ביקור בישראל - פוסט מקדים

קראתי עכשיו את הפוסט שכתבנו אחרי הביקור בישראל לפני שנה, כדי לנסות ולא לחזור על עצמנו יותר מדי. ראשית, נתחיל ברשימת הלקחים ש- O כתב, ונראה איך עמדנו בהם:

0. (תוספת מימיו הראשונים של הבלוג): לא להגיע לישראל בחנוכה, בשל הפקקים.

- צ׳ק. זה לא אומר שלא היו פקקים, ושהנהיגה בישראל היתה חיובית - היא לא; לנהוג בישראל זה זוועה, גם כשאין פקקים, אבל בוודאי כשיש, וזה מתעצם כשמטפטף, שלא לומר על כשיש גשם ממש. 

מעל הרוקיז

1. לא יותר מקונקשיין אחד.

- צ׳ק. הפעם טסנו לופהאנזה, בהנחה שהם קצת יותר מסודרים בנושא הטיסות והקונקשנים. זה עבד יפה. המצוקה, לעומת זאת, היתה שלא היו כלל שקעים במטוס. זה אמר שזמן המחשב על המטוס היה מוגבל מאוד. שרדנו. גם הפעם קנינו כמה חודשים מראש בעזרת גוגל-חיפוש-טיסות, ולא לקחנו את האפשרות הזולה ביותר (טיסה מלונדון), כי הפחידו אותנו לגבי כמה זמן לוקח לעבור שם בידוק בטחוני. חברים שטסו משם שבועיים לפנינו אמרו שהיה קלי קלות, אז נראה מה יקרה שנה הבאה. 

ים תיכון רוגש

2. עדיף קונקשיין בארופה (לפחות בחזור) כדי לעשות מכס והגירה בונקובר.  

- צ׳ק. כמעט - בחזור עברנו דרך חברים שגרים בשוויץ, ויצא שלחזור לסיאטל היה הרבה יותר זול, אז כך עשינו. היה לזה מחיר (ביקורת גבול בארה״ב, ואוטובוס של 5 שעות לונקובר), אבל יצא טוב. בגבול הקנדי בירכו אותנו ב״ברוכים הביתה״ זריז, וגם הגבול האמריקאי עבר בלי חוכמות, רק תור שלקח שעה, כי בדיוק הגיעו 7 טיסות. ראש, קיר. 

כמובן שהבאנו קפה מישראל, אבל מחנות פלצנית בשוק הכרמל

3. קונקשיין של שלוש שעות לפחות. אפשר שיהיה ארוך מאוד ואז לצאת משדה התעופה לבירה ארופאית.

- טוב, אז לא: בהלוך טסנו מכאן לפרנקפורט, היה קונקשן של 55 דקות, והמטוס כמובן המריא בחצי שעה איחור. כדי להקל על עצבי הנוסעים, לופטהאנזה המסודרים האלו מקרינים, החל משעה לפני הנחיתה, את מספרי טיסות ההמשך של כל הנוסעים, מה שער היציאה, ומה מועד הטיסה המעודכן, כך שידענו שאנחנו לא צריכים לרוץ או להיות בלחץ כי טיסת ההמשך מתעכבת קצת גם היא. בפרנקפורט הספקנו ללכת לשירותים, ולעמוד בתור לבידוק. דווקא היה יחסית נוח - היה ללכת בערך 50 מטר מהשער שנחתנו בו, ועד הבידוק. זה היה קצת מפתיע, כי בדרך כלל דוחפים את הטיסה לישראל לקצה הטרמינל, אבל זו לא היתה טיסת אל על. בבידוק לא מאוד הציקו לנו, הדוד המשופם והזועף שבדק אותי ממש שלח ידיים, ושוב גרם לי לחשוב על הציטוט המיוחס לוודי אלן (״תמשיך עוד דקה, ואני אשלם לך״ - חיפשתי עכשיו ולא מצאתי מראה מקום). בעיקר ריחמנו על גברת שנסעה עם ילדון ועגלה - הם הכריחו אותה (ובצדק כנראה) לקפל את העגלה ולהעביר אותה בשיקוף, אם כי זה היה כרוך בלשלוף משם את הילד, לנסות לקפל את העגלה וגם להשגיח על הזאטוט כשהוא מטייל לשומקום. אחד השומרים האחרים תפס יוזמה, ביקש רשות, והעביר את הילדון בגלאי המתכות ועשה לו את המישוש, אם כי בחיוכים ובצחוק. מופת לשומרים בשדה התעופה, שיצא לנו כבר לראות אותם מפחידים ילדים. עד שהוא סיים, הגברת קיפלה את העגלה, ועברה למישוש בעצמה. 

בחזור טסנו מתל-אביב לשוויץ, עם סוויס, שבאופן לא מפתיע תקתקו הכל בדיוק שוויצרי, וביקרנו את N ו- L למשך יומיים. משם היה לנו דילוג לפרנקפורט, וכדי לתפוס את הטיסה לסיאטל היינו צריכים לרוץ קצת בשדה. בירידה מהמטוס בפרנקפורט אסף אותנו אוטובוס, והוא נסע במשך רבע שעה, בחלקים של שדה התעופה שבדרך כלל רואים רק ב״מת לחיות 2״. כשהוריד אותנו סוף סוף, גילינו שהשדה בפרנקפורט גדול מאוד והיינו צריכים לשנס מותניים, הבונוס היה שלא צריך לעשות בידוק שוב (כנראה שמכיוון שהגענו מטיסה באירופה הם סמכו על הבדיקה - מעניין שהם לא סומכים על בדיקה של אמריקאים, קנדים או ישראלים). הגענו לשער, ושם שוב היה אוטובוס, שחיכה 10 דקות, ואז נסע 10 דקות למטוס. לא נרשמו אלפי תינוקות בוכיים, או (גרוע מכך) משתעלים ומוחטי אפים. 

תחנת רכבת בשוויץ

זריחה מהשדה בציריך

הנחיתה בסיאטל היתה בול על הדקה בצהרי היום, והתחלנו לחשוב אולי נצליח לתפוס את האוטובוס של אחת, ולא של שלוש (אליו הזמנו מראש כרטיס). גיחי גיחי - כמו שציינתי, התור לביקורת הגבול האמריקאי לקח שעה. O החליט שנעשה גבול ומכס כזוג נשוי, וזה עבד טוב להפתיע. נפלנו על שומר גבול צעיר וחייכן, ששאל ״and how are we related?״ ענינו לו שאנחנו נשואים, והוא אמר ״yes, that would make you related״ עם חיוך. אמרנו לו שאנחנו בדרך לונקובר, ולוקחים את האוטובוס עוד שעה וחצי. הוא בכלל לא ביקש לראות כרטיס, או הוכחה שאנחנו גרים בונקובר, אלא העביר אותנו מהר מאוד בלי חכמות. אלמלא ההמתנה הארוכה הייתי אומר שזו היתה חוויה מתקנת.
האוטובוס עבר בקלות רבה - הצלחנו לתפוס כל אחד מושב זוגי ולישון רוב הדרך. 

4. לא להיות בישראל בסופה שיש פעם בעשרים שנה.

צ׳ק. היה מזג אוויר מצויין רוב הזמן, כולל יום של 25 מעלות. רוב הזמן היה בסביבות ה- 18, עם שמש. היה קצת גשם (כמובן שביום הגשם נתקענו במונית לתל-אביב, שהסתבך בדרכו לכרם התימנים), ובלילות קריר יותר. מצב הבידוד בבתים, ומחיר החימום, השתנו רק לרעה, כך שבעצם כל עוד נמצאים תחת קורת גג, קר יותר בישראל מאשר בונקובר, או בשוויץ. O (כמובן) הצטנן בטיסה הלוך, והדביק כמעט את כל מי שפגשנו. אני, באופן מפתיע, הייתי חסין. 

שקיעה בהרי יהודה

הסכר בבית-זית ביום יפה

5. להמעיט בנסיעה בכבישי הארץ. שכולם יגיעו למסעדות בגבעתיים.

- ביצוע חלקי מאוד. הצלחנו לגרור את הצד של O למסעדה בגבעתיים באמצע השבוע, במקום למסעדה טובה יותר בראשון-לציון, אבל חסכנו פקקים - זה גם הגיוני מאוד, הואיל והם כולם מגיעים מגבעתיים. עם החברים קבענו פעם אחת בגבעתיים, ומשלל תירוצים שונים ומשונים הגיעו רק תושבי רמת-גן/גבעתיים. אחת נדבקה בצננת, השני צריך לעבוד, וכן הלאה. זה גם סה״כ הגיוני, כי עם כל הרצון הטוב, ההיצע של גבעתיים מוגבל מאוד. לא נסענו המון בכבישים, אבל כן נסענו מספר פעמים י-ם-ת״א, ולא רק בסופי שבוע או שעות קצה. הכבישים לא השתפרו, וגם לא אופי הנהיגה בישראל. הלקח שלי הוא לחלוק את הנהיגה יותר עם O, כי זה עשה לי מצב רוח רע. 

הנוף הטוב בגבעתיים הוא כמובן לכיוון תל אביב

הפריחה עוד לא התחילה בגבעת נפוליאון

6. אם כבר טסים עם שני תיקים, לשים חלק מהבגדים של כל אחד בשני התיקים, וגם משהו בתיק היד. 

- צ׳ק. שמנו זוג גרביים, טי שירט ותחתונים בתיקי היד, פיזרנו את הבגדים שלנו בין התיקים, והפחד היה שהמזוודה (ובה כל המתנות לאחיינים, והוויסקי לחתונה) לא תגיע. הימרנו. הכל הגיע, ושוב שמחנו שטסנו לופטהאנזה: כשנתנו את המזוודות (אחת; השניה היתה תרמיל טיולים גדול) בונקובר, הפקידה שמה תגית "HOT", על התיקים. אם היינו בארה״ב או ישראל, לא בטוח שהייתי שואל, ודיי בטוח שלא היו עונים, אבל כאן שאלתי מה זה אומר. היא צחקה במבטא גרמני, וענתה שזה סה״כ אומר שיש לנו קונקשין קצר, וזה יוודא שיעמיסו את התיקים שלנו אחרונים, ויפרקו ראשונים, כדי שהם בטוח יגיעו. הכל הגיע, בכל אחד משלבי המסע. 

הפוסטים הבאים בסדרה יעסקו בחוויות החיוביות, בטרוניות, ובמס-הכנסה (מוסיקה של פחד!).

ג׳ט לג הוא דבר מציק, והמלטונין לא באמת עוזר לי, אז כתבתי את הפוסט הזה בשעה מוקדמת להחריד, ועכשיו צריך להתחיל להתארגן - חזרה לעבודה אחרי שלושה שבועות. כשקנינו כרטיסים לא שמנו לב שיום-המשפחה יוצא בסוף השבוע שחזרנו בו, כך שהיה לנו יום ספייר להתאושש.   

נספח: למיצי שלום. לקחנו אומנת-חתולים בתשלום, שבאה פעם ביום לחצי שעה, לשחק עם מיצי ולא רק לדאוג לאוכל וחול. היא היתה חמודה, ושלחה עדכונים כל יומיים שלושה, כולל תמונות. בהתחלה מיצי שיחקה אותה קשוחה, אבל אחרי פחות משבוע התחלנו לקבל תמונות של מיצי מתרפקת על האומנת. היה שווה - היא עכשיו רק קצת מג׳וננת (מיצי, לא האומנת!), אבל כן רוצה מלאאא תשומת לב. 

מיצי דוגרת על האומנת