עדכוני תרבות

עכשיו שנכנסנו קצת יותר לשגרת עבודה, חזרנו להתבטל בערב בבית. להלן סיכום הדברים שראיתי וקראתי, בצירוף רשמים והמלצות.

בין חברים - עמוס עוז

קיבלנו מההורים של E יחד עם עוד שני ספרים. בשנים האחרונות אני מעדיף סיפורים קצרים כי אין לי זמן לקרוא ברצף, ואני לא אוהב לעשות הפסקה ארוכה בספר ואז לא לזכור מה היה בו. מהבחינה הזו זה ספר מעולה. סיפורים קצרים וקולחים, כל סיפור נגמר מהר ומשאיר זמן להירהור. הנושא הוא החיים בקיבוץ וכמה שהם נוראים, ובגדול הסיפורים מדכאים למדי ומאוד מוציאים את החשק לגור בקיבוץ. מזל שלא מאוד סביר שבשנים הקרובות יפתח קיבוץ הייטק בואנקובר. למרות שהספר מדכא למדי, יש משהו ממכר באופן חטטני בלהמשיך לקרוא על האנשים שמתוארים שם, ואיכשהו למרות שאני לא מכיר אותם, אין להם כוחות על, הם לא מצילים את העולם ולא רוכבים על דרקונים, ועדיין מעניין אותי לשמוע על התלאות הקטנות שלהם. בניגוד לפונטנלה של מאיר שלו, שאותו לא צלחתי כי ממש לא עניין אותי מה שקורה לדמויות המשמימות שם, פה יש דמויות מעניינות ומעוררות אמפתיה וחמלה. יש הרבה דמויות שמשתתפות בכמה סיפורים, וממש קיבלתי את ההרגשה שאני גם גר בקיבוץ, ואני שומע את הסיפורים מהרכלן הכי טוב באיזור.

היסטריה

בדיוק עכשיו סיימנו לראות אותו. סרט חמוד על מעמד האישה בתחילת המאה שעברה, ועל זה שהיה נפוץ לאבחן כל ביטוי של מרמור נשי כ"היסטריה", מחלה נשית שמרפאים באמצעים נעימים פחות או יותר. גילינו שהפסיקו לאבחן נשים כנגועות במחלה הזו רק ב- 1952, ושהטיפול הקיצוני ביותר בתופעה היה כריתת רחם! כמו כן רופרט אוורט משחק שם ממש דומה לשי אביבי, בעיקר בשפת גוף ואינטונציה. הסרט כיפי ולא לוקח את עצמו ברצינות, ויש שם פיתרון יצירתי ומשעשע להיסטריה שלא אחשוף אותו.

מצאו את ההבדלים

משחקי הרעב

למרות שחיכינו בסבלנות ולא הלכנו לראות בחודש הבכורה, עדיין האולם היה מלא. סרט מוצלח, עם קצב מצויין. היו מעט קטעים קיטשיים שבהם סימנתי ל E עם היד שצריך עריכה תקיפה יותר. יכול להיות שאנחנו חושבים שהסרט יותר טוב מהספר מפני ששמענו אותו מוקרא, ואז אני לא יכול לדלג על פסקאות ותיאורים כדי להתמקד בחלקים המעניינים. E גם לא אהב את איך שהיא הקריאה. אהבתי את העיצוב של עיר הבירה. כולם נראו צבעוניים ועליזים.

הכדור הקפוא של הביביסי

עוד סידרת מופת של הביביסי. קצת מוזר לחשוב שחלק מהדברים צולמו בקנדה. כשרואים הרבה תוכניות שלהם פתאום הרבה דברים נראים מוכרים. עוד פעם זוג זאבים לבנים צדים באפלו. ואז אני אומר ל E שכבר ראינו את זה בסדרה אחרת שלהם והזאבים לא יצליחו לצוד, אבל אז יש טוויסט מפתיע בעלילה ומשהו חדש קורה. זה קרא לי גם עם הסיפור על הדובה הלבנה והגורים, אבל שם צדקתי במה שזכרתי. לדעתי הם ממחזרים תמונות. כל הפינגווינים הקיסריים האלה נראים לי אותו דבר. ובכל זאת, זה עדיין כיף ומעניין, והצלחתי כמעט לא להירדם למרות שההקראה של דויד אטנבורו מרדימה אותי כמו כדור לרקה בדרך כלל. אולי בגלל שהפעם זה לא מתחת למים.

חוץ מאלה אנחנו מתמידים עם סופרנטורל  ומשחקי הכס. הפרק האחרון של סופרנטורל - הנערה בעלת קעקוע דרקונים ומבוכים היה מוצלח מאוד. מכוון הישר לקהל היעד. משחקי הכס פחות עושה לי את זה. הם מראים את כל הדברים המגעילים בצורה הרבה יותר מדי מפורשת.

רואים את הקעקוע?

תמונות מטיול קצר באיזור האוניברסיטה

לפני שנות דור (אפילו ארבעה), אוניברסיטת בריטיש-קולומביה קיבלה ססטוס חוץ מוניציפאלי משונה, אז היא אינה חלק מונקובר. האוניברסיטה שימרה חתיכת יער נחמד שממש מפריד בין העיר לאוניברסיטה, כולל מגרש גולף.

יחד עם ידידינו מחוג המטיילים הגאים עשינו שם טיול קצר.

לפני מספר שנים ספורות גם נתנו שם לפארק: "Pacific Spirit Regional Park", אבל רוב ההליכה שלנו ביער היתה בחלק הדרומי שלו, שלא מופיע במפה שבלינק.

יער גשם באקלים קר

לכל שביל קטן יש הוראות לכלבים. מזל שהם יודעים לקרוא כאן...

לאור הפריחה היפה, ניסינו ללמוד שמות פרחים, מה שקצת קשה כי לא תמיד אנחנו מצליחים לקשר אותם לפרחים שאנחנו מכירים. ברור שגיגול קצר נותן תשובות, אבל בחוץ זה לא נוח אחרי זה לא זוכרים... אז הצהוב המטושטש בתמונה מעל נקרא כאן dandelion והוא דיי דומה לסביון, גם בגלגול הסבאי שלו.

עוד למדנו שנרקיס הוא daffodil (ויש כאן המון סוגים!) וצבעוני (כרגע בשיא פריחתם) זה, כידוע, טוליפ.

מהר מאוד נכנסנו לתוך שטחי האוניברסיטה, ויש שם תחושה של פרבר עשיר למדי.

הנוף צפונה מהמוזיאון האנתרופולוגי

הטוטמים של המוזיאון

המגנוליות יורדות מגדולתן

אך הרודודנדרונים עדיין פורחים בעוז

מתברר שגם יש פינת "הייתי רוצה להיות בקיימברידג'" באוניברסיטה:

ואז ירדנו לחוף, החלק הצפוני של wreck beach ובו הלבוש אופציונאלי. 

עדיין היה קריר, אז לא זכינו למראות מעניינים, מלבד ערומקו אחד.

אפשר ללחוץ עלי, לראות נוף ביותר גדול

מכיוון שהיה שפל, הלכנו על החוף עוד צפונה, וחזרנו בדרך אחרת ביער לנקודת ההתחלה.

ואסיים בעוד תמונה של הדובדבנים בפריחתם, תמונה שצילמתי בדרך לארוחת צהריים עם האנשים בעבודה:

ואצטט את ההברקה שהיתה לD מישראל לומר בנושא בפייסבוק שלי:

 Homer st.!

הלוואי שהיה פה רחוב קשקשתא

פוסט עדכונים שונים, ארבע-מאות עשרים, ולתפארת מדינת ישראל, למרות הכל

ֿֿראשית כל, יום העצמאות בפתח, והגם שרק נציין אותו בעל-האש עם ישראלים נוספים, קשה לומר שזה יום עצמאות כהלכה.

הגם שיש לי (למען הסר ספק: E) טרוניות רבות (ואפשר לקרוא את הפוסט המרגיז במיוחד הזה, או המאמר הזה, דרך משל), אני מאחל לתפארת מדינת ישראל, ומי יתן ויחול בה השינוי שקיוויתי שיקרה בעקבות מחאות הקיץ שלקחנו בהן חלק (אך שירדו מהגדר של "לא פוליטי") - שינוי שיגרום לי להרגיש שאני רוצה לחזור.

נמשיך בעדכונים:

בשעה טובה קיבלנו את כרטיסי הPR שלנו!

דיי הייטיקיים - עם צילום שחור לבן (מפתיע, לפחות אותי), עם הולוגרמות עם התמונה שלי, ועם איזה מן ברקוד מפוקסל שמאוד מעניין אותי הפרטים שבו.

אז בשעה טובה, אפשר להפסיק להסתובב עם הרישיון הישראלי בארנק בתור מסמך מזהה, ואפשר להתחיל ברשימת הדברים שרצינו לעשות כשיגיע הכרטיס:

* להתחיל להוציא רישיון (יתכן שאת זה יכולנו לעשות גם לפני)

* להוציא אמריקן אקספרס של קוסטקו (בכל זאת יותר קאש-באק וגם הנחה בדיי הרבה מסעדות)

* לעשות רשימה של דברים שאפשר לעשות עכשיו שיש את הכרטיס...

לעומת זאת, את המכולה עוד לא קיבלנו. היתה איזו התכתבות מייל שאולי זה יגיע השבוע, אבל כאמור - סערות בים התיכון (!) עיכבו את הכל.

העירו לי לא מעט שה"שיעור באנגלית" שקיבלתי הוא בעצם רובו שיעור בקודי התרבות המקומיים. זה מאוד נכון - וסביר מעט אנשים יצליחו לעמוד ב"Spell-it" גם בשפה שלהם.

ראינו פרק של פרינג' (עונה 4, נדמה לי פרק 19), ושם ערכו איזו עיסקה אפילה מתחת לגשר. במציאות זה הקמבי-ברידג', לכיוון הדאון-טאון, ורואים את האיצטדיון מצד ימין...

בפוסט הרשמים מהעבודה נשאלתי בתגובות:

אשמח לקרוא עוד פוסט על איך העומס האמיתי והציפיות אחרי תקופת ה"הכשרה" של חודש-חודשיים הסתגלות!

הגם שעניתי כתשובה לשאלה, אני אוסיף את זה כאן כעדכון:

עידכון קצר בנושא: השבוע אני בכוננות עבור הצוות, ובאופן מקרי ומעיק צוותים שכנים שלנו צריכים להוציא גרסה שבוע הבא. מה שאומר שאתמול הייתי במשרד משמונה בבוקר עד שבע בערב (לא כזה נורא יחסית לישראל), אבל גם התחברתי אח"כ מבערך עשר עד חצות. היום כשקמתי עשיתי פולאו-אפ למיילים, ותיכף אלך למשרד לעוד יום כוננות...כמו שאמר הבוס - אני מקבל את ה- Trial by fire, אבל שאר חברי הצוות תומכים בי על כל שעל כרגע, כי אני טרי מאוד ולחלוטין רטוב מאחורי האזניים...

ולנושא הארבע-מאות עשרים. ב20 לאפריל חוגגים כאן בונקובר (ויש להניח שבעוד מקומות) את פסטיבל הארבע-מאות עשרים. למי שלא יודע מה מקור השם, שיעיין כאן.

מכיוון שבעבודה של O היה אירוע חברה בדיוק באותו ערב, הלכתי להתבונן באירוע, משיקולי מחקר אנתרופולוגי בלבד, כמובן. 

היתה במה, והתחלפו להקות ששרו מגוון בין רוק לרגאיי, ובאיזשהו שלב עלה היפי אמיתי (הוא לדעתי היה כבר לקראת גיל 70) ונשא נאום, על כך שתודה למי שבא, ורק זה שבאתם מעיד על כך שאתם אקטיביסטים, ושאתם stick it to the Man! ואז הוא התחיל לבכות, והקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות.

היתה נוכחות משטרתית דיי מסיבית. שוטרים מגודלים ישבו בשולי האירוע על אופנועים אף יותר מגודלים, שוטרים פיטרלו, וונקובר'ז פיינסט היו על אופניים (וואו, הם נראים טוב! ובנוסף, למשטרה יש מעצב אופנה שדואג לזה שיראו שהם נראים טוב!). לא צילמתי אותם - בכל זאת, לא צריך להתגרות בגורל.
מה שהשוטרים עושים שם הוא לוודא שאין אלימות (ובד"כ אין, הסטלנים ששם רגועים וחביבים), ושלא מוכרים שם אלכוהול.
על זה צריך לבוא סימן תמיהה, וחזרה על הדברים: השוטרים דואגים שלא ימכרו שם אלכוהול. אלכוהול?!
מוכרים שם, בגלוי, לעיני השוטרים, מריחואנה, עוגיות חלל, חשיש, ועוד דברים שבכלל לא זיהיתי את הסלנג שלהם:

אל חשש - הפחיות זה לא בירה! זה משקה אנרגיה

היו שם מספר דוכנים כאלו, וגם חבר'ה ששלפו מהתיק עוגיות חלל דאבל-דוז דאבל שוקולד, 5$ האחת, אחד מהם עם עין אדומה - ממש אדומה - כנראה לבקן למחצה, אבל זה היה משונה.
והשוטרים, כאמור, דואגים שלא ימכרו אלכוהול...

האמת האי שהיו שם לא מעט צעירים שלדעתי היו קטינים, ואני לא ממש בטוח עד כמה זה הגיוני בעיני לעודד קטינים צעירים כ"כ לצרוך אלכוהול או סמים קלים. נכון שאני חנון במיוחד, אבל לטעמי הם היו צעירים מדי:

יש ערימה של חבר'ה "על" הדשא

היה מעניין, כנראה שהאירוע התרחש רובו מצהריי היום. כשאני הגעתי, לפנות ערב, כבר התחילו להתקפל, והמארגנים הפנו את הקהל לאוהל הצהוב להרשם לניקיונות. יש לשים לכך שמי שמשתתף בנקיונות, ומביא שקית מלאה בדלים, יקבל שקית קטנה ובתוכה ירוק-ירוק מזן BC budd הידוע לטובה!

נאומים, ועוד מוסיקה

היה מעניין, בהחלט לא הייתי הצעיר ביותר בקהל המאוד מגוון, אבל כן הייתי מהחנונים המעטים שהיו שם.

והדבר היחיד שאומר לסיכום הוא שפרוזן פלאנט בקריינותו של דיוויד אטנבורו הנצחי, הוא משהו משהו, ואפילו ברצף!

שיעור ניהול ראשון

זוכרים שסיפרתי שאני מתחיל ללמוד קורס ניהול במכללה המקומית? ובכן השיעור ראשון היה השבוע, והיה חיובי להפליא.

המטרה העיקרית שלי היא לתרגל אנגלית, כך שאני בכלל לא מגיע בגישה ביקורתית לתחום הניהול התיאורטי. זה בהחלט משחרר ומאפשר לי להנות הרבה יותר. השיעור מורכב מהרבה שיחות בקבוצות קטנות, ומחליפים את הקבוצות מדי פעם. באופן כללי זו חווית לימודים שונה מאוד מכל מה שהתנסתי בו מאז היסודי. אני מרגיש שאני בחוג ולא בשיעור או הרצאה כי לא ממש אכפת לי מהציון, החומר מאוד קל, השיעור מורכב מתרגילי כתיבה יוצרת לגבי ניהול טוב, רע ומה שבינהם. אולי זה ככה גם בישראל בפקולטות האלה.

בניגוד אלי, התלמידים האחרים מאוד רציניים. הם באו ללמוד ניהול ויש להם המון אמביציות. רובם מנהלים זוטרים או אנשים שרוצים להתקדם לניהול. פחות מרבע מהגרים, וגם הם כבר מספיק שנים פה שהאנגלית שלהם טובה. זה נחמד שיוצא לדבר ולשמוע אנגלית בעוד מקום, כי בעבודה אני כמעט לא מדבר. כשעובדים כל היום מול מחשב אפשר לקלל אותו גם בעברית. 

בינתיים לא התחברתי במיוחד לאף אחד, אבל צריך לזכור שזה רק השיעור הראשון, וחלק מהתרגילים בקבוצות כך שעוד יש סיכוי שמשהו יקרה. גם אם לא, להכיר אנשים זו מטרה משנית. הגילאים מגוונים וכך גם המקצועות, ויש רק מתכנת אחד.

היה משעשע לראות איך אנשים משתפים פעולה עם בקשות של המורה לזרוק תכונות של מנהל טוב, או דברים אחרים שנעשו בשיתוף הכיתה. כולם מנומסים, ואפילו כשצועקים למורה הם מצליחים לא לקטוע אחד את השני. אחרי שכולם זרקו את כל הרעיונות שלהם לתכונות ניהול יצא שהמנהל שיש לו את כולן הוא האורגניזם המושלם, והוא גם יכול להיות החבר המושלם, בן הזוג המושלם, ההורה המושלם והחתול המושלם.

חלומו הרטוב של הפרולטריון

חמש נקודות למי שמצליח לזהות את 36 התכונות שבתמונה.

שיעורי הבית שקיבלנו הם לקרוא טקסט שמסביר איך לכתוב אימייל עבודה אפקטיבי, ולכתוב למורה אימייל שמתאר את הנסיון התעסוקתי והמטרות המקצועיות שלנו. מבחינת ניהול אני לא יכול שלא להרגיש שאני בקבוצת תמיכה למנהלים אנונימיים. מבחינת תרגול אנגלית זה יופי.

דבר אחד חשוב כבר למדתי: כשכותבים מספר צריך להשתמש במילה אם הוא עשר ומטה, או שהוא בתחילת משפט.

שיעור באנגלית

היום פוסט נטול תמונות, מכיוון שיצא לי להרגיש בימים האחרונים שאנגלית זו כן שפה שניה עבורי. אל חשש, אפצה בפוסטי תמונות.

אני מודע לזה שהאנגלית השגורה בפי היא טובה מאוד (ציון האיילטס שלי החריד את שלוותה של סוכנת ההגירה שלנו), אבל בכל זאת ביום יום, בעיקר בעבודה, יוצא לי לחפש מילה או ניסוח, בטח כשהילידים מקשקשים בקלילות וזריזות. הגם שאני כן מסוגל לענות ברפרנסים למונטי-פייתון, או לדון על סרטים וספרים, משהו בקלילות חסר לי. הקלות שבה קולטים את המילים בשיר שהוא באמת בשפה הראשונה שלך, וכמה קל לשיר איתו, הקלות שבה אפשר לצחוק אחד עם השני (או אחד על השני...).

לפני (כמעט) שנות דור, כשהדרכתי במחנה קיץ יהודי בניו-יורק, הילדים צחקו עלי ש you talk like a book. מכל הדברים, זה נותן צבע לתחושה שלי. אמנם אחרי 3 שבועות, כשהגיע הסשן השני, מדריכים חדשים לא הבינו למה מתייחסים אלי כחלק מהיזראלי-mishlachat, כי המבטא שלי התאקלם, וכנראה גם למדתי מהם קצת סלנג, אבל אחרי זה השנים בישראל לא עזרו הרבה לאנגלית.

אפילו שמתי לב לכך ששותפיי לצוות, האחד פרסי שהיגר בנעוריו, והשני סיני שגם היגר בנעוריו (הגם שהוא לא לגמרי מאחוריהם), שניהם מדברים עם מבטא, אבל האנגלית שלהם קלילה יותר. מלאה בביטויים פשוטים לכאורה, אבל קולעים למטרה, ובעיקר - בדיוק מה שהם צריכים להיות.

דוגמאות:

- בצוות שלי אנחנו ניצבים בפני קוד-לגאסי (legacy) מעפן, ורוצים שיתנו לנו זמן לתקן דברים. אז הניסוח הנכון הוא - we have a technical debt. מדוייק להפליא.

- כשאחד החבר'ה בצוות אומר שהוא מתנדב לעשות את ההתקנה היום בלילה, הוא אומר I will take that bullet - קצת פרוזאי, אולי, אבל ככה מדברים, מתברר.

- Eh? צוחקים על הקנדים שהם אומרים Eh על כל דבר (נהגה - איי - כמו האות). כפי הנראה יקח לי עוד זמן עד שאוכל להוציא מעצמי בצורה כל כך טבעית את ה-Eh הזה בסוף שאלה (אפילו רטורית), כמו שהמקומיים עושים.

ולעניין השיעורים:

האחד, ביום שישי היתה לנו ישיבת צוות, ובה שאלתי את הראש-צוות שאלה שכנראה הוציאה אותי לא הכי מדהים. התשובה שלו היתה: Well, my challenge for you is you map that out for us. יא, איזה כיף - מאתגרים אותי! אני כזה מוצלח שהוא נותן לי את שאלת הנשיא!
אז לא ממש. בתרגום מ"נימוסית" זה אומר - אחי, פישלת, היית צריך לברר את זה לפני. אני מצפה שתחזור אלינו עם תשובות.
רק שלקח לי קצת זמן להפנים את הנזיפה.

והשני - הערב היינו בהופעת הTops & Bottoms שאליה אנחנו הולכים פעם בכמה זמן (תזכורת: כמו "של מי השורה הזו" - הופעת אילתורים עם מופיעים גאים). בדרך כלל אנחנו מצליחים לעקוב יפה מאוד אחרי הבדיחות. רק כשהם מרפרנסים למשהו בפוליטיקה המקומית, סלבס מקומיים, או פיסת סלנג קשוחה במיוחד, רק אז אנחנו מפספסים אותם.
אבל הערב היה משחק ששמו spell it, ובו סיטואציה של 2-3 שחקנים - והפעם הסצנה היתה ריב משפחתי ממש ליד השירותים שמחוץ לבית. רק שהתחכום הוא שאסור להם סתם לדבר - מאייתים את כל המילים.
וואו - ממש לא הצלחנו לעקוב! אמנם I הוא קל מאוד, ואפילו y-o-u אפשרי. עקבתי גם אחרי c-u-t-e או l-i-k-e אבל האמת תאמר שלא ממש עקבתי אחרי ה"עלילה", ורוב האיותים שלהם (ממש מהירים!) התפספסו לי.
זה באמת היה שיעור טוב בזה שבכל זאת זו שפה שניה. השותפים שלנו לשולחן, גרמנים גאים (מלשון מצעד הגאווה), צחקו ואמרו שגם אם המשחק היה בגרמנית הם לא היו מצליחים לעקוב.

אני מניח שזה ישתפר לאט לאט, וסה"כ המצב שלי טוב מאוד, אבל בכל זאת ה-ספל-איט היום ממש נתן לי הרגשה שאני עוד לא מסוגל להשתתף בדברים האלה כמו הילידים.

טיול לאגם Hayward

יצאנו לטיול עם חברינו הגאים סביב אגם הייוארד. יש מסלול מסודר ולהלן מפת הטיול

סובב אגם

חדי העין מבינכם ישימו לב שהסובב לא בדיוק סובב. זה בגלל שהסכר בשיפוצים ואי אפשר לחצות. הסיפור הזה הוסיף לנו עוד שישה קילומטר למסע ושעה וחצי של הליכה בעליות וירידות, כי החצי השני יותר קל. כך יצא טיול לא קל, וגילינו שאנחנו פחות בכושר ממה שחשבנו.

לכבוד התחממות מזג האוויר הגיעו לטיול כ-20 איש, וזה מעיד על תחילת עונת הטיולים. רובם הגדול מעל גיל 50, אם כי היו גם כמה בסביבות גילנו, והיה גם אחד בסביבות 75. בחוג יש כמות נאה של פנסיונרים, והם הקימו לעצמם מסגרת של טיולים בימי חמישי, שנוטים להיות קלים יותר; כשהמבוגר ביותר התקשה בהליכה (אחרי יותר מ20 ק"מ), אנשים הנהנו בהבנה שכן "הוא ממטיילי יום חמישי, כל הכבוד לו!".

עד שמגיעים לאגם יש פלגים נחמדים ומפלים, עם שבילים נוחים ונקודות תצפית.

בגלל כמות האנשים הגדולה, הקבוצה התפצלה לראש וזנב. האנשים בראש (רובם פנסיונרים יש לציין), הלכו מהר מהר, וכרגיל, סיימו את עצירותיהם מיד כשראו את הזנב מגיע. רוב הזמן הלכנו עם הזנב (בעיקר כי דיברנו עם אנשים מעניינים וצילמנו).

אז היה שם דוד מבוגר למדי, פנסיונר של אוניברסיטת UBC, שלימד שם אנגלית 40 שנה, כולל קורסים בסיסיים וגם מתקדמים, וסיפר סיפורים מעניינים על לימודי האנגלית של בני ה First Nation. הוא גם סיפר סיפורים מעניינים על איך היה לגדול בטורונטו בשנות החמישים, ושאמא של חבר ילדות שלו אסרה על החבר לשחק עם הגוי מיד לאחר בר-המצווה של החבר - וזה כדוגמא לכך שכל הקהילות היו הרבה יותר סגורות בזמנו. הוא ידע לשאול אם אכלנו לסדר מצה-בול סופ, כי כשהיה סטודנט, בעלת הבית שלו היתה יהודיה, והיא ניסתה להאכיל אותו היטב היטב, כמיטב המסורת של אמהות יהודיות.

ואחד המטיילים הוא מנהל של בית-ספר ללימודי אנגלית למהגרים - וסיפר שלמרות שהוא מחוץ לארון כל כך הרבה שנים ובכל כך הרבה ממעגלי חייו, דווקא שם הוא לא מספר, בעיקר כי בקרב התלמידים יש לא מעט אנשים שעשויים לקחת את זה לא טוב. למשל, הוא סיפר, על קוריאנית נוצרית אדוקה (הוא, כמובן, אתאיסט), שכשהקריאו קטע על מצעד הגאווה בונקובר, יצאה חוצץ ואמרה כמה זה נורא ולא טבעי. הגם שהיה ויכוח בכיתה, הוא החליט שעדיף שלא יאתגר את תלמידיו יותר מדי.
אותו אחד גם מריץ ערבי סרטים, ודיברנו איתו דיי הרבה על סרטים ישראלים: "הערת-שוליים" (והפניתי את תשומת ליבו לכך שליאור אשכנזי הופיע לפני זה ב"ללכת על המים"), "ואלס עם באשיר", "עץ הלימון", ואז הוא עבר לסרטים ישראלים כפי הנראה בכלל לא שמעתי עליהם. אני מודה, אני גרוע בסרטים ישראלים, והוא כנראה חובב במיוחד.

ראינו פרח חדש שמכונה טריליאן (כמו הדמות מהמדריך לטרמפיסט). יש לו שלושה עלי כותרת, ועוד כל מיני דברים בכפולות של שלוש. אנחנו כבר המצאנו שהוא קדוש לנוצרים ומסמל את השילוש הקדוש, ושהצהוב באמצע זה נזלת של ישו שהפכה לפרח. מעניין אם הפרח הזה צומח גם בישראל.

בשיחה עם דוד אחר התברר שהוא נודיסט נלהב, ובכל הזדמנות שנקרית על דרכו הוא ערומקו. על הפלגה בספינה של חברים, בביתו כמובן (גם כשהוא פותח את הדלת!), בחוף הים (יש כאן חוף שזה חוקי בו), בריזורטים בפאלם-ספרינגז, איפה לא (ביער בטיול, לא!). אחד האחרים, שחלק איתו דירה במשך 4 חודשים אמר שלקח לו קצת זמן, אבל בסוף הוא התרגל לזה שהוא חולק דירה עם גבר עירום (שאינו בן-זוגו)... ועל עצמו העיד שהוא גדל במינסוטה (נדמה לי), והגם שהיום הוא אתאיסט, לגדול אצל משפחה דתית כ"כ דפק לו לחלוטין את היכולת להסתובב בעירום בנוחות, גם רק בחברת עצמו.

מי שמתעייף יכול לנוח בינתיים על ספסלי עץ שהוצבו לשימוש הציבור. משום מה אף אחד לא ישב. אולי בגלל שפחדו לחטוף פטריות?

חלק מהגזעים נראים כמו אנטים (Ents) משר הטבעות. את זה אפילו אמר אחד המטיילים האחרים, והדגים שאנחנו לא הגיקים היחידים. למעשה השקעים נוצרו על ידי חוטבי העצים מלפני שהאיזור היה שמורת טבע. הם היו מנסרים שקעים בעץ, נועצים בהם מדף וכך מטפסים עד לגובה של כמה מטר, ומנסרים את העץ באיזור צר יותר. היום רואים שמחלק מהעצים האלה צומחים עצים חדשים.

בהעדר חיות מסעירות יותר, נאלצנו להתלהב מחשופיות בננה. היו כמה כאלה. הן די מגעילות ורעילות למאכל, אבל חוץ מזה דומות למה שאנחנו מכירים מישראל.

רוב האגמים באיזור קשורים לסכרים בדרך כזו ואחרת, והם גדולים ומרשימים. בתוך האגם ניתן לראות גזעים מתים נרקבים לאיטם. מסתבר שכמה עשרות שנים זה לא מספיק להעלים את העצים שהיו באיזור שהוצף.

יכולנו להתלהב מרחוק מזוג עיטים שקיננו באמצע האגם. הם היו די רחוקים, אבל נחמד לראות שהם מצאו את המקום הכי בטוח באיזור לביצים שלהם.

בגדה השניה ראינו שארית של מסילת רכבת חשמלית ששימשה את החברה שבנתה את הסכר. אחד המטיילים האחרים המטיר עלי עובדות שקשורות למסילה ולחברה, אבל חוששני ששכחתי מיד.

אחת מגולות הכותרת של הטיול היא גשר צף שמספק מעבר וגם נוף מאמצע האגם

ולטאה חמודה לקינוח (לא מילולית!). כשראינו אותה, אחד המטיילים, גבר גבר, עובד בחברת הרכבות במטענים ושילוחים, חשב שזה נחש, והגיב כמו קוקיצה צעקנית. היה מצחיק, וגם הוא צוחק על עצמו שהוא מגיב ככה למראה נחשים (לכאורה).

חזרנו עייפים אך מרוצים. קצת חבל שהספקנו לדבר רק עם החצי האיטי של הקבוצה, אבל יהיו עוד טיולים. ומסקנה זריזה - צריך להיכנס לכושר קצת יותר טוב. טיול קשוח עם חוג-אלעד היה מחסל אותנו כרגע.

פוסט אורח - חוויות המסע הביתה - מאת ההורים של E

כרגע קיבלתי את הסיפור הבא מהורי, שיצאו אתמול לפנות בוקר מונקובר, והגיעו לישראל ממש לא מזמן. בסוף הומלץ לנו להכניס את הסיפור כפוסט אורח, וכך אני עושה.

שלום O ו -E

 (ארבע וחצי אחה"צ שעון ישראל)

סוף סוף הגענו אחרי 22 שעות בדרך שהיו אינטנסיביות והדוקות אך גם שעות ארוכות באוויר (כמעט 17). (נחתנו ב 12 והגענו הביתה באחת וחצי בצהרי יום חמישי)

קמנו ב 4:30 בבוקרו של יום רביעי ויצאנו אחרי כשעה מן הבניין שלכם (להפתעתי, הפתעה ראשונה באותו יום, היה גם שער עליון סגור, אבל הצד השני של השלט פתח אותו). נסענו דרך גראנוויל היישר לשדה התעופה, והגענו אחרי 20 דקות לחניון של "הרץ" והמשרד שלהם נפתח חמש דקות לאחר בואנו.

ב6:30 היינו כבר בתוך הטרמינל אחרי העברת המזוודות והבדיקה הבטחונית. כנראה שיצאנו במדגם כי בדקו אותנו במקומות שונים עם נייר ספוג בחומר מגלה-"משהו", ובכל זאת בן רגע היינו בפנים, כי לא מצאו עלינו את ה"משהו", אכלנו ארוחות בוקר, הצטיידנו בסנדביצ'ים (כי בטיסה גובים על כך תשלום).

בצ'ק אין הכרזנו על עצמו כ"בעייתיים" והקפיצו אותנו מעל הצ'ק אין המגעיל הנעשה בידי הנוסעים. החברות עושות זאת כדי לחסוך כאילו בכוח אדם ולהיראות שהן מתקדמות והיי-טקיסטיות, אבל אפשר להתחכם להן ולעשות בעיות על יד המכונות, ולהתחזות לבעל פוביה ממחשבים וכו, ואז באה דיילת ושכרה של החברה יוצא בהפסדה, כי הדיילת מבלה עם הנוסע זמן די רב. היות והוכרזנו "בעייתיים" הצלחנו להגיע לדלפק עצמו ונסינו לבדוק אם אפשר להקדים ולצאת מוונקובר (הרי כבר הקדמנו). זאת בגלל חלון הזמן הקצר - שעה ו 25 דקות - בטורונטו. קיווינו כך לרווח מעט את המעבר בטורונטו. אך ללא הועיל – הטיסה המוקדמת יותר היתה מלאה. גם דבר טוב היה – המזוודות לא היו במטען יתר.

בילינו בטרמינל בוונקובר כמעט שלוש שעות ואז התחילו הסיפורים האמתיים. המטוס שהיה אמור לטוס לטורונטו הגיע מסידני באוסטרליה ולא היה מוכן להמראה בזמן ב 9 אלא באיחור של 20 דקות וכבר התכווץ לנו חלון הזמנים בטורונטו, אם כי בטיסה התברר שהמטוס יכול לטוס יותר מהר מן המתוכנן (כנראה שבשמיים אין מצלמות של משטרת התנועה).

וכעת מתחיל הסיפור בטורונטו – הטיסה לתל אביב ממריאה ב 17:45; כשהתקרבנו לטורונטו שאלנו את הדיילות במטוס מה יהיה, ואחת חייכה מאוזן עד אוזן ואמרה שהמטוס ינחת בארבע וחצי, ולכן שעה ורבע זה המון זמן ושלא נדאג, כי יש כאלה שזמנם דחוק עוד יותר (כאילו "צרת רבים").

המטוס נחת ברוח צד לא נעימה שטלטלה אותו היטב (כמו שאמרה נוסעת ישראלית בנתב"ג בנחיתה דומה – "הטייסים של איר קנדה – לא משהו").

הטייס עשה TAXI בשדה התעופה אחרי הנחיתה בדרכו לשער ואנחנו כל הזמן עם העיניים על השעון. הגענו לאזור השער ונותרו 65 דקות... ופתאום שקט ומדי פעם גוערים בנו "לא לקום, עוד לא הגענו לשער". אחרי כ 10 דקות (כאלה שבאמת נראות כמו נצח), הטייס נזכר לדבר עם הנוסעים הלכודים במטוס – "מתברר שיש תקלה בגשר המתחבר מן המטוס לשער, ולא ברור אם ימצא טכנאי שיתקן או נאלץ לעבור לשער אחר כאשר כזה ייתפנה..." והזמן עובר ועוד נוסעים כבר רותחים על מושביהם. הדיילות מדי פעם ניסו לנחם אותנו בהודעות שהמרכז של "איר קנדה" עידכן את טיסות ההמשך הטרנס-קונטיננטאליות, אך הן לא יכלו להבטיח שימתינו לנו. הטייס אגב, שמח לבשר לנו שמקור התקלה הוא ברשות שדות התעופה ובציוד שלהם ולא בחברת התעופה – נראה אותו אומר זאת לעופר עיני..

5 דקות לפני חמש הטייס מבשר לנו שהוא יוצא שוב ל TAXI בשדה התעופה לשער סמוך, והמטוס עגן שם ב 17:15 – נותרה לנו חצי שעה להמראה, ולא סתם – טיסה לתל אביב כאשר השער למטוס נשמר בסוד (מחשש למחבלים). יצאנו מן המטוס כרוח סערה ובחוץ חיכתה דיילת עם שלט גדול שנשא את המידע הסודי לכל מחבל ומפגע – "תל אביב שער E 70".

יצאנו בדהרה בשדה התעופה מקצה אחד ועד קצהו האחר מן ה D הרחוק אל ה E הרחוק, כמעט עד סופו ועוד ועוד מסלולים נוסעים, ומדרגות נעות עולות ויורדות ועדו שערים ודלתות לביקורת – כי אנחנו מתקרבים למרחב המוגן. ואז חמש דקות לפני ההמראה היינו בשער המיוחל, ועוד היה בי כוח לריב עם הדיילות שנסיו להאיץ בנו.  

למטוס נכנסו ושם חיכה דייל חביב דובר עברית במבטא צרפתי-קנדי ומודיע לנו שהגענו ל"סוף הדרך" – מכל הבחינות, ברך אותנו בחג שמח, וחכינו לעוד כ 5-6 נוסעים. בסוף אפילו חיכו למזוודות של כולן והן הגיעו לארץ.

לא נספר על הטייס שהחליט להכנס לתוך "זרם הסילון" ולטלטל את קרבינו ואפילו לומר על כך כמה מלים, - העיקר שהגענו.

נשיקות

ושוב ושוב, היה נהדר להיות אתכם ולא לאפשר לכם להיכנס למסלול של שיגרה.

אם תרצו תוכלו להוסיף זאת לבלוג שלכם כרשמים מן הצד שלנו.

פוסט פסח - חלק ב

קודם כל, כצפוי, קשה לחזור לעבוד אחרי וויקאנד כזה ארוך. מבחינת מזג אוויר, בערך כל הסופש הארוך היתה שמש, ויומיים מזה גם היה חמים ונעים - אני הסתובבתי בשמש עם חולצה קצרה - היה 16 מעלות חום(!), ובשמש זה היה מצויין. היו גם כבר אנשים שהשתזפו על הדשא :)

לצורך הגילוי הנאות אתמול והיום יש קצת עננים, אבל גשם יגיע רק הערב כנראה.

מסקנה נוספת מביקור ההורים היא שאין צורך לשכור רכב לכל השבוע, בעיקר אם מתאכסנים אצלנו וגם מבלים בדאון-טאון ובונקובר גופא. לטיולים בחוץ אפשר לשכור ליומיים שלושה.

מאז הפוסט הקודם הספקנו לאכול בעוד כמה מקומות (לא זולים... אנחנו צריכים למצוא מסעדות קרובות שיהיה בהן אוכל סביר+ אבל לא כ"כ יקרות! כרגע אנחנו מכירים רק מזללות ומסעדות שנחשבות יקרות לגבינו), ולטייל יום בגני ואן דוזן: גנים מאוד יפים ממש בלב ונקובר, בתשלום, מאוד מומלץ למי שאוהב גנים בוטניים.

אז לפני הפצצת הפרחים, אוכל. אכלנו ב Yaletown Brewery. אנשים בעבודה התלוננו שפעם הם היו הרבה יותר טובים, וירדו ברמה. אנחנו מאוד נהינו מ"טעימות" הבירה שלהם:

Flight of beer. זה התחלק על 4 אנשים

וגם האוכל היה בכלל לא רע:

אז מכיוון שבגני ואן דוזן יש מספיק פריחה של דברים אחרים, לא צריך להעניש עם עוד פריחת דובדבן.

לעומת זאת:

יש להם כמה אגמונים קטנים

וצבים שיצאו להתחרדן בשמש

הרודודנדרון בשיא פריחתו (בחלק האלפו-סיני של הגנים):

וגם יש שם מבוך (בכלל לא קשה האמת, גם ילדודס מסתדרים...):

וגם גינת סלעים

ופריחה מדהיייימה של מגנוליות:

בחלק מהמגנוליות אלו פרחים עצומים בגודל של מלונים:

יש גם עץ ביזארי שנקרא Monkey Puzzle:

הפרח המשובץ זה בן-דוד של הכלניות, והורוד זה יקינטונים!

האמת שהיה מספיק חם שרצינו ברזיה. צחוק הגורל:

<

משם נסענו לסטנלי פארק, דרך הנופים של העיר:

ובפארק עצמו גם היתה שמש:

והמקומיים הכריזו על קיץ:

מבט אל העיר (אפשר ללחוץ להגדלה):

ולסיכום סטנלי פארק, רשת עכביש:

וטוטם, כי איך אפשר סטנלי פארק בלי טוטם:

בערב הלכנו לאכול ב- Glowbal. שוב, לא זול במיוחד, אבל טעים. ולשם שינוי, היה אפשר להזמין מקום מראש!

גם אכלנו, לא רק שתינו, אבל ככה יצא

וקינחנו בטיילת בצד הדרומי של הדאון-טאון (גם אפשר להגדיל):

זהו לפסח הזה. הצטברו לי מלא תמונות מהשבועות הקודמים, אז בטח אטפטף פוסטים במסגרת מוטב-מאוחר-מאשר-שנה-הבאה.