כרגע קיבלתי את הסיפור הבא מהורי, שיצאו אתמול לפנות בוקר מונקובר, והגיעו לישראל ממש לא מזמן. בסוף הומלץ לנו להכניס את הסיפור כפוסט אורח, וכך אני עושה.
שלום O ו -E
(ארבע וחצי אחה"צ שעון ישראל)
סוף סוף הגענו אחרי 22 שעות בדרך שהיו אינטנסיביות והדוקות אך גם שעות ארוכות באוויר (כמעט 17). (נחתנו ב 12 והגענו הביתה באחת וחצי בצהרי יום חמישי)
קמנו ב 4:30 בבוקרו של יום רביעי ויצאנו אחרי כשעה מן הבניין שלכם (להפתעתי, הפתעה ראשונה באותו יום, היה גם שער עליון סגור, אבל הצד השני של השלט פתח אותו). נסענו דרך גראנוויל היישר לשדה התעופה, והגענו אחרי 20 דקות לחניון של "הרץ" והמשרד שלהם נפתח חמש דקות לאחר בואנו.
ב6:30 היינו כבר בתוך הטרמינל אחרי העברת המזוודות והבדיקה הבטחונית. כנראה שיצאנו במדגם כי בדקו אותנו במקומות שונים עם נייר ספוג בחומר מגלה-"משהו", ובכל זאת בן רגע היינו בפנים, כי לא מצאו עלינו את ה"משהו", אכלנו ארוחות בוקר, הצטיידנו בסנדביצ'ים (כי בטיסה גובים על כך תשלום).
בצ'ק אין הכרזנו על עצמו כ"בעייתיים" והקפיצו אותנו מעל הצ'ק אין המגעיל הנעשה בידי הנוסעים. החברות עושות זאת כדי לחסוך כאילו בכוח אדם ולהיראות שהן מתקדמות והיי-טקיסטיות, אבל אפשר להתחכם להן ולעשות בעיות על יד המכונות, ולהתחזות לבעל פוביה ממחשבים וכו, ואז באה דיילת ושכרה של החברה יוצא בהפסדה, כי הדיילת מבלה עם הנוסע זמן די רב. היות והוכרזנו "בעייתיים" הצלחנו להגיע לדלפק עצמו ונסינו לבדוק אם אפשר להקדים ולצאת מוונקובר (הרי כבר הקדמנו). זאת בגלל חלון הזמן הקצר - שעה ו 25 דקות - בטורונטו. קיווינו כך לרווח מעט את המעבר בטורונטו. אך ללא הועיל – הטיסה המוקדמת יותר היתה מלאה. גם דבר טוב היה – המזוודות לא היו במטען יתר.
בילינו בטרמינל בוונקובר כמעט שלוש שעות ואז התחילו הסיפורים האמתיים. המטוס שהיה אמור לטוס לטורונטו הגיע מסידני באוסטרליה ולא היה מוכן להמראה בזמן ב 9 אלא באיחור של 20 דקות וכבר התכווץ לנו חלון הזמנים בטורונטו, אם כי בטיסה התברר שהמטוס יכול לטוס יותר מהר מן המתוכנן (כנראה שבשמיים אין מצלמות של משטרת התנועה).
וכעת מתחיל הסיפור בטורונטו – הטיסה לתל אביב ממריאה ב 17:45; כשהתקרבנו לטורונטו שאלנו את הדיילות במטוס מה יהיה, ואחת חייכה מאוזן עד אוזן ואמרה שהמטוס ינחת בארבע וחצי, ולכן שעה ורבע זה המון זמן ושלא נדאג, כי יש כאלה שזמנם דחוק עוד יותר (כאילו "צרת רבים").
המטוס נחת ברוח צד לא נעימה שטלטלה אותו היטב (כמו שאמרה נוסעת ישראלית בנתב"ג בנחיתה דומה – "הטייסים של איר קנדה – לא משהו").
הטייס עשה TAXI בשדה התעופה אחרי הנחיתה בדרכו לשער ואנחנו כל הזמן עם העיניים על השעון. הגענו לאזור השער ונותרו 65 דקות... ופתאום שקט ומדי פעם גוערים בנו "לא לקום, עוד לא הגענו לשער". אחרי כ 10 דקות (כאלה שבאמת נראות כמו נצח), הטייס נזכר לדבר עם הנוסעים הלכודים במטוס – "מתברר שיש תקלה בגשר המתחבר מן המטוס לשער, ולא ברור אם ימצא טכנאי שיתקן או נאלץ לעבור לשער אחר כאשר כזה ייתפנה..." והזמן עובר ועוד נוסעים כבר רותחים על מושביהם. הדיילות מדי פעם ניסו לנחם אותנו בהודעות שהמרכז של "איר קנדה" עידכן את טיסות ההמשך הטרנס-קונטיננטאליות, אך הן לא יכלו להבטיח שימתינו לנו. הטייס אגב, שמח לבשר לנו שמקור התקלה הוא ברשות שדות התעופה ובציוד שלהם ולא בחברת התעופה – נראה אותו אומר זאת לעופר עיני..
5 דקות לפני חמש הטייס מבשר לנו שהוא יוצא שוב ל TAXI בשדה התעופה לשער סמוך, והמטוס עגן שם ב 17:15 – נותרה לנו חצי שעה להמראה, ולא סתם – טיסה לתל אביב כאשר השער למטוס נשמר בסוד (מחשש למחבלים). יצאנו מן המטוס כרוח סערה ובחוץ חיכתה דיילת עם שלט גדול שנשא את המידע הסודי לכל מחבל ומפגע – "תל אביב שער E 70".
יצאנו בדהרה בשדה התעופה מקצה אחד ועד קצהו האחר מן ה D הרחוק אל ה E הרחוק, כמעט עד סופו ועוד ועוד מסלולים נוסעים, ומדרגות נעות עולות ויורדות ועדו שערים ודלתות לביקורת – כי אנחנו מתקרבים למרחב המוגן. ואז חמש דקות לפני ההמראה היינו בשער המיוחל, ועוד היה בי כוח לריב עם הדיילות שנסיו להאיץ בנו.
למטוס נכנסו ושם חיכה דייל חביב דובר עברית במבטא צרפתי-קנדי ומודיע לנו שהגענו ל"סוף הדרך" – מכל הבחינות, ברך אותנו בחג שמח, וחכינו לעוד כ 5-6 נוסעים. בסוף אפילו חיכו למזוודות של כולן והן הגיעו לארץ.
לא נספר על הטייס שהחליט להכנס לתוך "זרם הסילון" ולטלטל את קרבינו ואפילו לומר על כך כמה מלים, - העיקר שהגענו.
נשיקות
ושוב ושוב, היה נהדר להיות אתכם ולא לאפשר לכם להיכנס למסלול של שיגרה.
אם תרצו תוכלו להוסיף זאת לבלוג שלכם כרשמים מן הצד שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה