שנים במחיר אחד - האף והמפוחית

אתמול הייתי בהופעה של שתי אגדות חיות: מארק קנופפלר (האף והאיש, לשעבר דייר-סטרייטס למי שתוהה), ובוב דילן (המפוחית והאיש, לשעבר זמר, למי שחשב אחרת). את המצלמה החרימו לי בכניסה, ושומרים חמושים באזניות התנפלו על מי שצילם עם טלפון, כך שכמעט אין לי תמונות שאני צילמתי. לא באמת נורא. 

לא היה מאוד יקר, וזה פורסם כ"בוב דילן מארח את מארק קנופפלר", אז לא לגמרי ידעתי למה לצפות. רק ערב קודם התברר לי שמדובר בשתי הופעות נפרדות, ואם ירצה הבוב הוא יזמן את קנופפלר לבמה בחלק שלו. אז, שניים במחיר אחד? כמעט - פשוט הופעה קצרה יותר של כל אחד.

אודה שאני לא מומחה גדול בפולקלור של השניים (ביחד או בנפרד), אבל מתברר שהרומן נמשך כבר שנים:

זוכרים את האימרה התסריטאית הנודעת - "אקדח שרואים במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית"? אז הנה הוא: בשבוע שעבר התברר לנו שבסלנג של איזור מסויים בגרמניה "שיקסה" הוא מילת גנאי לפרחה צעירה, רצוי בלונדינית, ולא רק הפירוש שאנחנו מכירים. [חיפשתי את זה במילונים און-ליין, ולא מצאתי, לכן אני מסיק שזה סלנג.]

היה לי קצת עומס בשבועיים שלפני, ולא הספקתי להתכונן כראוי - את Tempest (החדש של דילן) אכן למדתי כמו שצריך, אבל מעבר לקלאסיקות של דילן, לא הוספתי לראש שלי עוד אלבומים מאוחרים שלו. הביקורת המהללת הזו, של אליוט, משתפכת כל כך, שרק אחרי שהאזנתי היטב אני רואה איך היא מציינת את החסרונות באנדרסטייטמנט, אבל אחרי מספר האזנות זה בעיקר מה שאני שומע עכשיו - החסרונות. 

את פרייבטירינג (אין תרגום טוב ל- Privateer, לכו לכאן לתרגום), החדש הכפול של קנופפלר, עוד לא הספקתי להפנים. האזנתי לו כארבע פעמים, וברור לי שהוא דורש עוד עבודה. יש בו קטעי מושלמות, ויש קטעים קצת פחות, אבל הוא מרהיב. קצת קשה לי עם קנופפלר - מצד אחד, מוסיקאי ענק, מהשורה הראשונה, גם בכתיבה, גם בנגינה, מפליא ביצירות מופת (לטעמי לפחות) כמו Redbud Tree (מהאלבום החדש, גם ה"קליפ" הזה יפה לצפייה; אין קשר אמיתי לשיר, בטח לא לשיח/עץ שנקרא רד-באד-טרי, אבל יפה בכל זאת). מצד שני, אני לא מתחבר לקאנטרי, או לרוח השטות שהוא עובר אליה במהירות לעיתים, כמו ב- Corned Beef City, או Swinging by the Pool המוקדם יותר - המורכבות והיכולת הטכנית שם, רק שהם מנוצלים למשהו שאני לא מתחבר אליו; קצת כמו הקול של ברברה סטרייסנד, ב- 180 מעלות. 

הוזהרתי מראש שכתוב שבע וחצי, והם מתכוונים לזה: אין הופעת חימום, ומתחילים בדיוק נמרץ. אז הגעתי בזמן (הליכה של 7 דקות...), ובכניסה נכונה הפתעה פחות נעימה: למוד ניסיון אני לא מנסה להגיע לאירועים האלו עם המצלמה הגדולה, אלא לוקח מצלמה קטנה יותר, שאין לה עדשה מתחלפת. הקריטריונים שלהם קצת עתיקים, אבל בד"כ זה הגבול בין מה שמותר להכניס למה שאסור. לא התווכחתי, אבל כן אמרתי לשומר שנתן לי קבלה תמורת המצלמה, שקצת חבל שהם לא מזהירים, וככה יהיה לכולם פשוט יותר. הוא התחיל למשמש את הכרטיס שלי ולחפש באותיות הקטנות, ואמרתי לו שזה לא מופיע שם. הוא אמר שכנראה אני צודק אבל: "Bob doesn't allow cameras, not even taking photos with cell-phones!" ועל זה עניתי - בהצלחה עם זה. 

נעצור רגע ונקשיב שוב - השומר בכניסה אומר שבוב לא מרשה. בוב. תפקיד מוצלח מצא לו אם הוא עבר לשמות פרטיים עם בוב. דילן, כן? 

נו, שוין. 

ולא, אני לא חושב שהמטמורופוזה הזו נגרמה על ידי זה שצילמו אותו יותר מדי. 

מצאתי את מקומי בשורה ה-17 ברחבה, לא הכי יקר שיש, אבל גם לא המושבים הרחוקים. מסביבי רוב הקהל בשיער שיבה, מימיני סבתא נחמדה. שבע וחצי פונקט, מתחילים!

הספקתי לצלם את שתי התמונות האלו עם הטלפון, וקפץ עלי שומר והודיע שאסור לצלם, אז הנהנתי וקיפלתי את הטלפון לכיס. 

קצת קטונתי מלכתוב ביקורת מוסיקה על הופעה של מארק קנופפלר, האף והאיש, בטח שכנתקלים באירועים מרשימים כמו הבלוג הזה. על הבמה היה קנופפלר עצמו, ועוד 7-8 נגנים (תלוי איך סופרים את הדוד מאחורי המחשב, שאם הייתי ציניקן הייתי אומר שכל שאר הנגנים מיותרים ברגע שהוא שם). קנופפלר החליף גיטרה כמעט כל שיר, מהצד היה אפשר לראות חלק מצי הגיטרות שלו עומדות למסדר, ושני נערי-במה מיהרו בסוף כל שיר להחליף גיטרות וכלים נוספים לחלק ניכר מהנגנים. 

איכות הסאונד היתה בהחלט משביעת רצון - וחלק מהשירים נשמעו ממש כמו באלבום - וזה דבר טוב! מקצועי לעילא.

ואז הגיעה המערכה השלישית - קולות פטפוט נשיים רמים של ערימת שיקסות בלונדיניות שהגיעו באיחור והתיישבו מאחורי. מילא, תיכף יתיישבו וישתקו. אך לא! ישבו נא השיקסות, והמשיכו לדבר בקולי קולות! כשמוסיקה נחלשה, הן דיברו בקול, וכשהמוסיקה הפכה רמה יותר, הן הגבירו את קולן, כדי שתצלחנה לדבר מעל הרעש הזה. אוף. 

ביקשתי מהן לדבר בשקט, וכך גם הסבתא שלימיני, והגברת הכבודה שלשמאלי, אך השיקסות היו מצויידות בבויפרנדז גדולים שענו כן, סליחה בשלושת המקרים, והשיקסות המשיכו לדבר. 

מוזר אף יותר - בכל פעם שהסתיים סולו מרשים, או בסוף כל שיר, הן צרחו בהתלהבות צפון-אמריקאית - yeaAAHHHH!!!!! WWOOOOOHHOOO!!!! וכדומה. ואז המשיכו בקשקשושים שלהן. אז ג'נט זרקה את החבר שלה, והוא עכשיו עצוב, אבל היא בכל זאת באה היום, והביאה מישהו אחר. היא כבר שכבה איתו? עם האקס? לא! עם החדש! לא, הוא לא חדש, הוא רק מסיע אותה היום. ועוד ועוד ועוד. אררררגגגגגגג. בכל פעם שהן הגבירו את הקול, נשענתי קדימה, ובכל זאת נהניתי מהופעה.

קצת מצחיק לראות שמונה נגנים על הבמה, בטח כשבאחד הקטעים היו רק קנופפלר, המתופף והבסיסט שניגן על קונטרבס אמיתי. קנופפלר הדגים איך לבדו הוא נשמע כמו שתים-וחצי גיטרות לפחות, ואז למה הוא צריך כל כך הרבה אנשים על הבמה?

למרבה השמחה קנופפלר הגיע למעמד שבו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ולמשל זה אומר, שמי שמנגן על קלידים, זה בדרך כלל ישמע כמו פסנתר או האמונד, ולא יתן לקלידן לעשות את כל התפקידים שאינם גיטרה. וכך היה נגן שעבר בין חליל רועים אירי (whistle), חליל-צד, חמת חלילים (מהזן שלא נושפים בו - Uilliann Pipes אם נדייק), ונדמה לי שהיה גם עם גיטרה פעם אחת, נגן אחר שעבר בין כינור (רוב הזמן) לגיטרה אקוסטית, גיטריסט אמיתי, שעבר בין גיטרות בגדלים שונים, ברמות שונות של חישמול, ואף בוזוקי, פסנתרן - שגם ניגן קצת על קלידים וגם על אקורדיון(!), עוד קלידן שגם חילטר על גיטרה אקוסטית, מתופף מוצלח, בסיסט שעבר בין הבס החשמלי לקונטרבס, וקנופפלר עצמו. לא תמיד כולם היו על הבמה, וכשכן, זה מאפשר לך לעבור מעבר לגיטרה-בס-תופים הקלאסי ולהרים קשרנדואים כיפים כמו בשיר הנושא. 

הסט-ליסט המלא מאתמול עוד לא עלה, אבל בנתיים זה של לפני שלושה לילות דומה מאוד. אחרי שעה וקצת, קינחו עם  Marbletown, מוארך ומצויין, עם הרבה מאוד סולואים ואילתורים בין הנגנים השונים. בסוף הם לא נתנו הדרן, ויצאנו בלי אף שיר של דייר סטרייטס. קצת חבל, אבל לא נורא. 

רבע שעה הפסקה, ובה הסבתא ואני דיברנו על השיקסות, וקיווינו שעכשיו הן תשתוקנה, שכן יכול להיות שהן באו לראות את דילן. למרבה הצער לא כך היה - והן המשיכו בגועליותן, אבל מילא. 

דילן. טוב, ברור, דילן בא להופיע, מה, לא אלך? ברור שכן! הוא מבוגר מקנופפלר בפחות מעשור, אבל נראה כאילו נטל העולם על כתפיו. ניחא שכך הוא נראה, כך הוא גם נשמע ומנגן. וזה כבר חבל. 

כל מי שיצא לו לשמוע דברים עדכניים של דילן יודע על מה אני מדבר - כשהוא שר באלבום האחרון זה עוד טוב. על הבמה זה היה מביך; מי יתנני נהמות בסגנון טום וויטס - קול מרוסק, אבל מדוייק. לא - מדוייק זה לא היה. 

אני לא לגמרי מסכים עם ביקורת ההופעה הזו. כלומר, כן, המילים הן השחקן הראשי, ולא הקול שלו, ששת הנגנים מקצועיים ומתואמים (מלבד דילן עצמו!), הסאונד היה טוב. אבל, כאמור - דילן זייף. גם בנגינה על הפסנתר הוא נשמע יותר כמו פסנתרן בארים במקום שבו הפסנתר עתיק ולא מכוון, וגם ב"שירה". מה שנשאר מהקול שלו, וטווח השירה המאוד מצומצם, כל כך לא מזכיר את דילן מהשנים הלא מאוחרות, שממש היה קשה לזהות חלק מהשירים, גם כי הם בוצעו בעיבוד בלוזי מוצלח, אבל בעיקר כי הקשר בין הלחן המקורי למה שהוא שר אתמול היה מקרי. 

עוד דבר היה מוזר - עיצוב הבמה היה מאוד מינימליסטי, והיו על הבמה זרקורים שכוונו אל הקהל! רוב הזמן הם היו מעומעמים, אבל בחלק מהשירים הם דלקו בעוצמה מפתיעה. לכל אורך ההופעה לא היו זרקורים על הבמה עצמה - כל ההופעה היא היתה באור צהוב ורך, מנומנם משהו. 

ואז דילן הרים את המפוחית, והקהל השתולל - כן, זה דילן! עצמו ובשרו! האגדה החיה! מזייף עם המפוחית כמו בשנת 1965! רק חסרה ג'ואן באאז ושמלתה הפרחונית... משם והלאה, גם כשניסר בשירה, כולם חיכו לקטעי המפוחית. ולא שהוא נגן על, פשוט אז אפשר היה להבין שזה הוא. 

"Once upon a time you dressed so fine" - הפתיחה של אחת הקלאסיקות, מזל שאת זה הוא הצליח לזמזם, כי את שאר המילים כבר לא כל כך, בטח לא לפי הלחן, אבל הקהל השלים. סט-ליסט שלם כאן. הביצוע היה מאוד שונה מהמקור, ונטול ההאמונד, וקצת חבל. 

גם ב- All Along the Watchtower הקהל השלים את החסר, שכן היה אפשר להבין שזה השיר - הגיטריסט נתן סולו מחווה להנדריקס, מה שקצת הפתיע אותי. 

ובהדרן - מביך לומר כמה זמן לקח לי להבין שזה Blowing in the Wind - כמעט עד אמצעו!

לסיכום - ההופעה של קנופפלר היתה מעולה, יש סיכוי לא רע ש"אאלץ" להאזין כמו שצריך ליותר דברים שלו. דילן, היתה חוויה היסטורית עבורי, יותר מאשר חווית מופע מרהיבה. 

קדימה, להתחיל להאזין ל- Americana של ניל יאנג - ההופעה עוד חודש :)

אני כבר מוכנה