

כל המכיר אותי יצחק למקרא הכותרת.

אופנה זה לא אני. ממש לא. מעט הבגדים ה"נורמלים" שלי בשנים האחרונות, הגיעו בירושה מגיסי, שמחליף בגדים כמו שהוא מחליף גרביים (חה חה). 

באופן מקרי (או שלא?) בעבודה היתה לנו הרצאה של אתר המוכר אופנת עילית לנשים (כך במקור!) - והם ציינו סכומים. ישבנו שם ערימה של מהנדסי-תוכנה (ובקהל 2 נשים בקהל של 30), כולם בג'ינסים מהוהים, מכנסיים קצרים, טי-שירטס, כפכפי-אצבע ונעלי התעמלות (וסנדלי-טיולים. אני). בלטו בקהל: הפי-אם שלנו (עם חולצה מכופתרת, אבל מכנסיים קצרים) והנואם - כולו מחוייט. שני המהנדסים שהביא איתו נטמעו בקהל מבחינת סגנון.

לא שנינה שלי, אבל נכון

אחרי ההרצאה (שהיתה מעניינת, גם מבחינה טכנית, וגם מבחינת הזרות האנתרופולוגית שחשתי לגבי האתר), הצבעתי על כך שאני לא אהסס להוציא סכומי כסף גדולים על זה (הטלפון שלי), או על זה (המחשב), אבל לא סביר שאוציא כאלו סכומים על זה (העברת יד על החולצה המעפנה שלי).  

יתכן שבעקבות זה, ויתכן שבעקבות פיאסקו-הגופיות-הוורודות*, או אולי בעקבות זה שבהתנדבויות שמתי לב עד כמה אני לבוש כמו טייל כשקיץ, גמלה בי החלטה שמן הראוי שאוכל ללבוש משהו מעט יותר גאה לכבוד מצעד הגאווה ההולך ומתרגש עלינו, וגם לאירועים אחרים - מותר להיות מעט יותר צבעוני. 

לאמיתו של דבר, למצעד (שבו נתנדב) אנחנו אמורים ללבוש את חולצת המתנדבים, ואסור להשחית אותה (כך במקור!). היא היתה אמורה להיות וורודה, אבל למעשה היא בצבע סלמון, כמו שהסביר לנו B. אני מהאסכולה הגורסת שזה סוג של דג שאפשר לאכול, אבל מה אני מבין בצבעים. 

למרות כל האמור, לפחות מכנסיים קצרים, שאינם דגמ"ח מטיילים, אני יכול לנסות למצוא, נכון? לא בהכרח short-shorts, אבל אפשר משהו שנגמר מעל לברך (הסבירו לי שאלוהי האופנה כבר מרשים מעל לברך, מה שהיה אסור בתכלית מספר שנים מועט אחורה!), ורצוי גם שיהיה צבעוני, לא?

שורט-שורטס, מכנסי דפוק-אותי

עם בורות החנויות הנוראית שלי, ניסיתי בחנות התחתונים הפלצנית ברחוב דנמן. היו לו מלא גופיות, אבל כמו שהוא הסביר לי - הן כולן סטרצ' - כלומר, נראות יופי על בני 20 עם ריבועים בבטן. הוא נתן לי להבין שאני לא כזה (DUH). מכנסיים - היו לו רק בגדי ים.

נקסט. אז רכבתי ל- Little Sister's. נותרו להם רק גופיות כוסונים שחורות (ע"ע בני 20 עם קוביות בבטן), מלא טי-שיטרס מתחכמות ואינסוף צעצועים, אבל זה מסיפור אחר. 

אכן, תמונות קשות

נקסט. רכבתי לפריאפ (זהירות, יתכנו תמונות ישבנים!) - חנות הפטישיזם המקומית. אכן היו לו שורטס בדיוק כמו שחשבתי עליהם, אפילו בצבע וורדרד, רק שתג המחיר היה 130$; ע"ע על מה אני מוכן להוציא סכומים. הוא הציע לי מלא גופיות - חלקן מכילות מעט מאוד בד (ע"ע גופיות כוסונים), ורובן פשוט עם הדפסי פטישיזם מחרידים עד משעממים (מה כל-כך מדליק במסיכת גז, כנראה שלא אבין. סדאם דפק לי את הצד הזה של המיניות, אה?), ורובם סתם לא לטעמי. 

שבתי הביתה מיואש, שכן הבנתי שאין מנוס מטיול ב- Pacific Centre הסמוך אלינו, העמוס לעייפא בחנויות בגדים**. 

הסניף של סירס, הממוקם שם, התחילו זה מכבר את מכירת החיסול שלהם -  הם סוגרים את החנות, או שישפצו, לא ביררנו - וכבר סבלתי שם שעה ארוכה בשיטוט וחיטוט. סבל קשה. בסוף קנינו כרית נורמלית לאורחים. וזהו. S ו- B דווקא מצאו שם הרבה דברים, אבל הם גם יודעים להתלבש מחוייט. 

אבל ושחוח שירכתי את דרכי אל הפסיפיק סנטר. 

לא דמיינתי שיהיה כל כך קשה למצוא גופיות, יחסית פשוטות, ועוד במקום כל כך עמוס בחנויות בגדים!

מוכרת אחר מוכר (סביר שהומואים, ואם לא, אז סתם עם דיבור מאנפף) הסבירו לי:

"Honey, you should have bought those 2 months ago, now it's not the season anymore!"

תמימי-שכמותי. העונה, באופנתית, זה לא מתי שחם. זה חודשיים לפני, כי אז מצטיידים בבגדים. לחשוב קדימה! אבל מה אני מבין באופנה. 

לפחות בגזרת המכנסיים נחלתי הצלחה יחסית מהר - בחנות של GAP, שהיא הראשונה שזיהיתי כמקום שבו לא מוכרים בעיקר נעלי-עקב ובגדי נשים, המוכר (גבר-גבר, לבוש מחוייט, אבל נראה רציני) - הפנה אותי אל המכנסיים הנדרשים (והפתיע בתנועות ידיים מנפנפות מאוד! דווקא יפה הדיכוטומיה), והם אפילו התאימו לכל הדרישות! אז לקחתי זוג ב"צבע" סלמון, וזוג כחול עליז בהיר. גם המחיר לא היה מעבר למה שהיה מקובל עלי, אם כי הרבה יותר יקר מכשקניתי מכנסיים קצרים בשוק מחנה-יהודה (שניים ב-30 ש"ח, בשנת 2003). המוכר הזה היה הראשון להסביר לי שזו לא העונה לקנות גופיות, אלא רק ללבוש אותן (חה חה), והציע שאולי ב- H&M (עיקום אף!) עוד יש להם. 

ב-H&M היה בלגן נוראי, אפילו שלא היה סייל מיוחד. צפוף ומציק. נותרו להם רק גופיות בגזרת סבא, אבל מבד נורמלי - אבל רק שחור/אפור/לבן. וויתרתי. 

משם עברתי לשוטט בשלל החנויות במקום, כל מה שלא הראה נעלי-עקב בחלון הראווה, וראיתי דרכו גברים מסתובבים בחנות. רשימה חלקית: American Eagle Outfitter, Banana Republic, Guess, RW&Co, ומכולם הגדילו לעשות ב- Hollister - בכרזות שלהם יש גברים מאוד יפים, הכניסה נראית כמו כניסה לבורדל (של בגדים...), האורות עמומים, המוסיקה רועשת, צפוף מאוד, ומלא קטיפה על הקירות. יאק. בעיקרון הייתי מוצא שם את מבוקשי, או בכל אחת מהחנויות לעיל, רק שלמרבה הצער, הגעתי "לא בעונה". 

חצי-תאוותי-בידי (השורטס), יצאתי את הפסיפיק-סנטר מנוצח. אפילו העפלתי ל-Winners - ואפילו שם כבר לא היו גופיות שאינן ביגוד תחתון! כן מצאתי משהו קטן ל-O, פריט שיש צורך בו, כך שזה לא היה לגמרי מיותר.

הבנתי שהיום הזה כבר שרוף, ופשוט אאלץ לשאול בחורים ברחוב, או אולי עדיף - מלצרים, כמו ש-K יעצה - מהיכן הבגדים שלגופם, ולקוות שלא אצא עם סנוקרת. 

בהברקה של רגע, נכנסתי לחנות ה- QuickSilver, שהיא חנות גולשים מגניבים, ולא באמת חשבתי שאמצא שם משהו. 

למרבה ההפתעה - לא רק שהיו להם גופיות צבעוניות, אך ללא הדפס מכוער, הן גם רפויות, ולא מיועדות לבני 20 וגו'! כיוון שהן הו-כה-רפויות, רק החדשות ביותר (3 דגמים, אחד ירוק צבאי מעפן, האחרים בסדר) במידת S, אז מיהרתי ולקחתי כאלו (לא ירוק!) ל-O. מהאחרות, המוכר (שהיה חביב, לא היה לבוש כמו גולשים מגניבים, אלא יותר כמו מוכר-בגדים-קלישאתי), הגיש לי אחת מכל אחת, ובחדר ההלבשה מדדתי כ-10 כאלו. שוב סבל קשה. מתברר שדגם אחד צפוף יותר, והייתי צריך לקחת L ולא M, דגם אחר חושף מעל מחצית החזה, וזה לא יוצא מאוד אסתטי, וחלק מהדגמים האחרים לא צבעוני מספיק. לאחר התלבטות, הדחות כפולות, גמר, וסמסים מהקהל (לא באמת), נבחרו 4 בנות המזל שבאו איתי הביתה. 

המחיר היה יותר ממה ששיערתי שהן תעלינה, אך לא באופן שערורייתי. מה גם ש-4 יספיקו לי ל-4 שנים, אז כנראה שזה בסדר...

באופן ממוזל, זו שלבשתי באותו הערב לתערוכת הזיקוקים (ראה למטה) "מתכתבת" עם השורטס - יש בה גם "סלמון" וגם תכלת, כך שהיא תתאים לשניהם. קיבלתי על כך ח"ח, אבל ברור לי שזה מזל עיוור.

אני, באאוטפיט מעט יותר צבעוני מהרגיל

*פיאסקו-הגופיות-הוורודות - במצעד הגאווה השנה בת"א, חברי חוש"ן צעדו עם גופיות וורודות מזעזעות, ממש כמו שצריך. A הבטיח שידרדס לנו זוג, והיה לו חודש וחצי לעשות כן, אבל מאילוצי חיי-צעירים-בת"א זה לא קרה. לא נורא. בינכה אנחנו אמורים ללבוש למצעד את חולצות המתנדבים. 

**חנות-בגדים - מקום המשרה על E עייפות-מוזיאונים ותוגה קיומית בזמן שיא. 

הזיקוקים הגדולים

בכל שנה בקיץ, מתקיימת בונקובר "תחרות" זיקוקים בשם The Celebration of Lights - חברה כלשהי מספנסרת (השנה זו הונדה), ויצרני זיקוקים משלוש מדינות תורמים את מיטב מרכולתם על מנת לתת לחם ושעשועים לונקובראים, והמוני התיירים, הגודשים את גדות המפרץ. 

בשלושה ערבים שונים מפגיזים עם זיקוקים, ואמורים גם לשמוע מוסיקה עם זה, המשודרת ברדיו, כדי להשלים את החוויה (נו, שוין. ב-2001 זה גם לא עבד כ"כ טוב, עם החללית). 

תפסנו פינה מאוד טובה בפירסט ביצ', פרסנו שמיכה, וערכנו פיקניק. אפילו הספקנו לקפוץ לשירותים (נדיר לחכות בתור 10 דקות לשירותי הגברים!), עד שהסיפור התחיל. 

לקח מס' 1: לקחת חצובה. 

לקח מס' 2: יתכן ומספיק להידחק חצי שעה לפני, ולא צריך את כל ההפקה.

לקח מס' 3: ככה מארגנים הופעת זיקוקים עם מאות אלפי צופים, בלי לשתק את העיר כליל!

ומעט תמונות שאני צילמתי:

Fiona Apple in concert

ראשית, ובלי קשר, נפרוש ברכות חמות ואיחולים לבביים ל-M ו- Y, להולדת בתם הבכורה! 

זה לא שתכננתי לשבת לכם על הראש מיד אחרי הלידה, אבל בכל זאת אני מרגיש קצת רחוק, ורוצה להשתתף בשמחה. 

וחזרה לפיונה.

כבר לפני זמן מה O אמר לי שעלי למצוא לנו הופעה שתעניין אותנו, שתתקיים בתיאטרון האורפאום, הסמוך אלינו. 

מעבר לשמו המגניב, האורפאום מככב בעונה השלישית של פרינג', ובה מתגלה בתוכו חולשה בין היקומים המאפשרת לאוליביה להעביר אותם מיקום ליקום. הפינאלה של העונה צולם גם בפנים, וגם בחוץ (הרבה תמונות מהפרק), כפי שלכדו מצלמות העוברים והשבים.

אז לפני כמה זמן ראיתי את הפרסומת להופעה של פיונה אפל, שהתקיימה אמש באורפאום.

לא אני צילמתי, אבל זה הפוסטר

בהינתן המועד הנכון, רכשנו כרטיסים טובים - שורה 18, ולהבא אדע שעדיף קצת יותר קרוב, אבל היה מוצלח מאוד. 

את פיונה ופועלה אני מכיר ואוהב מקצת אחרי צאת אלבומה השלישי (Extraordinary Machine), עת הכיר לי את האלבום E שאיתו עבדתי (היה ממש כיף לחלוק איתו פרוק-רוק ועוד שלל מוסיקה). הסאונד הלא שגרתי, והמאמץ הנדרש להפנים את המוסיקה שלה, התחבר לי יפה לפינה החמה שיש לי לאלבומים המוקדמים של רג'ינה ספקטור, אם כי בלי ספק פיונה עומדת בזכות עצמה. 

לקראת ההופעה עשינו שיעורים, וגם רכשנו את התקליט החדש -The Idler Wheel בשמו המקוצר (באופן דיגיטלי כמובן, אבל חוקי!!). אני מאוד אוהב אותו, אבל כפי שכותב משה קוטנר, הוא לא מאוד נגיש. היא לא עושה את החיים קלים, וממש צריך לאהוב אותה כדי לאהוב את האלבום החדש הזה. ההאזנה לו קשה - היא לא מסע כמו בתקליטי פרוג-רוק, או אחרים, אלא היא רצף של קטעים, חלקים קשים, חלקם קשים יותר. את מי שזה מעניין באמת, עוד קצת עליה ועל האלבום הזה כאן, ואף עדיף במקור (יש טעויות בתרגום), כאן.

כחלק מהשיעורים לקראת ההופעה, גם למדתי את שני האלבומים הראשונים שלה, והגענו להופעה מוכנים לכל. הכרטיסים אמרו שמונה בערב, ובהיותנו ייקים טובים, למרות שאנחנו גרים מרחק של דקה ורבע הליכה, הגענו בעשרים לשמונה.

האופראום מרהיב כמו תיאטראות אולד-סקול שלא רואים בישראל.

המבואה על שנדליריה

התקרה בכניסה

מבט מהבמה אל הקהל

היינו מוכנים, כאמור, לכל, מלבד להופעת החימום. הופעת החימום התחילה בשמונה ורבע ונמשכה ארבעים וחמש דקות. בעיקרון הלהקה של פיונה משתובבת, אבל הם נדרשים להיות mellow, והאמת היא שהם היו קצת משעממים. הלכתי לשירותים, וגיליתי: 

א. עוד אור בחוץ!

ב. האולם רק נראה חצי ריק, כולם בחוץ מתמנגלים, ומשתכרים לבטח.

ג. השירותים גם ממש אולד סקול. כמו באיזה סרט פילם נואר מגניב. לא צילמתי, כי היו יותר מדי אנשים שבאו והלכו...

מבט אל הבמה

בזמן הופעת החימום, ובחיכיון להופעה עצמה, שיחקנו מעט את המשחק שמדי פעם אנחנו משחקים עם S ו- B - והוא נקרא - Spot the Gay Boy! כמובן שמדובר באנשים ברורים לחלוטין, וזה עם קריצה, שכן סביר להניח שארבעתנו נוכל להשתתף כמתמודדים יפה מאוד. 

בקהל הרב היו נשים רבות, חלקן לסביות ברורות, חלקן לא, חלקן עם self inflicted hair cuts, וכמות קטנה של נשים סטרייטיות שאחזו בחוזקה את בני-זוגן, על מנת שלא ימלטו. היו, כמתבקש, גברים סטרייטים מועטים מאוד, שהוחזקו קצר על-ידי בנות-זוגן, והרבה מאוד גיי-בויז. 

האמת, זה מעניין, לא חשבתי על זה לפני כן - למה המוסיקה שלה כל כך מושכת לא-סטרייטים. אבל בעליל, זה היה כך.

בתשע וחצי, סוף סוף, פיונה עלתה לבמה, לקול מצהלות הקהל. 

צולם עם הטלפון שלי, התנצלות על חוסר האיכות

היא התחילה בגרסה מחושמלת להפתיע, ומענגת להחריד של Fast as You Can, מה שהסביר את הדרישה מהחימום להיות  mellow. בין השירים (סט-ליסט מלא כאן), הקהל צרח וצעק We love you! וכשהיא אמרה באחת הפעמים I don't know what to do, מישהו צעק לה do anything you want, שזה שיר שלה, שמדבר על תינוי אהבים (בין השאר). 

היא עברה מהמיקרופון לפסנתר, וחזרה, והקול שלה היה מלא ועמוק, גבוה ושברירי, מתרסק ונוסק, ממש כמו שהוא בהקלטות. יש לה קול מדהים. 

שפת הגוף שלה, לעומת זאת, כמו המילים, כמו העוצמה שהיא דוחסת לתוך הקטעים שבהם הקול שלה מתרסק, עוכרת שלווה. היא רזה, רזה מדי. אני מקווה שזה לא משהו שניתן לאבחן, אבל זה מטריד. הוא רוקדת בקצב הנכון והמדוייק, אבל משהו באיך שהיא עושה את זה גורם לי לרצות למצוא מחסה. O אמר שהוא בילה חצי מהזמן במחשבות איך הוא דוחף לה מרק עם לוקשים וטשולנט, כדי שלא תהיה כל כך רזה. 

לאורך ההופעה היא ביצעה בערך את כל השירים מהאלבום החדש (חסר לי Hot Butter, וגם את Jonathan היא החסירה, אם כי הוא פחות חסר לי), ואחרי כל שני שירים שקטים (ומטרידים) היא פינקה בשיר מוכר ואהוב מתקליטים קודמים (כמו Extraordinary Machine, Tymps,  וגם Criminal, שעליו זכתה באמי בגיל 18). חלקם היו בביצוע מדוייק כמו באלבום, חלקם מחושמלים יותר, וחלקם בביצוע טיפה שונה, אך מוצלח. 

היא דיברה מעט מאוד, הסבירה על החולצה האדומה שלבשה כגלימה ("כמו ילדה בת שש, יש לי גלימה!"), הראתה בובת קרטון גדולה של הכלבלב שלה, ש"חוגג מחר יומולדת, ואראה אותו עוד כמה שעות!"), וכנראה היא לא מאוד מוצלחת בדיבורים בין השירים. הייתי שמח לשמוע אותה מדברת עליהם, אבל יש לי יסוד להניח שזה היה מעט מפחיד, ואולי אף מדיר שינה. 

ציפיתי להדרן, אבל במקום היא ביצעה קאבר, שבעיני היה מעט אנמי אחרי האנרגיות המדהימות שהיא פרקה על הבמה. היא נותנת את הנשמה, ממש spills her guts על הבמה, ואני ממש לא מקנא בה. 

פעם ראינו את ההצגה "אישה בעל בית", בכיכובן של קרן מור ורבקה מיכאלי (ומשם הציטוט האיקוני "באוהאוס?! בתחת שלי באוהאוס!!"), ובסיומה, תוך כדי מחיאות הכפיים, קרן מור פלטה אנחת אוף עם לחיים מנופחות שמתרוקנות, מה שהבהיר לי שקשה לה לעבור את ההצגה הזו כל ערב, כנראה יותר משהיה לי קשה לתת לה לנער אותי בהצגה. 

אני מודה, שלמרות שמאוד נהניתי בהופעה של דיפ-פרפל, הם לא נותנים את הנשמה. גם רוג'ר ווטרס, שבהופעה שלו עברתי חוויה קשה ומזככת הרבה יותר, גם הוא לא נותן מעצמו כל ערב ככה. פיונה אפל כן - היא מתפרקת כל ערב על הבמה, ואני מאוד מקווה שהיא גם מצליחה להיבנות מזה. 

כשירדה מהבמה, איש אבטחה מגודל קלט אותה, ממש כמעט בזרועותיו, וגונן עליה (מפני שומדבר, יש לומר), עד שנעלמה אל מאחורי הקלעים. 

ביקורת מפרגנת (ותמונות הרבה יותר מוצלחות משלי) על ההופעה אמש, ניתן לקרוא כאן. 

אנקטודות לסיום:

- מתופפת זה נחמד מאוד, בעיקר כשתופפה ממש, ולא עשתה רק כאילו כמו במשך החימום.

- לקלידן שלה תסרוקת מרשימה.

- K מבקרת אותנו כעת, היינו בסופ"ש ארוך בקלוווונה, ופוסט על כך בהמשך.

אודות המסע לקלונה

סוף סוף הזדמן לנו לצאת לסוף שבוע מחוץ לואנקובר. בעקבות המלצות מקולגות בחרנו בקלונה המעטירה לשני לילות.

המסע אל קלונה

גני מינטר

מכיוון שידענו שאנחנו לא מאוד חזקים בעיירות נופש, חיפשנו מה לעשות בדרך, כדי שלא נגיע מוקדם מדי. בחרנו לעצור בגני מינטר שליד צ'יליוואק. הם אכן גנים יפים וראויים, אם כי הכניסה במחיר מלא עולה 17 דולר קנדי לאדם. למרבה השמחה היה לנו קופון של 1+1 מספר הקופונים השלם, וגם יש קופון המקנה 2 דולר הנחה, וגם קיבלנו קופון כניסה אחת חינם דרך החברה להשכרת רכב. אז אחרי כל כך הרבה קופונים איך אפשר שלא ללכת? היו שם המון יתושים עוקצניים, ועד עכשיו עוד מגרד לי. גם היתה שם חתונה, והיה משעשע לראות את הבחורים מטורזנים בחליפות ואת הנשים המפורכסות. אני מקווה שהיתושים לא הרסו לזוג המאושר את יומם הגדול.

מסעדת חתול בר

ראינו את השלט בדרך, אבל נתנו צ'אנס גם למסעדה של הגנים לפני. ובכן, המסעדה בגנים נראתה כמו חדר אוכל בבית גיל הזהב, עם ריח של אבקת מרק, בופה, קינוחי מרגרינה והמון זקנים סועדים. עשינו אחורה פנה והלכנו למסעדה נורמלית. היה טעים.

פוטין אמיתי!

 מפלי ההינומה

ממש קרוב לחזרה לכביש יש פארק עם מסלול הליכה נוח בן רבע שעה ביער גשם שמוביל למפל יפה. אוי כמה מים. וגם המון יתושים. לדעתי איבדנו ליטר דם ביום הזה.

מפה המשכנו ישירות לקלונה. הדרך יפה מאוד, והכבישים טובים. בקלונה השארנו את האוטו בחניון ציבורי שהיה חינם בסוף שבוע והלכנו לאורך הטיילת לחלץ עצמות. אחרי שפיתחנו רעב אכלנו במקום די יקר (Ric's) אבל טעים, ונסענו למלון.

עשינו קצת טעות עם המלון, והוא היה מרוחק מאוד מהעיר. בכל זאת היה איפה לאכול לידו וגם כמה אטרקציות, אבל בפעם הבאה נשקיע יותר במיקום.

עד כאן להיום, וזה רק יום אחד מהטיול. אבל אני יודע שחלקכם מתקשים בקריאה של טקסטים ארוכים אז די להיום.

טיול אחר הצהרים לפארק המלכה אליזבת

אחד היתרונות שבלהיות נתין של המלכה זה שהיא דואגת לאיכותם של הגנים הקרואים על שמה. הרי גם אתם לא הייתם רוצים שהגינה על שמכם תהיה מלאה נרקומנים. ביום בהיר אחרי העבודה ידידנו T לקח אותנו באופניים לשם. ממרכז העיר יש יופי של שבילי אופניים עד לפארק. למרבה הצער הוא הנקודה הכי גבוהה בואנקובר, כך שהדיווש מעלה מחטב ישבנים ומעלה דופק.

המסעדה מימין

כיוון שהגענו מאוחר לא יכולנו להכנס לחממה שלמעלה.

זה לא הכור בדימונה

כיוון שהגענו בבגדי ספורט לא יכולנו להכנס למסעדה המהודרת שלמעלה.

יפה

מסקנה? צריך לבוא שוב.

מאוד

מה שכן ראינו זה נוף נפלא לגורדי השחקים של מרכז העיר וצפון ואנקובר, ופארק יפה עם שלל פרחים, דשא ופלג מלאכותי שמוביל למפל ולאגם קטן. הכל כל כך יפה, זה נראה כמו משחק מחשב או תוצר של עיבוד תמונה. גם השמש היתה בדיוק במקום והאירה את העלים ברכות.

עלים מוארים ברכות

אל כל האושר הזה אפשר להגיע ברכיבה של חצי שעה באופניים. מעניין עוד כמה זמן נחזור לשם.
בחזור אכלנו בשר מעושן בסגנון מונטריאול אצל ז'אקו. אחד מהטובים עד כה.

בשר

עוד קצת על עבודה

ביום שישי לקראת חמש הגיעה האחראית על משאבי האנוש יחד עם אשת הכספים להיכל המתכנתים כאשר הן דוחפות עגלה משרדית ועליה בירות וחטיפים. הסיבה היא שיום שישי וקיץ. בצירוף מקרים קוסמי היה בדיוק יום גשם אחרי שבוע של שמש ולפני שבוע של שמש. אחרי הבירה לקרוא על ייעול WPF היה פרודוקטיבי בדרך חדשה לגמרי.

מזהים את הסוג?

איך כמעט הגענו לאגם אלפין

אחרי החום שהיה לנו ביום שבת, הגיע יום ראשון סגרירי וגשום, אבל למרות זאת נסענו עם חברים לאגם אלפין שליד סקוואמיש. בבוקר זכיתי לקבל הצצה למה שמחכה לי בחורף - לקום לאפור שבחוץ ממש לא עושה חשק לצאת מהמיטה. מזל שכבר קבענו ולא היה נעים לי לבטל. התחזיות היו סותרות, מקור אחד אמר סופות רעמים, ומקור שני אמר ממטרים פזורים. בסוף השני צדק.

אביב למטה

הדרך מתחילה סלולה ונחמדה, ואחרי כמה קילומטרים פגשנו רוכבי אופניים שהזהירו אותנו שיש שלג והם לא הגיעו לאגם, אבל המפל מאוד מרשים בגלל הגשם. המשכנו ואכן גילינו שיש שלג באמצע יולי בגובה 1,300 מטר בסך הכל. המפל היה מפואר. אמרו לנו שבאוגוסט יש שם זרזיף קטן.


המשכנו בשלג עד שהגענו לבקתת מחסה. היא מצויידת יותר ממה שציפיתי. היה קמין, כיריים וסיר גדול. לא יודע מה מצב הכיריים, אבל גם בלעדיהם אפשר לעשות שם יופי של הפסקה.

העננים מתחילים להתפזר

המשכנו לטפס, בשלב הזה הדרך מתפצלת לשביל שבקיץ מיועד לאופניים ולשביל הולכי רגל. ידידנו P שכבר עשה את המסלול הזה אמר שיותר טוב שביל האופניים, כי בשני יש נחל שלא ברור איך נחצה. הדרך היתה גבוהה יותר ועם פחות עצים מסביב, ובשלב הזה גם השמים נפתחו וראינו את רכס טנטלוס ואת הר ראש יהלום.

ראש יהלום

למרבה הצער בשלב הזה איבדנו את הדרך, הסימונים היו מכוסים בשלג, ואחרי שדישדשנו קילומטר או שניים ראינו שהדרך רחוקה מאידנו כמה מאות מטרים של ירידה בהר, ולא הרגשנו בטוחים לרדת אותם.
בחזור ראינו שהאגם היה מרוחק עוד חמישה קילומטר מהנקודה שבה החלטנו לעצור. כנראה שללכת בשלג זה יותר מעייף ממה שחשבנו.

חורף למעלה

בדיוק כשהגענו שוב לביקתה התחיל לרדת גשם, אז עצרנו שוב. גילינו שהקמין מוסק ויש שם שני שומרי יערות שבדיוק תחזקו את המקום. אכלנו ונחנו, ושבנו לאוטו.

הביקתה חמה ונעימה

יפה לראות את האביב פורץ כשיורדים למטה, השלג מפשיר והירוק חוזר.

חזרה לאביב

למרות שלא הגענו לאגם, בכל זאת גמענו 17 קילומטר. קינחנו עם קפה, עוגה וביסק סלמון בגלרית האומנות של ברקנדייל, שהיא מעוז צילום העיט הקירח, ובאוקטובר נגיע לשם לצפות בקינון.

חד קרן

חתונות עבודה

לא מזמן מישהו מהעבודה של E התחתן. בניגוד להרגל הישראלי, הוא ממש לא הזמין את כולם אלא רק מתי מעט שהוא מיודד עימם גם מחוץ לשעות העבודה. אנחנו מעדיפים את השיטה הזו. לא באמת צריך להוציא 300 שקל על חתונה ארבעה חודשים אחרי תחילת העבודה.

הגענו למעמד בעולם הזה

מסתבר שחיפוש בגוגל של צירוף המילים 'קולות עיכול חתולים', גם בלי גרשיים, מביא את הבלוג שלנו בתור מקום ראשון. בדקתי גם עם דפדפן במצב אנונימי - גוגל לא מפנים אותנו לבלוג בגלל שהוא שלנו. עכשיו רק צריך לראות איך מנצלים את זה כדי להשתלט על העולם. בינג, אגב, עוד לא גילה את הגדולה שלנו בתחום.