קידום בעבודה

התמזל מזלי ואני עובד בחברה צעירה ודינמית, שגדלה כל הזמן וגם לא מזמן הנפיקה כך שחלק מדור המייסדים מתפנה לחפש את מזלו במחוזות אחרים. וגם התמזל מזלי להיות במקום הנכון בזמן הנכון, כשהקבוצה בדיוק גדלה מספיק להצדיק שינוי מבני והוספת מנהלים. וגם התמזל מזלי וראש הצוות שמינו לי הודיע שבוע אחרי הקידום שלו שהוא מתפטר ועובר לסטארט אפ. אז אחרי שהמנהלים התבשלו כמה זמן בלבטים לגבי מי יוכל לנהל את הצוות הציעו לי את התפקיד וכך קיבלתי שלושה אנשים שלמים לנהל, והצוות אמור לגדול בעוד שני אנשים ברגע שנצליח לגייס אותם.

שלג ליד הפנטהאוס

כבר ניהלתי צוות בישראל, אז לא לגמרי זרה לי ההתעסקות באנשים ולא רק בקוד. מצד אחד היה מאוד נוח להחזיק הרבה אחריות על עצמי, לעזוב את העבודה מתי שמתחשק לי, שאף אחד לא תלוי בי ולא מתעכב בגללי, ושאני יכול לעשות פרצופים לבוס אבל אף אחד לא יכול לעשות לי פרצופים. מצד שני בתעשיה שלנו מי שלא עולה למעלה נפלט החוצה בסופו של דבר, וקידום טכני הוא יותר מסובך, בטח בחברה קטנה, ולרוב נדרש שילוב של גאונות וטחינת שעות כדי להשיג אותו. זה לא שניהול בא בקלות, אבל ממני לפחות זה דורש הרבה פחות משאבים מאשר תכנון ומימוש של מערכת עצומה.

אחד האתגרים בצוות הוא הפער התרבותי. באופן משעשע אין אף לא קנדי אחד, ולמעשה גם לא ארופאי או צפון אמריקאי. כולם מהגרים מכל מיני מדינות, יש גם פערי גילאים כך שהגיבוש החברתי לא מאוד חזק, ואני לא בטוח שכל כך חשוב לי לשפר דווקא את זה. יש כמה דברים לשפר לפני. הכימיה איתם היא שונה לגמרי מזו שהיתה לי עם אנשים בעבודה בישראל, או עם הישראלים שעובדים איתי עכשיו. ממש לא ברור לי אם הם מרוצים, עצובים, מרירים או מתוסכלים.

וזה פשר השלג

עוד שינוי זה להיות בהרבה יותר ישיבות, לראיין, לתאם בין אנשים ולעזור לאנשים מצוותים אחרים. פתאום אנשים גילו שיכולים לשאול אותי ושאני גם עונה. זה ניגוד גמור למה שהיה כשרק התחלתי לעבוד, וימים שלמים ישבתי לבד מול המחשב בלי להחליף ולו מילה עם הסובבים, עד שחששתי שאני לא אשפר את יכולת דיבור האנגלית שלי כי לא דיברתי עם אף אחד. עכשיו המצב עבר לקיצון השני, ויש ימים שאני מסיים עם כאב ראש מלשמוע את עצמי קודח. זה גם בעיה כשאני עייף כי אז אני שוכח גם עברית ובטח ובטח גם אנגלית.

במקום טיול אופניים בפריחה, היה גשם ורוח, וזה היה סופה של פריחת הדובדבן השנה

למרבה ההפתעה הקידום הביא איתו גל של מחשבות על ההגירה. זה די סתם את הגולל על האפשרות שנחזור לישראל מהר עם הזנב בין הרגליים אחרי כישלון כלכלי חרוץ. אחד החששות היה שמוכנים לתת למהגרים לעשות את העבודה השחורה, אבל המנהלים הם רק קנדים. אולי יש אפליה כזו, אבל לא נתקלתי בה פה, כך שגם אם היא קיימת יש עדיין תקווה להצליח להתקדם במקומות שהיא לא מתבטאת. בינתיים קנדה מצדיקה את השם שיצא לה כמדינת הגירה מסבירת פנים, וטוב שכך אבל זה גם אומר שהרבה יותר קשה להסתכל על ישראל, ושהמשפחה והחברים הם באמת החלק האחד והיחיד שחסר פה. 

אמרנו למוזג ב"צומת" להפתיע אותנו עם מרטינים שונים. 

נראה לאילו תובנות חדשות אגיע בעקבות הניהול. אני בטוח שזה יחשוף צד של קנדה שלא הכרתי.