יום שני, 24 בפברואר 2014

תהליך הקבלה לאוניברסיטאות, רישוי אחים, ותרבות צפון אמריקאית

תהליך הקבלה לאוניברסיטאות מאוד מוזר

מישהו מהעבודה סיפר לי כמה דברים מוזרים על מערכת החינוך הגבוה פה. אין פסיכומטרי או משהו מקביל כמו GMAT או SAT. לפחות לפי הסיפור ששמעתי לכל אוניברסיטה או מכללה יש פטנט משלה, עם מבחן אחר, יחס שונה לבגרויות, ואפילו חלק מודים שהם מתייחסים באופן שונה לבתי הספר השונים כי חלק נדיבים יותר בציונים. הבעיה העיקרית שלי עם זה היא שלא מספרים מהו בדיוק הפקטור שכל בית ספר מקבל, כך שאי אפשר ממש לדעת מראש מה סיכויי הקבלה. אמנם בישראל אפשר לדעת רק אם הציון המשוקלל היה מאפשר קבלה בשנה שעברה ולא לדעת בוודאות, אבל זה יותר טוב מאשר לא לדעת כלום. 
בכלל זה שיש פקטור סודי מאוד לא מוצא חן בעיני. ומה אם פתאום הבית ספר נהיה קפדן? כמה זמן יקח עד שהפקטור מתעדכן? ומי קבע שאין אפליה בבחירת הפקטור? מאוד מוזר. 
יש עוד פטנט שלא כל המקצועות נכנסים לשקלול הסופי, וצריך לדעת לאן רוצים להתקבל ומה הם צריכים כדי להגיע לציונים הנכונים. מסובך!
ראשים מציצים מהחלון

רישוי פרובינציאלי לאחים/אחיות בבית חולים

עוד משהו לא ממש הגיוני. כדי לקבל רשיון לכל אחת מהפרובינציות צריך להגיש בקשה נפרדת, כך שדי מסובך לעבור עבודה בלי להתכונן מראש או לחכות כמה חודשים. זו לא בקשת רישוי פשוטה של מילוי טופס וזהו. צריך לשלוח הרבה מסמכים ולחכות הרבה זמן. ואני לתומי חשבתי שהרפואה תהיה יותר אחידה. מעניין אם זה ככה גם בארצות הברית.
ראשים בדשא של בית ברחוב מיין

תרבות צפון אמריקאית

לאחרונה בא לבקר אותי מישהו שהיה מתמחה בחברה שאני עובד בה. הוא סיפר לי שהוא סיים את הלימודים והוא מצא עבודה בקלגרי. הבחור גדל כל חייו בונקובר, למד פה, ולא ממש מכיר שום דבר אחר. אני הייתי די מזועזע ואמרתי לו שזה כמו הגירה, ומה עם החברים והמשפחה? מסתבר שרוב מי שלמד איתו נפוצו לארבע רוחות השמיים. הרבה בארה״ב, והשאר בקנדה, אבל מעט מאוד בונקובר. הוא ממש לא הבין מה נראה לי כל כך מהפכני בלעבור לגור באיזור זמן אחר. מעניין עם כמה אנשים הוא ישאר בקשר.
שמיכה סרוגה. זה מה שעושים פה בחורף

יום רביעי, 19 בפברואר 2014

ביקור שני בישראל - פוסט הטרוניות

(כאמור, הפוסטים על הביקור לא נכתבו לפי סדר הפרסום)

אנחנו עכשיו על המטוס שלוקח אותנו מישראל, אחרי הביקור השני שלנו, בתום שנה שניה בקנדה. את יום השנה למעבר ציינו בישראל, אם כי לא באמת ציינו אותו בפומבי. הרגשות, כצפוי, מעורבים, ולא הכל ברור. מה שברור הוא שיסודית המצב לא השתנה:
בשיעורי היסטוריה, כשלומדים על גלי הגירה, בעיקר בהקשר ציונו-צנטרי, לומדים שיש גורמים מושכים וגורמים דוחפים. כהסבר לגורמים דוחפים, אומרים שיתכן שאנשים יהגרו ממדינה א למדינה ב, כי במדינה ב הרבה הרבה יותר טוב, או יש אפשרויות שאין במדינה א. כגורמים דוחפים מציינים, בהקשר הציונו-יהודו-צנטריים, את האנטישימיות כגורם הדוחף הראשי, אך גם מכירים ב״סתם״ תנאים כלכליים קשים כגורמים דוחפים - דוחפים החוצה ממדינה א. 
במקרה שלנו יש גורמים מושכים וגורמים דוחפים. יש גם גורמים ״משאירים״ נקרא להם, דברים שיש בישראל ואין במקומות אחרים, ועם כל ההתפייטות, אני לא מדבר על פלאפל. בהקשר זה: כש- I כתב בפייצבוק, אחרי מנת פלאפל בגבעתיים, שהוא לא מבין למה בקנדה לא מצליחים להכין פלאפל כזה, עניתי שזה מכיוון שבקנדה יש דבר שנקרא תקנות בריאות הציבור, ובאמת ממלאים אחריהן. גיחי גיחי. 

על הגורמים המושכים בקנדה לא אאריך את הדיבור כרגע. מספיק לקרוא את הבלוג שלנו, פחות או יותר.

הגורמים הדוחפים לא השתנו: ההערכה שלי לעתיד ישראל (ועל כך, אולי בפוסט פסימיסטי בעתיד) לא השתנתה כלל, והדגימות שאספנו בשבועיים האחרונים לא שינו את זה. נקודות אור, כביכול, כגון שינוי חוקי הפונדקאות הם בעצם קללה במסווה של ברכה: ״הצעת חוק הפונדקאות: שנת מאסר על קיום ההליך בחו"ל ללא תיווך
״ - http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2234549. ודייק: תיווך ישראלי, של סוכנות ישראלית, מאושרת ומפוקחת על ידי הממשלה. פח יקוש: הזעזוע הכללי, הישראלי הוא: ״ההורים יהיו שבויים של מתווכים פרטיים״. אך עבורינו, אם נעשה תהליך הפונדקאות, יש לזה עוד משמעות: ״עוד קובע החוק כי "לא תותר כניסה לישראל לילד שנולד כתוצאה מהסכם לנשיאת עוברים מחוץ לישראל אלא אם כן התקיימו הוראות חוק זה".״ המממ. האם זה אומר שלא נוכל לבקר? הילד/ים לא יקבלו אזרחות? לא יחוייבו בגיוס? אולי בעצם זה לא כזה גרוע…

אם כבר בגורמים דוחפים אני עוסק, הבה נזכיר את מס הכנסה. אזהר שלא לומר את זה שלוש פעמים ברצף, שמא יופיעו בעננת גופרית, כמיטב המסורת המפיסטופלסית, אך אציין בקצרה  שהיה עסק לא פתור עימם, שרפתי על זה זמן בישראל, והמשך יבוא בפוסט אחר. המסקנה הזמנית היא (לא מפתיע), שזה ממש לא עושה חשק לחזור - להיפך. הניגוד הצורם בין החוויה עם מס הכנסה בישראל, לבין ביזנס לא מאוד שונה עם ה- CRA, מדגים לי בעוצמה שלא בא-לי לחזור*. יתכן, כדברי מישהי, שאני מפונק מדי (וכמה אפשר להתפנק), או רך מדי (בהחלט יתכן), ויתכן שפשוט ראיתי אופציה אחרת, ולא נראה לי סביר או הגיוני היחס של הרשויות בישראל. 

*לא בא-לי: ההורים שלי מספרים שכשהיינו ילדים היינו אומרים ״לא בא-לי״. האחיינים שלנו, משני הצדדים, אומרים ״אבל בא-לי״ - כאילו זהו, זה יגרום למה שהם רוצים להתגשם, וכל המבוגרים חייבים לסור למרותם. לפני כמה שנים הייתי עונה להם ״אבל לי לא-בא״ וזה הפתיע אותם כמה פעמים. הפעם נתקלנו בתשובה אחרת לענות להם: ״באלי זה באינדונזיה״. מי שלא ראה ילדון בן 3 עונה ש״באלי זה באינ-דו-נ-זיה״, לא ראה חמידות. טוב, זה בגורמים המשאירים. 

פינת הפספוס: היתה הופעת חיות-לילה, של שלום חנוך, ביום שישי בלילה בתל-אביב, ומכיוון שאת ארוחת יום שישי עשינו בירושלים, וחשבתי שתכניות שבת בבוקר גם הן בירושלים (בסוף בוטלו, שלא מיוזמתנו), ולכן החליטותי לוותר על ההופעה. זה גם איפשר לי לשתות כהלכה בארוחת שישי, וזה היה השיקול הנכון, בהתחשב בתכניות יום שבת בבוקר. כאמור, הן בוטלו - אך רק בשבת בבוקר, ואת חיות-לילה אולי אראה בגלגול הבא. בעסה.

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

ביקור שני בישראל - הגיגים

במקרה יצא שהביקור השני בישראל נופל על חגיגות שנתיים למעבר לקנדה. כל אחד מהארועים הוא סיבה למחשבה, וביחד זה כמו ליקוי ירח וליקוי חמה בו זמנית. הפעם היה יותר קצר, וגם ביליתי עם המשפחה הרבה יותר. מאוד נהניתי עם המשפחה והחברים. כולם יצאו מגידרם לפנות לנו זמן, לקחת אותנו למקומות כיפיים, לנסוע מרחקים כדי לחסוך מאיתנו זמן נסיעה שנוכל להספיק יותר, ובאופן כללי היו נפלאים.
שוק הכרמל
לפעמים המאמץ הזה יוצר תחושת מחוייבות מביכה, כשמישהו יוצא מגדרו מעל ומעבר למה שהגיוני כדי לשמח אדם אחר זה בהתחלה קצת מוזר, ואז נופל האסימון. מהבחינה הזו יש כל הזמן איזו עצבות בשוליים, כי יודעים שעכשיו נורא כיף אבל עוד מעט טיסה ואז מה? שיחות סקייפ זה לא כיף באותה מידה. העצבות הזו מתבטאת במאמץ מוגזם, עודף תשומת לב, התחשבות יתר. מדי פעם אני קולט מבט, הבעה, שתיקה. משפטים שנזרקים לאויר בחצי צחוק עם שמץ של אמת.

מציאות אלטרנטיבית

אחד הדברים המשונים בטיול כזה זה שזה לא באמת טיול, ולא חופשה, אלא ביקור בחיים האחרים שהייתי רוצה שיהיו לי. זה מנה מרוכזת של כל מה שאני מתגעגע אליו בישראל, בלי כל החרא שאני מתעב. היה משפחה-חברים-אוכל-מזג אויר, עם מעט פקקים (E נהג רוב הזמן), לא היו עבודה, צבא, זולת, תורים, שירות לקוחות, שרב, מבול, רפואה, דת, כיבוש, גזענות. חיים דבש מבילוי לבילוי. ראיתי את סבתא פעמיים בשבוע, עזרתי להורים. חויה מאוד אינטנסיבית וטוטאלית. מהר מאוד קנדה נראתה רחוקה, התרגלתי לשגרה הנעימה, וכמעט לא חשבתי על קנדה או על איזה זוועה ישראל ועל כמה אני מת לעוף מפה ואיך אני שמח שמח שעזבנו. כמו בסרט מדע בדיוני, עברתי למציאות שבה מעולם לא עזבנו ויש לנו בישראל חיים מלאים ומאושרים. אם הייתי יכול שתהיה לי בועה בישראל, ככה הייתי רוצה אותה.

חבל שהבועה שקופה

למרות שיחסית לא היתה אינטרקציה עם ישראל האמיתית, מדי פעם קיבלתי תזכורת שדברים לא באמת השתנו לטובה. לכל היותר אין התדרדרות. היו עסקים עם מס הכנסה, נהיגה בשעות עומס, שמעתי את הנהג בקו 405 מירושלים לתל אביב מטיף פעמיים בכריזה לנוסעים לשמור על האוטובוס ולהתנהג יפה, שמעתי על מישהו שפוטר פעמיים אחרי עבודה של כלום זמן כי שכרו אותו למרות שידעו שהחברה נסגרת, ולא הפריע להם שהם גורמים לו להתפטר מעבודתו הקודמת, או להפסיק לחפש עבודה. החדשות היו זוועתיות כרגיל, ובמעלית באחד ממגדלי היוקרה בגבעתיים יצא לי לעלות עם נערה מאופרת בכבדות שקיללה מישהו שסה״כ ניסה להתחיל איתה בוואטסאפ ״מכוער הומו גייז״. המסעדות והאלכוהול התייקרו, בירה יותר יקרה מאשר בואנקובר, בתל אביב מישהו כמעט דרס רוכב אופניים ושניהם התחילו לריב, והכלא התחבורתי משפיע על כולם. החברים נפוצו לקצוות ישראל ולא ממש מתראים או מדברים, למעט יוצאי דופן שגרים מספיק קרוב זה לזה.
גולדסטאר אנ-פילטרד - טוב להפתיע

ברלין?

התחלתי לגלגל בראש מחשבות פשרה על אירופה. מספיק קרוב לביקורים תכופים, אבל יותר טוב מישראל. מזל שבחזור היו לנו יומיים בשוויץ, ככה שיכולתי להתרשם מכמה נוח להסתדר שם באנגלית. אז זה לא בלתי אפשרי, אבל הבעיה העיקרית היא שלא כל כך נתקלתי ברישום באנגלית, מה שגורם לי לחשוב שצריך עזרה בלקנות תרופות, חומרי ניקוי, קריאת תפריטים, מילוי טפסים. כל מיני דברים קטנים שממלאים את חיינו ואנחנו לא מרגישים אותם בכלל עד שמחליפים לנו את השפה שלהם ואז היום יום הופך לקצת יותר קשה ומעייף. אז גם אם נניח שמוצאים מקום עבודה דובר אנגלית, וחברים דוברי אנגלית, ולא נתקלים בשנאת זרים, עדיין קשה להיות חלק ממדינה שלא נדבר את השפה שלה. עם הכל אפשר להתמודד, אבל מסובך למצוא את האיזון בין הקשיים. כנראה שנגזר על החיים האלה לא להיות פשוטים. מעניין מתי טיול לישראל יהיה רק טיול.

יום שבת, 15 בפברואר 2014

ביקור שני בישראל - טיול למיטיבי לסת

(נכתב בטיסה, לפני שנכתב הפוסט המקדים)

כמעט שנה חלפה מאז ביקרנו בישראל בפעם הקודמת, והפוסט הזה ינסה להציג את הצד החיובי. את המשלים אכתוב בפוסט אחר, ולא נערבב בשלב זה, אם כי כמובן שאי אפשר באמת להפריד. 
השקדיה פורחת
האוכל בישראל מצויין, ומגוון. לא רק זה, יש מסעדות ומנות ״מזרח תיכוניות״ שמאוד קשה למצוא בונקובר - את כל השאר, כמעט, אפשר למצוא שם, אבל פיתות טובות, חומוס טוב וקפה טוב קשה להפליא למצוא בונקובר. אפילו בנובה, מסעדה לבנונית טובה, הקפה הטורקי ממותק, ואין מגוון סלטים מטורלל כמו במסעדות ערביות בישראל. בהערת אגב אוסיף שהחומוס הטוב ביותר בונקובר הוא החומוס שמכין O, וכל מי שמטיל ספק, או מתעניין, מוזמן, רק לבוא רעבים.
מגוון הסלטים המטורלל ב״הזקן והים״ ביפו
קראתי שוב את מה שכתבתי - בעצם האוכל שממש קשה למצוא הוא אוכל ערבי טוב, אבל לטובת התרבות הישראלית אומר שלא רק האוכל הערבי טוב בישראל, המון אוכל טוב בישראל, באופן דיי גורף, והמגוון אדיר. הוא לא זול כלל, ואפילו בירה יותר זולה בונקובר, אבל אמרנו שלא נתלונן (*הרבה*).
אולי פחות זולה, אבל אפשר לשתות בירה על החוף!
אכלנו בכמה מסעדות טובות, וברובן המלצרים הישראלים סובלים מאטיטיוד לא נעים, שלא לומר חצוף. הגדיל לעשות המלצר המתולתל במסעדת כרמא (האוכל היה טוב), שדיבר כמו יוצא קיבוץ, שאכל איתנו מאותו מסטינג בטירונות. אני עושה חיקוי ממש טוב שלו, וזה מצחיק את O, בשעה שכל מה שאני עושה הוא לדבר כמו קיבוצניק. זה לא רע, בהקשרים הנכונים, אבל ממלצר במסעדה יקרה אני מצפה לפחות סחבקיות ויותר מקצועיות (״אה, היין האדום הוא איזה קברנה, הלבן איזה ריזלינג, ובעצם זה עניין של טעם״). איי קרמבה.

לעומתו, הממתק במסעדת אדום בירושלים (עודה שומרת על הגחלת, היה מעולה!), סליחה - המלצר, הוא פשוט היה מתוק כל כך - ממש ללקק את השפתיים - הוא היה חברי במידה הראויה (כלומר, רק אך מעט), ומקצועי כמו שצריך. האוכל, באופן ששומר על הגחלת, היה מצויין:

המלצרית בגוצ׳ה-דיינר סבלה מגישה לא ראויה - היא הודיעה לי השף לא מרשה להחליף את הצ׳יפס במשהו אחר, וכשהתעקשתי (למעשה אמרתי לה שלא בא לי טוב ה״שף לא מרשה״ שלה), הלכה לבדוק, וחזרה באומרה שאני יכול לקבל סטייק ״עירום״, עם איזו תוספת שאני רוצה, ובעוד 10 ש״ח את הרוטב ההוא. כלומר תוספת תשלום כדי להחליף צ׳יפס באורז או סלט. אבל עם גישה כאילו אני חייב להם, ואני מעיז להפר את יצירת המופת של השף. יותר מדי תוכניות אוכל יש בטלוויזיה בישראל, הא? היא הגדילה לעשות, ואמרה לסועדים בשולחן לידינו, כשביקשו לחמניה בלי גלוטן להמבורגר שהם ״לא מתעסקים בצרכים מיוחדים״ - וזה צרם במיוחד, שכן היה נראה שהנער שם היה בעל צרכים מיוחדים. קשה לומר שאני ממליץ על המקום. אבל, כמו שאמרו לי גראגא ו- S, זוגתו, שלא קמנו והלכנו, אלא כמו ישראלים טובים ישבנו שם ונתנו להם להשתין עלינו בקשת. וזה נכון.

בישראל לא מקפידים על קוד לבוש, אבל הבחור הזה היה קיצוני: המסעדה לא ליד הים, וגם לא היה חם. נו, שוין
טוב, מספיק תלונות. אפשר גם לציין לטובה את מסעדת סוהו בראשל״צ, האוכל היה טוב, המנות עצומות (אם כי דיי יקר), והמלצריות לעניין  - שמנו לב שקוד הלבוש שלהן הוא שמלות שחורות קצרות, ותיקים קטנים ואופנתיים (״כי זה סוגר את הלוק״ כמו שנאמר לנו), אבל בניגוד לונקובר, מותר להן גרביונים, לא מכריחים אותן להיות בחוץ בחורף, ובעיקר לא מכריחים אותן ללכת עם נעלי עקב. הן כולן נעלו נעליים שחורות שונות, שטוחות, שלהן, ואחת אף הלכה עם נעלי התעמלות עם פס אדום. כן היתה שם קצת פרחייאדה, וכמה מהמלצריות נראו שיכלו להשתתף ב״יפה והחנון״ (לא בתור חנון…), אבל היה טעים. 

בנוסף בילינו לא מעט בחיק המשפחה, אם כי אני בטוח שהורינו יאמרו שלא אכלנו מספיק אצלם. אני חושב שלא הייתי רעב כלל בשבועיים האלו, ואני בתחושת שובע מתמדת. להחזיר את הרעב לקנה מידה סביר יהיה מאתגר. כמובן שזה לווה בארוחות טובות, ואין מה לעשות, בישול ביתי זה כיף. 


חגיגה גדולה נוספת היתה החתונה של H ו- O (לא O שלי כמובן), ובה היה אוכל מצוין, מוסיקה טובה, הרבה אלכוהול, וריקודים. אין הרבה אירועים, או אנשים, שלכבודם אשים כיפה, אך לכבוד היה לי להיות אחד ממחזיקי החופה, כולל כיפת גאווה (שאושרה מראש), ואף שצחקו עלי שנראיתי כנער בר-מצווה למופת. כנראה שנראיתי הרבה יותר למופת מאשר בבר-המצווה שלי.
גילינו שאלכוהול לא עוזר בהתגברות על ג׳ט לג - להיפך. יתכן שבגלל זה, אבל הג׳ט לג היה מבאס, והחלטתי לנסות לקחת מלטונין. אך משרד הבריאות הישראלי יודע יותר מאשר כל משרדי הבריאות האחרים בעולם המערבי יחדיו, ובישראל המלטונין הוא במרשם רופא בלבד, והרוקח נאלץ לרקוח אותו בחדר האחורי. בכל שאר העולם המערבי המלטונין ניתן לרכישה ללא מרשם, כך שנוכל לנסות לקחת אותו רק כשנחזור.
*תוספת: המלטונין לא ממש עזר; אולי כי לא לקחנו מראש?
 התחנה המשופצת במשכנות שאננים - היא עכשיו מסתובבת, ויש תערוכה קטנה בפנים, אותה ראינו עם פרחי הדוסים ששאלו את ה״רבה״ שאלות. המממ.
נקודה מעניינת נוספת היא התרופה משככת הכאבים הסטנדרטית הניתנת במקומות שונים בעולם: בישראל זה האקמול לגווניו, שהחומר הפעיל הוא פרצטמול. ניתן להשיג אותו בתאילנד, אבל לא מצאתי בארה״ב או קנדה. האדווילים למיניהם (חומר פעיל - איבופרופן) עשויים להשפיע לרעה על מי שיש לו בעיות בקיבה, אבל הם פחות מסוכנים כשלוקחים קצת יותר מדי - הפרצטמול עשוי לעשות נזקים חמורים לכבד במנת יתר לא עצומה. בטיילנולים (Tylanol) למיניהם נדמה לי שהחומר הפעיל הוא אצטומינופן, וטרם הספיקותי לבדוק כמו שצריך, יתכן הוא פשוט אותו דבר כמו פרצטמול. אחקור ואדווח. כל הדיצה מדווחת לפרטיה שכן בדרך לישראל הבאנו אדווילים (בקנדה הם זולים פי כמה), ובחזור נתבקשנו להביא אקמולים, שאותם (כפי הנראה?) קשה להשיג בקנדה.
* עידכון - לפי מה שמצאתי באינטרנט, אכן מדובר על אותו דבר. 

סיכום ביניים: עם המשפחה והחברים היה כיף, האוכל היה טוב, אבל הפקקים עודם מחרידים, ואף גרועים יותר, ודברים אחרים עדיין כמו שהיו, ועל כך בפוסט התלונות. לחזור לישראל? לא סביר, בוודאי לא בשלב זה. נראה מה ילד יום (השנינה מכוונת).
תהלוכת דוסים משונה ורמה, בגבעתיים