הזמן נותן אותותיו במיצי

לפני כמה שבועות סיפרנו על הביקור הראשון של מיצי אצל הוטרינר, ועל כך שהיא ניצחה את הוטרינרית, ואת העוזרת שלה, ואף לא חוייבנו. 

אז המפלצת המתוקה והתמימה (עלאק) יצאה עם טיפות, אנטיביוטיקה, ומרשם לאנטי היסטמין (ריאקטין) במינון קטן מאוד. 

לא נתנו את הריאקטן, נתנו אנטיביוטיקה לפי המרשם, ואת הטיפות. האנטיביוטיקה היתה בכדורים, ולמרבה המזל אפשר פשוט לרסק אותם לאבקה, ולשים לה באוכל הרטוב. הגרגרנית הקטנה מתנפלת בתאווה של מורעבים על אוכל רטוב, ולא שמה לב שהטמנו לה תרופות. 

חומוס ביתי, שהתחיל כגרגרירים

הטיפות, לעומת זאת, הן תענוג צרוף. פעמיים ביום, בעת הנמנום שלה, אחד מאיתנו פותח את הטיפות בשקט, והשני מתיישב עליה ולופת אותה בנעימים. עד שהיא מבינה מה קורה כבר טיפה אחת הולכת לאוזן אחת, ועד שמגיעים לשניה יש כבר נהמות לא מרוצות. אם לא מחזיקים את הראש הזערורי שלה עוד רגע, מיד היא מטלטלת אותו ומשפריצה את הטיפות לכל עבר. לכשתשוחרר, תימלט מהר ותעמוד, נעלבת, בצד. זה נמשך בערך דקה, ואז היא הולכת לאכול משהו. 

השילוב של האנטיביוטיקה והתרופות לא עשו רושם על הגירודים. היא המשיכה להתגרד באופן דיי נמרץ, והיה נדמה שנאלץ לשים לה את ה- cone of shame, אך מכיוון שידענו שהיא לא משתפת פעולה עם קולרים, לא באמת רצינו. 

התחילה עונת ספינות התענוגות העוגנות לחופינו, פורקות תיירים

לקראת סוף הטיפול ניסינו לתת לה פעם אחת ריאקטין, מה שגרר תנועות מעיים רכות במיוחד, ודיי לחכימא. 

אחרי עוד כמה ימים, כשהיה ברור שהתרופות לא עזרו, והגירוד לא משתפר, החלטנו שצריך לקחת אותה שוב לוטרינר. הלכנו שוב ברגל לוטרינר הקרוב, מיצי בכלוב, מייללת בקול נכאים על העוברים ושבים. 

חתול הבית השני של המרפאה ליד הבית

וטרינר הבית היה הפעם, והוא החליט שהוא גם ינסה לבדוק את מיצי (הידועה בכינויה "חתולת השאול" בקרב חברותינו) - מה שגרר נהמות, יללות ואיומים, ואחרי שתי דקות הוא חזר עם טפסים שמרשים לו לטשטש אותה. כמובן שחתמנו, וביקשתי שיעיף מבט בפה שלה כל עוד היא מטושטשת (מי שמנסה לעשות תעלול כזה כשהיא ערה, משלם ביוקר...), והשארנו אותה שם, מחכים לטלפון.

אחרי שעה וקצת הם התקשרו אל O והיו מסתוריים ומאיימים כאחד - נפל לה ניב בבדיקה, יש לה מצב שיניים איום, וצריך לעקור לה אותן, וזה יעלה לפחות $1000. כמו שאמר סמוג: "Thieves! Fire! Murder!"

היה נשמע לי משונה, והייתי באמצע ישיבות, אז הודענו להם שנרצה second opinion, ואספנו אותה. הם ציידו אותנו בניירת ובלינקים מפחידים על מצב השיניים, ובסטרואידים לטיפול בגרדת. וגם קיבלנו את הניב הנפול - ניב תחתון. 

מצב השיניים נקרא Tooth Resorption - ואי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לטפל בו, והמחקרים חלוקים אם זה נגרם מהזנחת השיניים שלהם. קצת כמו אוסטיאופירוזיס רק לשורשי השיניים שלהם. עגום. 

החדשות הטובות הן שאחרי כמה ימים בודדים הגרדת עברה והתחילה להחלים, ומאז הגרדת נעלמה ומצבה טוב. 

הפגנה מתחת לבית. אם הבנתי נכון זה נגד אוכל מהונדס גנטית.
http://www.march-against-monsanto.com/

בעצת K מהעבודה החלטנו לקחת אותה לוטרינרית אחרת, ד"ר ניקי, שמטפלת רק בחתולים, ומטפלת בחתול המזדקן שלה כבר הרבה שנים. משהו בוטרינר ליד הבית לא הסתדר לנו - הרגישו קצת תעשייתיים, מאוד לא אישיים, ולא נתנו מספיק פרטים. 

ד"ר ניקי לעומת זאת, לא מאמינה בטשטוש על הדייט הראשון (כך אמרה), ואם יש חתול מרושע, מנסים קודם בבית כדור טשטוש, ואז נותנים את הכדור בבית, ומביאים אותה מנומנת, וכך כל התהליך פחות טראומטי למשופמים הקטנים והמרושעים. 

יפיפיה שנצפתה ברחובות ונקובר

O לקח אותה אל ד"ר ניקי בלי טשטוש, ומיצי שוב נתנה הופעה, ולא נבדקה כמו שצריך. לעומת זאת היא מיד נתנה הפניה למרפאת שיניים לחיות הנמצאת על גבול ונקובר/בורנבי. קצת כמו רופאים מומחים לאנשים בקנדה, הם התקשרו אלינו לקבוע תור, ולא להיפך. משונה - אבל לפחות היה תור קרוב. 

העמסנו את עצמנו ואת הפרוונית הקטנה ב- car2go, ויצאנו למנסע. הגענו בקלות - לא מאוד זולים, אבל הgps שלהם יעיל דיו. בבית החולים מילאנו שוב טפסים, וכמובן התברר שעשינו בחוכמה שהבאנו את הסטרואידים, כי כמובן שלא זכרתי איך קוראים לזה, ומאוחר יותר התברר שזה מגביל את סוג משככי הכאבים שאפשר לתת לה. 

הרופאה קיבלה אותנו יפה, ומיצי כמובן ניסתה לרצוח אותה. That's my girl. קיבלנו הסבר על המצב, התהליך, והערכת מחיר - יקר כנראה יותר, אבל לפחות יש פירוט מראש והסברים רבים - גם את האוכל היבש שלהם הם לא באמת צריכים ללעוס, וזה שלא יהיו לה הרבה שיניים לא צריך להפריע לה לכרסם בתאווה. אם נביא יום אחד חתול נוסף, יתכן שהיא לא תהיה המלכה הבלתי מעורערת כמו שהיתה עם חתוש, אבל בואו לא נשכח שעוד יש לה ציפורניים חדות ונפש שוחרת קרב. 

חתול הבית של מרפאת השיניים

השארנו אותה שם, בעודי מהרהר בעוגמה שהיא הולכת להפוך להיות סבתא מיצי - ללא שיניים. אחר הצהריים התקשרה הרופאה לספר שהכל בסדר - ואמנם היה צריך להוציא את הניבים העליונים, ועוד כמה שיניים, את הקטנות מקדימה השאירו, וכך גם עוד כמה בפנים. 

נסעתי בחזרה לשם, שוב עם car2go, הפעם עם התנועה. אמנם לא פקקי איילון דחפניים ואיומים, אבל תנועה. לא התגעגעתי. מיצי היתה מעט מנומנמת בכלוב, וסיפרו לי שעשו לה מניקור/פדיקור בעודה מנומנמת, אבל כשהתחילה להתאושש הם לא הצליחו להוריד לה את התחבושת שהחזיקה את העירוי (אחרי שהציאו את העירוי כמובן), וגם לא הצליחו לקחת ממנה את השמיכה שכירבלו אותה בתוכה כדי שיהיה לה חם. מערפילי ההתאוששות היא הגיבה בעדינות אופיינית, והם נסוגו בפחד. מתוקה שכזו. 

צולם לאחר המאורעות

הרופאה הקדישה לי רבע שעה של הסברים, כולל להראות לי תצלומי רנטגן של השיניים - אני לא באמת יודע לקרוא אותם, וגם אצל רופא השיניים שלי אני לא באמת רואה כשהוא מצביע על בעיות. היא גם הביא מודל של לסת חתול, והסבירה עוד, כולל על התפרים שימסו לבד, ולמה לשים לב בהתאוששותה (רק אוכל רטוב שבוע, לוודא שהיא אוכלת, ועושה צרכים). היה דיי יקר, אבל לא עבר את שני שליש הערכת המחיר המקסימלית שנתנו לנו. 

יצאנו משם עם משככי כאבים מוכנים מראש במזרקים קטנים (ללא מחט!) שאותם צריך להשפריץ לה לפה (פחד!), או לדחוף לאוכל, ואפשר לערבב עם הסטרואידים. כך עשינו ולמרבה ההקלה היא לא שמה לב. בבית היא יצאה מהכלוב, ולא היתה חתול-מסטול. היא צלעה טיפה בגללל התחבושת, שאותה היא הרשתה לי להוריד לה, ולא צלעה כלל אחרי זה. 

הקטע המעט עגום היה שכל פעם אחרי שנתנו לה משככי כאבים היא היתה עוד יותר מנומנמת מהרגיל, אבל לפחות התנחמנו בזה שלא כואב לה כנראה. תיאבון היה, ולאט לאט ירד מינון משככי הכאבים. 

שמעתם שסוף סוף יש מה לקנות באמאזון בקנדה?

תוצאות בדיקות הדם שלה גרמו לד"ר ניקי להורות על אנטיביוטיקה, ורכוב על אופניים נסעתי לקחת את התרופה. חתולים מפנים רעלים בעיקר עם הכליות, בשתן, ומכיוון שמהלנו את האוכל הרטוב עם הרבה מים, היא השתינה כראוי. לעומת זאת לקח למיצי כמעט 4 ימים עד שהואילה לכבד אותנו בתוצרת מוצקה יותר, אבל מתברר שאחרי ניתוח זה בסדר - רק אחרי שישה ימים מתחילים לדאוג. 

בנתיים כבר עברו שלושה שבועות, והיא מאוששת לחלוטין. מקבלת רק מעט סטרואידים (חצי כדור כל שלושה ימים), ישנה איתנו כרגיל, ומנסה לאכול חצי מהאורחים שלנו. גם בלי ניבים מתברר שהיא מאיימת דייה. היא גם מכרסמת את האוכל היבש בדיצה. אמנם לא שומעים קולות כירסום ופיצוח, אבל לא נראה שזה מפריע לה לזלול. היא לא יורדת ולא מעלה במשקל. 

מכרסמת אורחים

במשך כמה ימים קראתי לה גלוקטא, אבל זה לא תפס. כפי הנראה בשנה הבאה נצטרך שוב רנטגן, ויתכן שעוד שיניים יצאו. 

יש ביטוח רפואי לחיות, אבל הוא לא זול בכלל, וממש לא בטוח שהוא היה כדאי - ובכל מקרה עכשיו כבר לא יבטחו אותנו נגד מחלות שיניים עבורה.

Mumford and Sons

לפני כמה חודשים N כתב לי שכדאי לי להכיר את Mumford and Sons. השם צלצל מוכר, והנחתי שהם להקה וותיקה עם דיסקוגרפיה ענפה. אך לא. מדובר ברביעיית* בריטים (כבר התחלה מבטיחה!), שנמצאים בסביבה רק כמה שנים, ויש להם שני אלבומים מוצלחים. הם עמוסים באנרגיות של אמנים צעירים ורעבים, וחובבי הטקסונומיה מקטלגים אותם כ- new-indie-folk-rock. שוין. יש להם בנג'ו בהרכב (כן, בנג'ו!), ולכן יש כאלו הטועים לקטלג אותם כקאנטרי, אבל לדעתי זה לא הכיוון. 

מרכוס ממפורד

הם עושים משהו מאוד נכון לטעמי, ולמרות שיש קצת במה ש- O אומר עליהם**, אני מקווה שהם ימשיכו לעשות עוד מזה. גם יכול להיות שזה כל כך כיף כי הבסיס של מה שהם עושים הוא מאוד פשוט - ואפשר לנגן אותו בגיטרה מסביב למדורה (כמו שאפשר ללמוד מכאן) - והם מערימים עושר רב מעל זה. אלו לא באמת סולמות מסובכים או קצבים מאתגרים. אבל זה כיף. האם להתייחס אליהם כ- guilty pleasure? אולי, אבל רק מכיוון שהם הו-כה-פופולרים, וזה בדרך כלל לא נגמר טוב עבורי - כמו במקרה של אסף אבידן***.

והנה, הודיעו שהם מופיעים כאן. כמעט כאן. ב-סארי, ולא בונקובר גופא. למה ומדוע? לא ברור לי לגמרי - עיריית סארי החליטה כנראה לנסות להחלץ מהשם שיצא לעיר (פרחות על עקבים מהדסות שיכורות בדאון-טאון ונקובר, רד-נקס מכי הומואים וכד'), ואירגנו פסטיבל קיץ - ובו יהיו הופעות באוויר הפתוח (אם כי - rain or shine!) בפארק הולנד, שבסמוך לתחנת הסקיי-טריין האחרונה. 

נפרדים מהציוילזציה - על הרכבת, אל התחנה האחרונה, בסארי

את הקיץ פתחו ממפורד ובניו, בהופעה שכפי הנראה היתה מול הקהל הגדול ביותר שהם הופיעו מולו אי פעם. לפני כמה שנים הם הופיעו כאן מול קהל קטן, בדאון-טאון, ופריטי המידע האלו לפי ביקורת ההופעה בעיתון.

הופעה שרובה בשמש - כמו יום הסטודנט, רק בלי להזיע

אחרי פיאסקו קטן בנושא הכרטיסים (כרטיסים רשמיים אזלו מהר מאוד, ובסוף קנינו דרך אתר מקרקפים, פחות משבוע לפני, אם כי רק ב- 10 דולר יותר. משונה), הגענו עם A ו- Y לתחנת הסקיי-טריין באיצטדיון במרכז העיר, ושם עלינו על הרכבת לסארי. מדובר ביותר מחצי שעה נסיעה, עד התחנה האחרונה. מן הראוי לציין ש- R, מהעבודה, שאל אותי איפה בסארי ההופעה, וכשאמרתי ליד התחנה האחרונה הוא אמר: "אם כך, יהיה בסדר. אל תרד בתחנות שלפני - אתה לא תרגיש בטוח." ממש כך. 

ברכבת היה צפוף - ממש עד הסוף. הצלחנו לשבת, ולדחוף את סנדויצ'י הסאב-ווי שלנו, אבל לא רק שהיתה שעת העומס, בנוסף המוני אדם נסעו לסארי. בניגוד להופעות קודמות, הסקיי-טריין נערכו מראש, והודיעו שהם מתגברים את הרכבות, גם לפני וגם בסיום ההופעה. מעניין אותי אם עיריית סארי שילמה להם על זה. 

כמובן שהיו תורים, הרי זו קנדה, אבל הם התקדמו דיי מהר. רכשנו לנו בירה באיזור המגודר (אחרי שבכניסה זרקו לנו בקבוק חצי ליטר ריק), Y מצא את שורת השירותים השניה (אליה היה תור מאוד קצר), ונמנמנו בשמש, עד שהסתיימה הופעת החימום (היה לא רע), והתחלנו להידחף קדימה. 

בשמיים לפני תחילת ההופעה. צחקנו לעצמנו - אולי הוא בעצם רוצה לספר לה שמתגרשים?

בשמונה בדיוק הם עלו (ובאופן הגיוני, פתחו בשיר "בבל"), והיינו ממוקמים במרחק סביר מהבמה. מכיוון ש- O לא בדיוק מהדחפנים, הסתפקנו במיקום שהיינו בו, לא צפוף מדי, אבל מה הקנדים והקנדיות האלו אוכלים שהם צומחים לכזה גובה? שמרים?? 

המצלמה מונפת אל-על

הסאונד היה טוב מאוד, אנחנו היינו חבוקים כל ההופעה, הגם שלא נתנו בעצמנו הופעה, בהחלט שמתי לב שאף אחד לא שם לב אלינו - לא יותר מאשר לזוגות חבוקים אחרים. כמובן שהיו דברנים, וכשמישהי אחרת העירה לאיזו דברנית, ענתה החצופה: "יש כאן 25,000 איש; יהיו המון דברנים. תתמודדי." - אבל הם היו מיעוט בקרב הקהל. היו כמובן דחפנים, והם אומרים "סליחה", ונדחפים יופי. היתה מרשעת אחת שניסתה להידחף בינינו, למרות שהיינו חצי חבוקים ושאלה: "Do you mind?" בציפיה של בחורה יפה שמיד יפנו לה מקום. עניתי לה "Yes, we mind!" וחבקתי את O קרוב, כך שנאלצה לעבור מלפנינו. היא מאוד הופתעה מהתשובה, יש לציין, כי בדרך כלל לא עונים על כזה דבר - כמו שכשהזבן שואל באמריקאית "מה נשמע" אתה לא אמור לשפוך את הצרות שלך. אותי זה הצחיק. 

ובניו

שיתוף הפעולה של הקהל נחלק באופן ברור: כל אימת ששרו שיר מהאלבום הראשון, כולם שרו בקול. כששרו שירים מהאלבום השני, לא כולם שרו. לא לגמרי ברור לי - השני מוצלח כמו הראשון (או אולי יותר, עוד לא גיבשתי דיעה מוצקה מספיק). היו אוהדים שרופים, היו מסמפטים, והיו אלו שסתם באו להופעה כי מגניב להם, והם צעקו ועשו רעש. 

טוב שהיו מסכים

מנינו לפחות 3 מתעלפים/ות שראינו בעצמנו: גברת לא צעירה, רגע לפני שהתחיל, אבל דקתיים לתוך השיר הראשון היא עמדה והלכה, בחורה צעירה שחברותיה תמכו אותה, חיוורת ומדדה, ועוד בחור צעיר במצב דומה. כנראה שעודף אלכוהול (שלא לומר יותר מזה) לא הולך כל כך טוב עם לעמוד בצפיפות. 

מתישהו באמצע ההופעה, בין השירים, ממפורד קרא לקהל לפנות דרך למי שהתעלף ממש מולו, כדי שהפאראמדיקים יוכלו לטפל. ממש כמו מסדר בטירונות בנות.

הם מחליפים כלי נגינה באופן דיי סדיר, ממפורד על גיטרות ותופים, קלידן על קלידים, אקורדיון, גיטרה ועוד, הבחור עם הבנג'ו עם הבנג'ו או גיטרות, והבסיסט עם בס, עם קונטרבס או גיטרות. הבסיסט, באופן דיי מובהק, מזכיר את איאן אנדרסון בימיו הצעירים יותר, גם במראהו (משל יצא מתוך האלבום Aqualung), וגם בשפת הגוף כשהוא מנגן. כמו שנאמר: "ומותר לעשות פרצופים". 

הרפרטואר החזיק שעה וחצי, בלי להתאמץ (כולל שירת יומולדת שמח מאולתרת למישהו בקהל), כולל ניבולי פה נמרצים של ממפורד ("Vancouver is fucking awesome!"), ולקראת הסוף הוא גם הפנה את תשומת לב הקהל לירח-הונקובראי המרהיב שזרח מאחורינו. למען הסר ספק, שמתי לב לזה רגע לפני, אבל היה מצחיק לראות את כולם מסתובבים להסתכל. 

ירח שועלים?

לא עובד בפוטושופ, או כל עיבוד אחר

לא נתנו לחכות הרבה להדרן, וביצעו בו את The Cave, שזכה לשיתוף פעולה מרהיב של הקהל, ואחריו העלו לבמה את שתי להקות החימום, ששרו יחד עם ממפורד ובניו את The Weight של הלהקה הקנדית The Band, כדי לעשות כבוד לקהל. 

היה מצויין. O שאל איך יודעים שאין עוד הדרן, אבל כשמדליקים את האור, ושמים את Come Together, במערכת ההגברה, הרמז ברור. 

ביציאה היה תור ארוך מאוד, והנחנו שהגיוני לנו לחכות בתור לשירותים מאשר בתור לרכבת, כשצריך להתאפק, אז גם דרך שם עברנו. 

בכניסה לרכבת היה תור ארוך ארוך, אבל היה ממש מפתיע כמה מהר הוא התקדם, כולל זה שהיה נראה שכולם מכרטסים את הכרטיס שלהם, וגם לא העמיסו את הרכבות באופן לא נעים. 

העציר משמאל

הרפתקאותינו עוד לא תמו, שכן פתאום A ראתה באחת התחנות איש אזוק. זאת ועוד, אדם מגודל, עם אזניה כמו בסרטי מרגלים, עלה לרכבת בעודו אוחז באיש עם האזיקים, ומצדו השני שוטרת סמויה נוספת. הנחנו שהם שוטרים סמויים, כי האלטרטיבה משונה מדי, אבל מה שלא הצלחנו להבין זה למה לעזאזל הם מסיעים עציר בסקיי-טריין? מה, כל הניידות שומרות על ההופעה בסארי, אז הם לוקחים את הסקיי-טריין? כמו שנאמר - מוזר ואף מוזריים. 

הגענו הביתה קצת לפני חצות, עייפים אך מרוצים. 

__________________________________

* טוב, אולי רביעיה במקור. כדי להשיג צליל כל כך עשיר צריך יותר מארבעה. בתמונה הזו אפשר לספור 10 על הבמה, מנגנים בדיצה, יתכן שהיו שלבים שהיו יותר נגנים:

** O אומר: "יש להם שני שירים: אחד עצוב, ואחד שמח. והם מנגנים אותם בזה אחר זה לסירוגין."

*** את המוסיקה של אסף אבידן הכרתי הרבה לפני שהפך פופולרי, כשעוד ניגן במקומות קטנטנים. מאוד שמחתי עם הצלחתו, ועם האלבומים המוצלחים שלו, אבל לפני כמה שנים כשהלכנו להופעה שלו בבארבי, גילינו למרבה הזוועה שגילנו כפול מהממוצע. הוקפנו בערב רב של נוער ("We're allergic to youth!"), מעשנים, ובנות עם מבט מוכה ירח, הזועקות "אסף תעשה לי ילד". הוא נאלץ לבקש מהילדים להפסיק לעשן, ושמביך אותו שקטינות מבקשות שיעשה להן ילד. מאז לא יצא לנו לראות אותו על במה, מה גם שאלבום הפיראטים לא היה באותה רמה לדעתי. נקווה שיתעשת.

טרוניה עגומה על איך גוגל קלקלו את talk לטובת אפליקצית Hangouts הנכה

זוועות - כמה עצוב - רק הדברים הרעים הם לומדים מאחרים. 

New Hangouts app, replacing Talk, on Android:
A big philosophical shift, however, comes in the form of presence. Whereas Google Talk focused itself around who was online or offline, Hangouts is an experience that is built around the philosophy that you're always available, thanks to the fact that many of us now have smartphones

זהו - אין יותר חיווי על מי זמין.

וגם יהיה חיווי אם קראתי את ההודעות. פויה!

אם התקנתם בטעות, אפשר להסיר - הולכים להגדרות של הטלפון, בוחרים את האפליקציה הזו, ומסירים את העדכונים. חזר הגוגל טוק. לפחות עד שהם יכריחו, או אולי יחזירו את החיווי על מי זמין, או יאפשרו לא להראות מה קראתי.

נהלי בחירות בקולומביה הבריטית ובקנדה בכלל

יש עכשיו בחירות לקולומביה הבריטית, אז גיליתי כל מיני דברים מעניינים על התהליך.

הזדהות

כיוון שאין חובה להחזיק תעודת זהות רשמית, הגישה היא מאוד ליברלית לגבי אמצעי ההזדהות. לפני שעברנו לפה היה לי מאוד ברור שבכל המדינות בעולם יש כזה דבר, ולא העליתי בדעתי אילו בעיות זה פותר, או איך מדינה יכולה להסתדר בלי זה. מזל שבמגזין הקהילה הגאה ועדת הבחירות פירסמה הוראות הצבעה, וכך גיליתי שהאפשרויות נעות בין תעודה ממשלתית אחת עם שם, כתובת ותמונה עד לשני מסמכים שיחדיו כוללים את שם המצביע וכתובתו. דוגמאות למסמכים הם מכתב מבנק, חוזה שכירות, מכתב מחברת ביטוח, מנוי לאוטובוס, חשבון חשמל, צמיד בית חולים, כלי קיבול של תרופות מרשם וצ'ק בנקאי. אלו רק דוגמאות למסמכים, הרשימה המלאה ארוכה יותר. רוצים שגם העניים והנרקומנים יוכלו להצביע, ולכן הרחיבו את האפשרויות כך שיכללו דברים שבטוח יש להם כמו תרופות.

הצבעה מראש

רק חצי מהזכאים לבחור מממשים את זכותם, וגם לא מקבלים יום חופש, ולכן יש שבוע להצביע. מותר לכל אחד לבחור רק במקום שבו הוא גר, ושם יש פנקס בוחרים, כך שלא אמורים להצליח לרמות את המערכת ולבחור כמה פעמים. כמובן שזה לא חוקי לרמות וזו עבירה פלילית עם מאסר בצידה. ביום הראשון של ההצבעה מראש יש תורים, אבל בשאר הימים אין המתנה ארוכה.

אריה קטן, במעבר מעל גשר שער-האריות

גם מפלגות שלא נבחרו מקבלות מימון

מכיוון ששיטת הבחירות כאן מייצרת מצב של מעט מאוד מפלגות בפרלמנט (שתיים גדולות ונדיר שמפלגה נוספת משרבבת נציג אחד אולי), יצרו מנגנון שבכל זאת מאפשר למפלגות קטנות לקבל מימון ולהחזיק אותן קיימות. אם הן מקבלות מספיק קולות הן מקבלות מימון סימלי למרות שאין להן נציגות. כך יוצא שבכל זאת יש ארבע מפלגות עם נוכחות, למרות שרק אחת בשלטון עם רוב די מוחץ ועוד אחד צועקת בפרלמנט מהצד. עוד שתי מפלגות עושות רעש מבחוץ.

התרמות במלוא המרץ

נרשמתי לקבל עדכונים מכמה מפלגות, מתוך הנחה שיספרו לי מה הן עושות ומה הם מתכננות לעשות. במקום זה קיבלתי בעיקר מבול של תחינות לכסף, נסיונות כושלים לגרום לי ליסורי מצפון, סיפורים קורעי לב על איך שהמפלגות האחרות קונות המון פרסומות וגם אנחנו צריכים כסף. גם בישראל פנו אלי בבקשות למימון, אבל הרבה פחות והרבה יותר בעדינות. יש מדרגות פטור ממס לתרומות, כך שתרומת 100 דולר נותנת זיכוי מס בסך 75 דולר, שזה די הרבה. התקרה היא 500 דולר, מעבר לזה אין פטורים.

סיכום

כמו בהרבה דברים אחרים, מרשים כמה שהכל פה הגיוני. מדינות אחרות מוזמנות ללמוד וליישם.

נהלי קבורה בונקובר

בעקבות הסערה הציבורית לגבי מיסוי קברים בישראל, בדקנו מה קורה בקנדה השפויה. זו לא בדיקה מקיפה, אלא רק דגימה.

כבר שומעים את הגוזלים, אך לא רואים אותם

בבית הקברות המקומי יש שלוש שיטות קבורה, עם מחירים שונים:

נישות לאפר

בורות לאפר

בורות קבורה

בכל קטגוריה יש מחירים שונים לפי הנוחות שהאתר מספק למבקרים. נישות בגובה העיניים יקרות יותר מנישות נמוכות. איזור מוקדש למשפחה יקר יותר מהאיזור המשותף. קבר רגיל כמו שאנחנו מכירים מהסרטים עולה 22,500 דולר לפני מס.

לא זול, הא?

לא לגמרי ברור לי מה עושים עם הנישות לאפר, אבל באופן מפורש ארונות הקבורה אמורים להיות מחומר מתכלה, ואת הגופות אסור לחנוט, ואחרי 40 שנה אפשר להשתמש בחלקה שוב. אני מנחש שאפשר לשלם איזה סכום כדי לשמר את החלקה גם אחרי ארבעים שנה, ובמקרה הכי גרוע ידרשו את אותו סכום של קבר חדש כדי לא למחזר את השטח לעוד 40 שנה.

Death and Decay

חוץ מזה A סיפר לנו שסבא וסבתא שלו היו חברים בעמותה נוצרית והם קיבלו שם נישה לנצח נצחים. זה לא תופס הרבה מקום, ואני מניח שזה לא באיזור הכי עמוס אנשים בקנדה, כך שיש בזה הגיון. לאחר מותה, את אמא שלו הם שרפו ופזרו את האפר.

אפרוחי אווזים! תקווה לעתיד!

כיוון שאני לא עיתונאי משועמם לא ביררתי מה קורה פה עם חלקות קברים יהודיות. יכול להיות שמבחינת ההלכה מותר להזיז קברים כמה שרוצים כל עוד זה לא על אדמת ארץ ישראל. לי אישית נראה הרבה יותר הגיוני או אגרטל מעל האח או להתפזר על האחו.

ו- E מוסיף - לפני מלחמת העולם השניה, בבית הקברות בבית-הכנסת של המהר"ל (ההוא מהסיפור עם הגולם מפראג), היו כל כמה עשרות שנים מזיזים את כל המצבות הצידה, שופכים עוד אדמה, ועושים שימוש חוזר בשטח. הם היו אורתודוקסים לעילא - איך זה מסתדר עם הפגניזם של הדת הרשמית בישראל, אין לי מושג. 

זוטות מרחובות ונקובר

פפאראצי

או לפחות - עד כמה קרוב שאפשר לספור את זה כפפראצי...

באחד הימים כשחצינו את רחוב דייווי, ראיתי בזווית העין איש גבוה, רזה, ומוכר מאוד. לקח עוד רגע וחצי עד שנפל האסימון וזיהיתי. היינו יחד עם S, ופתאום, מאנגלית, עברתי לעברית ואמרתי ל- O, "תראה, תראה, זה הוא!"

S קצת הופתע, אבל אותתי לו שתיכף אסביר.

האיש התחיל לעקוף אותנו, ובכל זאת שלפתי את הטלפון והצלחתי לצלם את התמונה הבאה:

סביר להניח שרוב קוראינו המועטים לא מזהים, וגם לא ממש מעניין אותם; ובכל זאת, זו החידה היומית, והתשובה לה בסוף. 

יומיים של הופעות

אתמול והיום (ולכו תדעו, אולי גם מחר ומחרתיים בסוף השבוע) היה רעש שנכנס מהחלונות. פיענחתי שזה לא שכן ששם מוסיקה בפול ווליום, אלא הופעה. הצצתי מהחלונות, ובסוף ראיתי את זה (בצד ימין של התמונה...):

באותו החניון, ששבוע קודם שפכו שלג ועשו הופעת סנובורדיסטים אובר-מגניבים, יש במה, והופעות. הבמה עצמה, עם הלהקה, בדיוק מימין ממה שתפסתי בתמונה. הם לא רעים, חלק מהשירים מוצלחים, אבל ההד של התופים על גורדי השחקים קצת מקלקל.
לא לגמרי ברור לי מה זה, אבל הסתובבתי בסביבה, לא היה שילוט ברור מדי, וברור שזה מגודר, ויש בדיקת תעודה מזהה, כי מוכרים שם אלכוהול לאור היום. אויה!
אם זה ימשך מחר, אולי נעיף מבט. חבל שבאירועי הגאווה לא שמים מוסיקה נורמלית.

דרמה זוטא

אני הולך לי לתומי במעלה הרחוב, בדרך חזרה מארוחת צהריים, ולפתע רעש מהומה. הרוח מפילה משהו, ומישהו זועק.

מהומה רבה על לא דבר, זו רק בובת חלון ראווה שלא יכלה לרוח.

צילומי-אופנה?

היום ברחוב של העבודה העמידו תפאורה, ועשן מאולתר, ואורות, ומחזירי אור, וצילמו בחורות מאופרות יתר על המידה, בעקבים גבוהים יתר על המידה, בשמלות לא נוחות יתר על המידה.

אני מקווה שזה שווה להן את המאמץ, וכך גם לצלמים.

פפאראצי, פיתרון החידה

אז האדון שפיפראצתי אותו נקרא ג'ונתן יאנג, והוא שיחק את ניקולא טסלא בסידרת הסיי-פיי המנוחה שנקראה Sanctuary. הרבה לינקים, כל אחד למקום אחר.
למרות החינניות, והצבעוניות במשחק, כנראה שיאנג סטרייט, ועל כך יש להצר מעט.

ראוי גם לציין את המחווה היפה שעשה ה- Oatmeal לטסלא, ונקנח בתמונה ערפדית יותר של יאנג, בעודו בתפקיד.