ביקור שני בישראל - טיול למיטיבי לסת

(נכתב בטיסה, לפני שנכתב הפוסט המקדים)

כמעט שנה חלפה מאז ביקרנו בישראל בפעם הקודמת, והפוסט הזה ינסה להציג את הצד החיובי. את המשלים אכתוב בפוסט אחר, ולא נערבב בשלב זה, אם כי כמובן שאי אפשר באמת להפריד. 

השקדיה פורחת

האוכל בישראל מצויין, ומגוון. לא רק זה, יש מסעדות ומנות ״מזרח תיכוניות״ שמאוד קשה למצוא בונקובר - את כל השאר, כמעט, אפשר למצוא שם, אבל פיתות טובות, חומוס טוב וקפה טוב קשה להפליא למצוא בונקובר. אפילו בנובה, מסעדה לבנונית טובה, הקפה הטורקי ממותק, ואין מגוון סלטים מטורלל כמו במסעדות ערביות בישראל. בהערת אגב אוסיף שהחומוס הטוב ביותר בונקובר הוא החומוס שמכין O, וכל מי שמטיל ספק, או מתעניין, מוזמן, רק לבוא רעבים.

מגוון הסלטים המטורלל ב״הזקן והים״ ביפו

קראתי שוב את מה שכתבתי - בעצם האוכל שממש קשה למצוא הוא אוכל ערבי טוב, אבל לטובת התרבות הישראלית אומר שלא רק האוכל הערבי טוב בישראל, המון אוכל טוב בישראל, באופן דיי גורף, והמגוון אדיר. הוא לא זול כלל, ואפילו בירה יותר זולה בונקובר, אבל אמרנו שלא נתלונן (*הרבה*).

אולי פחות זולה, אבל אפשר לשתות בירה על החוף!

אכלנו בכמה מסעדות טובות, וברובן המלצרים הישראלים סובלים מאטיטיוד לא נעים, שלא לומר חצוף. הגדיל לעשות המלצר המתולתל במסעדת כרמא (האוכל היה טוב), שדיבר כמו יוצא קיבוץ, שאכל איתנו מאותו מסטינג בטירונות. אני עושה חיקוי ממש טוב שלו, וזה מצחיק את O, בשעה שכל מה שאני עושה הוא לדבר כמו קיבוצניק. זה לא רע, בהקשרים הנכונים, אבל ממלצר במסעדה יקרה אני מצפה לפחות סחבקיות ויותר מקצועיות (״אה, היין האדום הוא איזה קברנה, הלבן איזה ריזלינג, ובעצם זה עניין של טעם״). איי קרמבה.

לעומתו, הממתק במסעדת אדום בירושלים (עודה שומרת על הגחלת, היה מעולה!), סליחה - המלצר, הוא פשוט היה מתוק כל כך - ממש ללקק את השפתיים - הוא היה חברי במידה הראויה (כלומר, רק אך מעט), ומקצועי כמו שצריך. האוכל, באופן ששומר על הגחלת, היה מצויין:

המלצרית בגוצ׳ה-דיינר סבלה מגישה לא ראויה - היא הודיעה לי השף לא מרשה להחליף את הצ׳יפס במשהו אחר, וכשהתעקשתי (למעשה אמרתי לה שלא בא לי טוב ה״שף לא מרשה״ שלה), הלכה לבדוק, וחזרה באומרה שאני יכול לקבל סטייק ״עירום״, עם איזו תוספת שאני רוצה, ובעוד 10 ש״ח את הרוטב ההוא. כלומר תוספת תשלום כדי להחליף צ׳יפס באורז או סלט. אבל עם גישה כאילו אני חייב להם, ואני מעיז להפר את יצירת המופת של השף. יותר מדי תוכניות אוכל יש בטלוויזיה בישראל, הא? היא הגדילה לעשות, ואמרה לסועדים בשולחן לידינו, כשביקשו לחמניה בלי גלוטן להמבורגר שהם ״לא מתעסקים בצרכים מיוחדים״ - וזה צרם במיוחד, שכן היה נראה שהנער שם היה בעל צרכים מיוחדים. קשה לומר שאני ממליץ על המקום. אבל, כמו שאמרו לי גראגא ו- S, זוגתו, שלא קמנו והלכנו, אלא כמו ישראלים טובים ישבנו שם ונתנו להם להשתין עלינו בקשת. וזה נכון.

בישראל לא מקפידים על קוד לבוש, אבל הבחור הזה היה קיצוני: המסעדה לא ליד הים, וגם לא היה חם. נו, שוין

טוב, מספיק תלונות. אפשר גם לציין לטובה את מסעדת סוהו בראשל״צ, האוכל היה טוב, המנות עצומות (אם כי דיי יקר), והמלצריות לעניין  - שמנו לב שקוד הלבוש שלהן הוא שמלות שחורות קצרות, ותיקים קטנים ואופנתיים (״כי זה סוגר את הלוק״ כמו שנאמר לנו), אבל בניגוד לונקובר, מותר להן גרביונים, לא מכריחים אותן להיות בחוץ בחורף, ובעיקר לא מכריחים אותן ללכת עם נעלי עקב. הן כולן נעלו נעליים שחורות שונות, שטוחות, שלהן, ואחת אף הלכה עם נעלי התעמלות עם פס אדום. כן היתה שם קצת פרחייאדה, וכמה מהמלצריות נראו שיכלו להשתתף ב״יפה והחנון״ (לא בתור חנון…), אבל היה טעים. 

בנוסף בילינו לא מעט בחיק המשפחה, אם כי אני בטוח שהורינו יאמרו שלא אכלנו מספיק אצלם. אני חושב שלא הייתי רעב כלל בשבועיים האלו, ואני בתחושת שובע מתמדת. להחזיר את הרעב לקנה מידה סביר יהיה מאתגר. כמובן שזה לווה בארוחות טובות, ואין מה לעשות, בישול ביתי זה כיף. 

חגיגה גדולה נוספת היתה החתונה של H ו- O (לא O שלי כמובן), ובה היה אוכל מצוין, מוסיקה טובה, הרבה אלכוהול, וריקודים. אין הרבה אירועים, או אנשים, שלכבודם אשים כיפה, אך לכבוד היה לי להיות אחד ממחזיקי החופה, כולל כיפת גאווה (שאושרה מראש), ואף שצחקו עלי שנראיתי כנער בר-מצווה למופת. כנראה שנראיתי הרבה יותר למופת מאשר בבר-המצווה שלי.

גילינו שאלכוהול לא עוזר בהתגברות על ג׳ט לג - להיפך. יתכן שבגלל זה, אבל הג׳ט לג היה מבאס, והחלטתי לנסות לקחת מלטונין. אך משרד הבריאות הישראלי יודע יותר מאשר כל משרדי הבריאות האחרים בעולם המערבי יחדיו, ובישראל המלטונין הוא במרשם רופא בלבד, והרוקח נאלץ לרקוח אותו בחדר האחורי. בכל שאר העולם המערבי המלטונין ניתן לרכישה ללא מרשם, כך שנוכל לנסות לקחת אותו רק כשנחזור.
*תוספת: המלטונין לא ממש עזר; אולי כי לא לקחנו מראש?

 התחנה המשופצת במשכנות שאננים - היא עכשיו מסתובבת, ויש תערוכה קטנה בפנים, אותה ראינו עם פרחי הדוסים ששאלו את ה״רבה״ שאלות. המממ.

נקודה מעניינת נוספת היא התרופה משככת הכאבים הסטנדרטית הניתנת במקומות שונים בעולם: בישראל זה האקמול לגווניו, שהחומר הפעיל הוא פרצטמול. ניתן להשיג אותו בתאילנד, אבל לא מצאתי בארה״ב או קנדה. האדווילים למיניהם (חומר פעיל - איבופרופן) עשויים להשפיע לרעה על מי שיש לו בעיות בקיבה, אבל הם פחות מסוכנים כשלוקחים קצת יותר מדי - הפרצטמול עשוי לעשות נזקים חמורים לכבד במנת יתר לא עצומה. בטיילנולים (Tylanol) למיניהם נדמה לי שהחומר הפעיל הוא אצטומינופן, וטרם הספיקותי לבדוק כמו שצריך, יתכן הוא פשוט אותו דבר כמו פרצטמול. אחקור ואדווח. כל הדיצה מדווחת לפרטיה שכן בדרך לישראל הבאנו אדווילים (בקנדה הם זולים פי כמה), ובחזור נתבקשנו להביא אקמולים, שאותם (כפי הנראה?) קשה להשיג בקנדה.
* עידכון - לפי מה שמצאתי באינטרנט, אכן מדובר על אותו דבר. 

סיכום ביניים: עם המשפחה והחברים היה כיף, האוכל היה טוב, אבל הפקקים עודם מחרידים, ואף גרועים יותר, ודברים אחרים עדיין כמו שהיו, ועל כך בפוסט התלונות. לחזור לישראל? לא סביר, בוודאי לא בשלב זה. נראה מה ילד יום (השנינה מכוונת).

תהלוכת דוסים משונה ורמה, בגבעתיים