לפני כמה חודשים N כתב לי שכדאי לי להכיר את Mumford and Sons. השם צלצל מוכר, והנחתי שהם להקה וותיקה עם דיסקוגרפיה ענפה. אך לא. מדובר ברביעיית* בריטים (כבר התחלה מבטיחה!), שנמצאים בסביבה רק כמה שנים, ויש להם שני אלבומים מוצלחים. הם עמוסים באנרגיות של אמנים צעירים ורעבים, וחובבי הטקסונומיה מקטלגים אותם כ- new-indie-folk-rock. שוין. יש להם בנג'ו בהרכב (כן, בנג'ו!), ולכן יש כאלו הטועים לקטלג אותם כקאנטרי, אבל לדעתי זה לא הכיוון.
 |
| מרכוס ממפורד |
הם עושים משהו מאוד נכון לטעמי, ולמרות שיש קצת במה ש- O אומר עליהם**, אני מקווה שהם ימשיכו לעשות עוד מזה. גם יכול להיות שזה כל כך כיף כי הבסיס של מה שהם עושים הוא מאוד פשוט - ואפשר לנגן אותו בגיטרה מסביב למדורה (כמו שאפשר ללמוד מכאן) - והם מערימים עושר רב מעל זה. אלו לא באמת סולמות מסובכים או קצבים מאתגרים. אבל זה כיף. האם להתייחס אליהם כ- guilty pleasure? אולי, אבל רק מכיוון שהם הו-כה-פופולרים, וזה בדרך כלל לא נגמר טוב עבורי - כמו במקרה של אסף אבידן***.
והנה, הודיעו שהם מופיעים כאן. כמעט כאן. ב-סארי, ולא בונקובר גופא. למה ומדוע? לא ברור לי לגמרי - עיריית סארי החליטה כנראה לנסות להחלץ מהשם שיצא לעיר (פרחות על עקבים מהדסות שיכורות בדאון-טאון ונקובר, רד-נקס מכי הומואים וכד'), ואירגנו פסטיבל קיץ - ובו יהיו הופעות באוויר הפתוח (אם כי - rain or shine!) בפארק הולנד, שבסמוך לתחנת הסקיי-טריין האחרונה.
 |
| נפרדים מהציוילזציה - על הרכבת, אל התחנה האחרונה, בסארי |
את הקיץ פתחו ממפורד ובניו, בהופעה שכפי הנראה היתה מול הקהל הגדול ביותר שהם הופיעו מולו אי פעם. לפני כמה שנים הם הופיעו כאן מול קהל קטן, בדאון-טאון, ופריטי המידע האלו לפי ביקורת ההופעה בעיתון.
 |
| הופעה שרובה בשמש - כמו יום הסטודנט, רק בלי להזיע |
אחרי פיאסקו קטן בנושא הכרטיסים (כרטיסים רשמיים אזלו מהר מאוד, ובסוף קנינו דרך אתר מקרקפים, פחות משבוע לפני, אם כי רק ב- 10 דולר יותר. משונה), הגענו עם A ו- Y לתחנת הסקיי-טריין באיצטדיון במרכז העיר, ושם עלינו על הרכבת לסארי. מדובר ביותר מחצי שעה נסיעה, עד התחנה האחרונה. מן הראוי לציין ש- R, מהעבודה, שאל אותי איפה בסארי ההופעה, וכשאמרתי ליד התחנה האחרונה הוא אמר: "אם כך, יהיה בסדר. אל תרד בתחנות שלפני - אתה לא תרגיש בטוח." ממש כך.
ברכבת היה צפוף - ממש עד הסוף. הצלחנו לשבת, ולדחוף את סנדויצ'י הסאב-ווי שלנו, אבל לא רק שהיתה שעת העומס, בנוסף המוני אדם נסעו לסארי. בניגוד להופעות קודמות, הסקיי-טריין נערכו מראש, והודיעו שהם מתגברים את הרכבות, גם לפני וגם בסיום ההופעה. מעניין אותי אם עיריית סארי שילמה להם על זה.
כמובן שהיו תורים, הרי זו קנדה, אבל הם התקדמו דיי מהר. רכשנו לנו בירה באיזור המגודר (אחרי שבכניסה זרקו לנו בקבוק חצי ליטר ריק), Y מצא את שורת השירותים השניה (אליה היה תור מאוד קצר), ונמנמנו בשמש, עד שהסתיימה הופעת החימום (היה לא רע), והתחלנו להידחף קדימה.
 |
| בשמיים לפני תחילת ההופעה. צחקנו לעצמנו - אולי הוא בעצם רוצה לספר לה שמתגרשים? |
בשמונה בדיוק הם עלו (ובאופן הגיוני, פתחו בשיר "בבל"), והיינו ממוקמים במרחק סביר מהבמה. מכיוון ש- O לא בדיוק מהדחפנים, הסתפקנו במיקום שהיינו בו, לא צפוף מדי, אבל מה הקנדים והקנדיות האלו אוכלים שהם צומחים לכזה גובה? שמרים??
 |
| המצלמה מונפת אל-על |
הסאונד היה טוב מאוד, אנחנו היינו חבוקים כל ההופעה, הגם שלא נתנו בעצמנו הופעה, בהחלט שמתי לב שאף אחד לא שם לב אלינו - לא יותר מאשר לזוגות חבוקים אחרים. כמובן שהיו דברנים, וכשמישהי אחרת העירה לאיזו דברנית, ענתה החצופה: "יש כאן 25,000 איש; יהיו המון דברנים. תתמודדי." - אבל הם היו מיעוט בקרב הקהל. היו כמובן דחפנים, והם אומרים "סליחה", ונדחפים יופי. היתה מרשעת אחת שניסתה להידחף בינינו, למרות שהיינו חצי חבוקים ושאלה: "Do you mind?" בציפיה של בחורה יפה שמיד יפנו לה מקום. עניתי לה "Yes, we mind!" וחבקתי את O קרוב, כך שנאלצה לעבור מלפנינו. היא מאוד הופתעה מהתשובה, יש לציין, כי בדרך כלל לא עונים על כזה דבר - כמו שכשהזבן שואל באמריקאית "מה נשמע" אתה לא אמור לשפוך את הצרות שלך. אותי זה הצחיק.
 |
| ובניו |
שיתוף הפעולה של הקהל נחלק באופן ברור: כל אימת ששרו שיר מהאלבום הראשון, כולם שרו בקול. כששרו שירים מהאלבום השני, לא כולם שרו. לא לגמרי ברור לי - השני מוצלח כמו הראשון (או אולי יותר, עוד לא גיבשתי דיעה מוצקה מספיק). היו אוהדים שרופים, היו מסמפטים, והיו אלו שסתם באו להופעה כי מגניב להם, והם צעקו ועשו רעש.
 |
| טוב שהיו מסכים |
מנינו לפחות 3 מתעלפים/ות שראינו בעצמנו: גברת לא צעירה, רגע לפני שהתחיל, אבל דקתיים לתוך השיר הראשון היא עמדה והלכה, בחורה צעירה שחברותיה תמכו אותה, חיוורת ומדדה, ועוד בחור צעיר במצב דומה. כנראה שעודף אלכוהול (שלא לומר יותר מזה) לא הולך כל כך טוב עם לעמוד בצפיפות.
מתישהו באמצע ההופעה, בין השירים, ממפורד קרא לקהל לפנות דרך למי שהתעלף ממש מולו, כדי שהפאראמדיקים יוכלו לטפל. ממש כמו מסדר בטירונות בנות.
הם מחליפים כלי נגינה באופן דיי סדיר, ממפורד על גיטרות ותופים, קלידן על קלידים, אקורדיון, גיטרה ועוד, הבחור עם הבנג'ו עם הבנג'ו או גיטרות, והבסיסט עם בס, עם קונטרבס או גיטרות. הבסיסט, באופן דיי מובהק, מזכיר את איאן אנדרסון בימיו הצעירים יותר, גם במראהו (משל יצא מתוך האלבום Aqualung), וגם בשפת הגוף כשהוא מנגן. כמו שנאמר: "ומותר לעשות פרצופים".
הרפרטואר החזיק שעה וחצי, בלי להתאמץ (כולל שירת יומולדת שמח מאולתרת למישהו בקהל), כולל ניבולי פה נמרצים של ממפורד ("Vancouver is fucking awesome!"), ולקראת הסוף הוא גם הפנה את תשומת לב הקהל לירח-הונקובראי המרהיב שזרח מאחורינו. למען הסר ספק, שמתי לב לזה רגע לפני, אבל היה מצחיק לראות את כולם מסתובבים להסתכל.
 |
| ירח שועלים? |
 |
| לא עובד בפוטושופ, או כל עיבוד אחר |
לא נתנו לחכות הרבה להדרן, וביצעו בו את The Cave, שזכה לשיתוף פעולה מרהיב של הקהל, ואחריו העלו לבמה את שתי להקות החימום, ששרו יחד עם ממפורד ובניו את The Weight של הלהקה הקנדית The Band, כדי לעשות כבוד לקהל.
היה מצויין. O שאל איך יודעים שאין עוד הדרן, אבל כשמדליקים את האור, ושמים את Come Together, במערכת ההגברה, הרמז ברור.
ביציאה היה תור ארוך מאוד, והנחנו שהגיוני לנו לחכות בתור לשירותים מאשר בתור לרכבת, כשצריך להתאפק, אז גם דרך שם עברנו.
בכניסה לרכבת היה תור ארוך ארוך, אבל היה ממש מפתיע כמה מהר הוא התקדם, כולל זה שהיה נראה שכולם מכרטסים את הכרטיס שלהם, וגם לא העמיסו את הרכבות באופן לא נעים.
 |
| העציר משמאל |
הרפתקאותינו עוד לא תמו, שכן פתאום A ראתה באחת התחנות איש אזוק. זאת ועוד, אדם מגודל, עם אזניה כמו בסרטי מרגלים, עלה לרכבת בעודו אוחז באיש עם האזיקים, ומצדו השני שוטרת סמויה נוספת. הנחנו שהם שוטרים סמויים, כי האלטרטיבה משונה מדי, אבל מה שלא הצלחנו להבין זה למה לעזאזל הם מסיעים עציר בסקיי-טריין? מה, כל הניידות שומרות על ההופעה בסארי, אז הם לוקחים את הסקיי-טריין? כמו שנאמר - מוזר ואף מוזריים.
הגענו הביתה קצת לפני חצות, עייפים אך מרוצים.
__________________________________
* טוב, אולי רביעיה במקור. כדי להשיג צליל כל כך עשיר צריך יותר מארבעה. בתמונה הזו אפשר לספור 10 על הבמה, מנגנים בדיצה, יתכן שהיו שלבים שהיו יותר נגנים:
** O אומר: "יש להם שני שירים: אחד עצוב, ואחד שמח. והם מנגנים אותם בזה אחר זה לסירוגין."
*** את המוסיקה של אסף אבידן הכרתי הרבה לפני שהפך פופולרי, כשעוד ניגן במקומות קטנטנים. מאוד שמחתי עם הצלחתו, ועם האלבומים המוצלחים שלו, אבל לפני כמה שנים כשהלכנו להופעה שלו בבארבי, גילינו למרבה הזוועה שגילנו כפול מהממוצע. הוקפנו בערב רב של נוער ("We're allergic to youth!"), מעשנים, ובנות עם מבט מוכה ירח, הזועקות "אסף תעשה לי ילד". הוא נאלץ לבקש מהילדים להפסיק לעשן, ושמביך אותו שקטינות מבקשות שיעשה להן ילד. מאז לא יצא לנו לראות אותו על במה, מה גם שאלבום הפיראטים לא היה באותה רמה לדעתי. נקווה שיתעשת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה