ביקור שני בישראל - הגיגים

במקרה יצא שהביקור השני בישראל נופל על חגיגות שנתיים למעבר לקנדה. כל אחד מהארועים הוא סיבה למחשבה, וביחד זה כמו ליקוי ירח וליקוי חמה בו זמנית. הפעם היה יותר קצר, וגם ביליתי עם המשפחה הרבה יותר. מאוד נהניתי עם המשפחה והחברים. כולם יצאו מגידרם לפנות לנו זמן, לקחת אותנו למקומות כיפיים, לנסוע מרחקים כדי לחסוך מאיתנו זמן נסיעה שנוכל להספיק יותר, ובאופן כללי היו נפלאים.

שוק הכרמל

לפעמים המאמץ הזה יוצר תחושת מחוייבות מביכה, כשמישהו יוצא מגדרו מעל ומעבר למה שהגיוני כדי לשמח אדם אחר זה בהתחלה קצת מוזר, ואז נופל האסימון. מהבחינה הזו יש כל הזמן איזו עצבות בשוליים, כי יודעים שעכשיו נורא כיף אבל עוד מעט טיסה ואז מה? שיחות סקייפ זה לא כיף באותה מידה. העצבות הזו מתבטאת במאמץ מוגזם, עודף תשומת לב, התחשבות יתר. מדי פעם אני קולט מבט, הבעה, שתיקה. משפטים שנזרקים לאויר בחצי צחוק עם שמץ של אמת.

מציאות אלטרנטיבית

אחד הדברים המשונים בטיול כזה זה שזה לא באמת טיול, ולא חופשה, אלא ביקור בחיים האחרים שהייתי רוצה שיהיו לי. זה מנה מרוכזת של כל מה שאני מתגעגע אליו בישראל, בלי כל החרא שאני מתעב. היה משפחה-חברים-אוכל-מזג אויר, עם מעט פקקים (E נהג רוב הזמן), לא היו עבודה, צבא, זולת, תורים, שירות לקוחות, שרב, מבול, רפואה, דת, כיבוש, גזענות. חיים דבש מבילוי לבילוי. ראיתי את סבתא פעמיים בשבוע, עזרתי להורים. חויה מאוד אינטנסיבית וטוטאלית. מהר מאוד קנדה נראתה רחוקה, התרגלתי לשגרה הנעימה, וכמעט לא חשבתי על קנדה או על איזה זוועה ישראל ועל כמה אני מת לעוף מפה ואיך אני שמח שמח שעזבנו. כמו בסרט מדע בדיוני, עברתי למציאות שבה מעולם לא עזבנו ויש לנו בישראל חיים מלאים ומאושרים. אם הייתי יכול שתהיה לי בועה בישראל, ככה הייתי רוצה אותה.

חבל שהבועה שקופה

למרות שיחסית לא היתה אינטרקציה עם ישראל האמיתית, מדי פעם קיבלתי תזכורת שדברים לא באמת השתנו לטובה. לכל היותר אין התדרדרות. היו עסקים עם מס הכנסה, נהיגה בשעות עומס, שמעתי את הנהג בקו 405 מירושלים לתל אביב מטיף פעמיים בכריזה לנוסעים לשמור על האוטובוס ולהתנהג יפה, שמעתי על מישהו שפוטר פעמיים אחרי עבודה של כלום זמן כי שכרו אותו למרות שידעו שהחברה נסגרת, ולא הפריע להם שהם גורמים לו להתפטר מעבודתו הקודמת, או להפסיק לחפש עבודה. החדשות היו זוועתיות כרגיל, ובמעלית באחד ממגדלי היוקרה בגבעתיים יצא לי לעלות עם נערה מאופרת בכבדות שקיללה מישהו שסה״כ ניסה להתחיל איתה בוואטסאפ ״מכוער הומו גייז״. המסעדות והאלכוהול התייקרו, בירה יותר יקרה מאשר בואנקובר, בתל אביב מישהו כמעט דרס רוכב אופניים ושניהם התחילו לריב, והכלא התחבורתי משפיע על כולם. החברים נפוצו לקצוות ישראל ולא ממש מתראים או מדברים, למעט יוצאי דופן שגרים מספיק קרוב זה לזה.

גולדסטאר אנ-פילטרד - טוב להפתיע

ברלין?

התחלתי לגלגל בראש מחשבות פשרה על אירופה. מספיק קרוב לביקורים תכופים, אבל יותר טוב מישראל. מזל שבחזור היו לנו יומיים בשוויץ, ככה שיכולתי להתרשם מכמה נוח להסתדר שם באנגלית. אז זה לא בלתי אפשרי, אבל הבעיה העיקרית היא שלא כל כך נתקלתי ברישום באנגלית, מה שגורם לי לחשוב שצריך עזרה בלקנות תרופות, חומרי ניקוי, קריאת תפריטים, מילוי טפסים. כל מיני דברים קטנים שממלאים את חיינו ואנחנו לא מרגישים אותם בכלל עד שמחליפים לנו את השפה שלהם ואז היום יום הופך לקצת יותר קשה ומעייף. אז גם אם נניח שמוצאים מקום עבודה דובר אנגלית, וחברים דוברי אנגלית, ולא נתקלים בשנאת זרים, עדיין קשה להיות חלק ממדינה שלא נדבר את השפה שלה. עם הכל אפשר להתמודד, אבל מסובך למצוא את האיזון בין הקשיים. כנראה שנגזר על החיים האלה לא להיות פשוטים. מעניין מתי טיול לישראל יהיה רק טיול.