ביקור שני בישראל - פוסט הטרוניות

(כאמור, הפוסטים על הביקור לא נכתבו לפי סדר הפרסום)

אנחנו עכשיו על המטוס שלוקח אותנו מישראל, אחרי הביקור השני שלנו, בתום שנה שניה בקנדה. את יום השנה למעבר ציינו בישראל, אם כי לא באמת ציינו אותו בפומבי. הרגשות, כצפוי, מעורבים, ולא הכל ברור. מה שברור הוא שיסודית המצב לא השתנה:

בשיעורי היסטוריה, כשלומדים על גלי הגירה, בעיקר בהקשר ציונו-צנטרי, לומדים שיש גורמים מושכים וגורמים דוחפים. כהסבר לגורמים דוחפים, אומרים שיתכן שאנשים יהגרו ממדינה א למדינה ב, כי במדינה ב הרבה הרבה יותר טוב, או יש אפשרויות שאין במדינה א. כגורמים דוחפים מציינים, בהקשר הציונו-יהודו-צנטריים, את האנטישימיות כגורם הדוחף הראשי, אך גם מכירים ב״סתם״ תנאים כלכליים קשים כגורמים דוחפים - דוחפים החוצה ממדינה א. 

במקרה שלנו יש גורמים מושכים וגורמים דוחפים. יש גם גורמים ״משאירים״ נקרא להם, דברים שיש בישראל ואין במקומות אחרים, ועם כל ההתפייטות, אני לא מדבר על פלאפל. בהקשר זה: כש- I כתב בפייצבוק, אחרי מנת פלאפל בגבעתיים, שהוא לא מבין למה בקנדה לא מצליחים להכין פלאפל כזה, עניתי שזה מכיוון שבקנדה יש דבר שנקרא תקנות בריאות הציבור, ובאמת ממלאים אחריהן. גיחי גיחי. 

על הגורמים המושכים בקנדה לא אאריך את הדיבור כרגע. מספיק לקרוא את הבלוג שלנו, פחות או יותר.

הגורמים הדוחפים לא השתנו: ההערכה שלי לעתיד ישראל (ועל כך, אולי בפוסט פסימיסטי בעתיד) לא השתנתה כלל, והדגימות שאספנו בשבועיים האחרונים לא שינו את זה. נקודות אור, כביכול, כגון שינוי חוקי הפונדקאות הם בעצם קללה במסווה של ברכה: ״הצעת חוק הפונדקאות: שנת מאסר על קיום ההליך בחו"ל ללא תיווך

״ - http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2234549. ודייק: תיווך ישראלי, של סוכנות ישראלית, מאושרת ומפוקחת על ידי הממשלה. פח יקוש: הזעזוע הכללי, הישראלי הוא: ״ההורים יהיו שבויים של מתווכים פרטיים״. אך עבורינו, אם נעשה תהליך הפונדקאות, יש לזה עוד משמעות: ״עוד קובע החוק כי "לא תותר כניסה לישראל לילד שנולד כתוצאה מהסכם לנשיאת עוברים מחוץ לישראל אלא אם כן התקיימו הוראות חוק זה".״ המממ. האם זה אומר שלא נוכל לבקר? הילד/ים לא יקבלו אזרחות? לא יחוייבו בגיוס? אולי בעצם זה לא כזה גרוע…

אם כבר בגורמים דוחפים אני עוסק, הבה נזכיר את מס הכנסה. אזהר שלא לומר את זה שלוש פעמים ברצף, שמא יופיעו בעננת גופרית, כמיטב המסורת המפיסטופלסית, אך אציין בקצרה  שהיה עסק לא פתור עימם, שרפתי על זה זמן בישראל, והמשך יבוא בפוסט אחר. המסקנה הזמנית היא (לא מפתיע), שזה ממש לא עושה חשק לחזור - להיפך. הניגוד הצורם בין החוויה עם מס הכנסה בישראל, לבין ביזנס לא מאוד שונה עם ה- CRA, מדגים לי בעוצמה שלא בא-לי לחזור*. יתכן, כדברי מישהי, שאני מפונק מדי (וכמה אפשר להתפנק), או רך מדי (בהחלט יתכן), ויתכן שפשוט ראיתי אופציה אחרת, ולא נראה לי סביר או הגיוני היחס של הרשויות בישראל. 

*לא בא-לי: ההורים שלי מספרים שכשהיינו ילדים היינו אומרים ״לא בא-לי״. האחיינים שלנו, משני הצדדים, אומרים ״אבל בא-לי״ - כאילו זהו, זה יגרום למה שהם רוצים להתגשם, וכל המבוגרים חייבים לסור למרותם. לפני כמה שנים הייתי עונה להם ״אבל לי לא-בא״ וזה הפתיע אותם כמה פעמים. הפעם נתקלנו בתשובה אחרת לענות להם: ״באלי זה באינדונזיה״. מי שלא ראה ילדון בן 3 עונה ש״באלי זה באינ-דו-נ-זיה״, לא ראה חמידות. טוב, זה בגורמים המשאירים. 

פינת הפספוס: היתה הופעת חיות-לילה, של שלום חנוך, ביום שישי בלילה בתל-אביב, ומכיוון שאת ארוחת יום שישי עשינו בירושלים, וחשבתי שתכניות שבת בבוקר גם הן בירושלים (בסוף בוטלו, שלא מיוזמתנו), ולכן החליטותי לוותר על ההופעה. זה גם איפשר לי לשתות כהלכה בארוחת שישי, וזה היה השיקול הנכון, בהתחשב בתכניות יום שבת בבוקר. כאמור, הן בוטלו - אך רק בשבת בבוקר, ואת חיות-לילה אולי אראה בגלגול הבא. בעסה.