טיול לאגם Hayward

יצאנו לטיול עם חברינו הגאים סביב אגם הייוארד. יש מסלול מסודר ולהלן מפת הטיול

סובב אגם

חדי העין מבינכם ישימו לב שהסובב לא בדיוק סובב. זה בגלל שהסכר בשיפוצים ואי אפשר לחצות. הסיפור הזה הוסיף לנו עוד שישה קילומטר למסע ושעה וחצי של הליכה בעליות וירידות, כי החצי השני יותר קל. כך יצא טיול לא קל, וגילינו שאנחנו פחות בכושר ממה שחשבנו.

לכבוד התחממות מזג האוויר הגיעו לטיול כ-20 איש, וזה מעיד על תחילת עונת הטיולים. רובם הגדול מעל גיל 50, אם כי היו גם כמה בסביבות גילנו, והיה גם אחד בסביבות 75. בחוג יש כמות נאה של פנסיונרים, והם הקימו לעצמם מסגרת של טיולים בימי חמישי, שנוטים להיות קלים יותר; כשהמבוגר ביותר התקשה בהליכה (אחרי יותר מ20 ק"מ), אנשים הנהנו בהבנה שכן "הוא ממטיילי יום חמישי, כל הכבוד לו!".

עד שמגיעים לאגם יש פלגים נחמדים ומפלים, עם שבילים נוחים ונקודות תצפית.

בגלל כמות האנשים הגדולה, הקבוצה התפצלה לראש וזנב. האנשים בראש (רובם פנסיונרים יש לציין), הלכו מהר מהר, וכרגיל, סיימו את עצירותיהם מיד כשראו את הזנב מגיע. רוב הזמן הלכנו עם הזנב (בעיקר כי דיברנו עם אנשים מעניינים וצילמנו).

אז היה שם דוד מבוגר למדי, פנסיונר של אוניברסיטת UBC, שלימד שם אנגלית 40 שנה, כולל קורסים בסיסיים וגם מתקדמים, וסיפר סיפורים מעניינים על לימודי האנגלית של בני ה First Nation. הוא גם סיפר סיפורים מעניינים על איך היה לגדול בטורונטו בשנות החמישים, ושאמא של חבר ילדות שלו אסרה על החבר לשחק עם הגוי מיד לאחר בר-המצווה של החבר - וזה כדוגמא לכך שכל הקהילות היו הרבה יותר סגורות בזמנו. הוא ידע לשאול אם אכלנו לסדר מצה-בול סופ, כי כשהיה סטודנט, בעלת הבית שלו היתה יהודיה, והיא ניסתה להאכיל אותו היטב היטב, כמיטב המסורת של אמהות יהודיות.

ואחד המטיילים הוא מנהל של בית-ספר ללימודי אנגלית למהגרים - וסיפר שלמרות שהוא מחוץ לארון כל כך הרבה שנים ובכל כך הרבה ממעגלי חייו, דווקא שם הוא לא מספר, בעיקר כי בקרב התלמידים יש לא מעט אנשים שעשויים לקחת את זה לא טוב. למשל, הוא סיפר, על קוריאנית נוצרית אדוקה (הוא, כמובן, אתאיסט), שכשהקריאו קטע על מצעד הגאווה בונקובר, יצאה חוצץ ואמרה כמה זה נורא ולא טבעי. הגם שהיה ויכוח בכיתה, הוא החליט שעדיף שלא יאתגר את תלמידיו יותר מדי.
אותו אחד גם מריץ ערבי סרטים, ודיברנו איתו דיי הרבה על סרטים ישראלים: "הערת-שוליים" (והפניתי את תשומת ליבו לכך שליאור אשכנזי הופיע לפני זה ב"ללכת על המים"), "ואלס עם באשיר", "עץ הלימון", ואז הוא עבר לסרטים ישראלים כפי הנראה בכלל לא שמעתי עליהם. אני מודה, אני גרוע בסרטים ישראלים, והוא כנראה חובב במיוחד.

ראינו פרח חדש שמכונה טריליאן (כמו הדמות מהמדריך לטרמפיסט). יש לו שלושה עלי כותרת, ועוד כל מיני דברים בכפולות של שלוש. אנחנו כבר המצאנו שהוא קדוש לנוצרים ומסמל את השילוש הקדוש, ושהצהוב באמצע זה נזלת של ישו שהפכה לפרח. מעניין אם הפרח הזה צומח גם בישראל.

בשיחה עם דוד אחר התברר שהוא נודיסט נלהב, ובכל הזדמנות שנקרית על דרכו הוא ערומקו. על הפלגה בספינה של חברים, בביתו כמובן (גם כשהוא פותח את הדלת!), בחוף הים (יש כאן חוף שזה חוקי בו), בריזורטים בפאלם-ספרינגז, איפה לא (ביער בטיול, לא!). אחד האחרים, שחלק איתו דירה במשך 4 חודשים אמר שלקח לו קצת זמן, אבל בסוף הוא התרגל לזה שהוא חולק דירה עם גבר עירום (שאינו בן-זוגו)... ועל עצמו העיד שהוא גדל במינסוטה (נדמה לי), והגם שהיום הוא אתאיסט, לגדול אצל משפחה דתית כ"כ דפק לו לחלוטין את היכולת להסתובב בעירום בנוחות, גם רק בחברת עצמו.

מי שמתעייף יכול לנוח בינתיים על ספסלי עץ שהוצבו לשימוש הציבור. משום מה אף אחד לא ישב. אולי בגלל שפחדו לחטוף פטריות?

חלק מהגזעים נראים כמו אנטים (Ents) משר הטבעות. את זה אפילו אמר אחד המטיילים האחרים, והדגים שאנחנו לא הגיקים היחידים. למעשה השקעים נוצרו על ידי חוטבי העצים מלפני שהאיזור היה שמורת טבע. הם היו מנסרים שקעים בעץ, נועצים בהם מדף וכך מטפסים עד לגובה של כמה מטר, ומנסרים את העץ באיזור צר יותר. היום רואים שמחלק מהעצים האלה צומחים עצים חדשים.

בהעדר חיות מסעירות יותר, נאלצנו להתלהב מחשופיות בננה. היו כמה כאלה. הן די מגעילות ורעילות למאכל, אבל חוץ מזה דומות למה שאנחנו מכירים מישראל.

רוב האגמים באיזור קשורים לסכרים בדרך כזו ואחרת, והם גדולים ומרשימים. בתוך האגם ניתן לראות גזעים מתים נרקבים לאיטם. מסתבר שכמה עשרות שנים זה לא מספיק להעלים את העצים שהיו באיזור שהוצף.

יכולנו להתלהב מרחוק מזוג עיטים שקיננו באמצע האגם. הם היו די רחוקים, אבל נחמד לראות שהם מצאו את המקום הכי בטוח באיזור לביצים שלהם.

בגדה השניה ראינו שארית של מסילת רכבת חשמלית ששימשה את החברה שבנתה את הסכר. אחד המטיילים האחרים המטיר עלי עובדות שקשורות למסילה ולחברה, אבל חוששני ששכחתי מיד.

אחת מגולות הכותרת של הטיול היא גשר צף שמספק מעבר וגם נוף מאמצע האגם

ולטאה חמודה לקינוח (לא מילולית!). כשראינו אותה, אחד המטיילים, גבר גבר, עובד בחברת הרכבות במטענים ושילוחים, חשב שזה נחש, והגיב כמו קוקיצה צעקנית. היה מצחיק, וגם הוא צוחק על עצמו שהוא מגיב ככה למראה נחשים (לכאורה).

חזרנו עייפים אך מרוצים. קצת חבל שהספקנו לדבר רק עם החצי האיטי של הקבוצה, אבל יהיו עוד טיולים. ומסקנה זריזה - צריך להיכנס לכושר קצת יותר טוב. טיול קשוח עם חוג-אלעד היה מחסל אותנו כרגע.