פיאסקו הוילונות הגדול

בשמחה גדולה קיבלנו את פני הקיץ - הגם שלא תמיד חם (וזה מאוד לטעמי!), יש המון אור. עכשיו 21:30 ועדיין אור חיוור בחוץ. במקביל, ב5:15 - חמש ורבע לפנות בוקר! - כבר אור. אחת ההפרעות שגילי המופלג הביא היא שאני מתעורר מאור, ולא משנה כמה ישנתי לפני או כמה אני עייף.

אז קצת נמאס לי להתעורר כל בוקר בחמש ומחצה, לגנוח ביאוש ולנסות לחזור לישון, נים ולא נים עד קצת לפני שבע.

הלאב-בואטס הענקיות עוגנות עכשיו בנמל, לכבוד הקיץ

דרך אגב, הצד החיובי של הסיפור הזה הוא שאני מתעורר בקלות בבוקר, וכדי לקום בשבע וחצי לא צריך שעון מעורר, גם אם יש חושך טוב.

האור הנורא הזה מגלה את אשר ידענו - הוילונות המעפנים שהדירה שלנו מצויידת בהם אולי מצמצמים את כמות האור, ממשהו שישרוף נאזגול חיים, לכדי אור שמעיר אותי בחמש וחצי. וכמובן אסור להחליף אותם, הם חייבים להיות אחידים מהצד החיצוני!

אור דימדומים דרך הוילון הסגור

Over-engineered to the point of uselessness!

על כוס קפה בדירתם של A ו- Y, ובסיור שקיבלנו בדירה, ראינו שחדר השינה שלהם מאובזר בוילונות עבים, שחורים, כבדים ומרושעים כענני סערה, מוכנים ומזומנים לאפשר להם לישון בשלווה בשעות שבהן גם הציפורים נחרדות מהאור. חקירה זריזה העלתה שוילאות-הפלא נרכשו בהיכל האושר (כזכור - איקאה), ושתלייתם דרשה חשיבה מחוץ לקופסא, ושימוש חוזר במתלים הקיימים לוילונות החצי שקופים המותקנים אצלם.

מנוחם מהידיעה שמאיקאה תיפתח הרעה במקרה הגרוע ביותר, ביום ראשון בערב (אחרי יום בילוי כיפי עם S מהגרעין, שלא ראיתי איזה עשר שנים!), רכבתי על אופני הנוצצים אל הום-דיפו, בהנחה סבירה שגם אצלם ימצא פיתרון למצוקה.

רכב אספנים שראינו ביום הכיף

הדודה בהום-דיפו הפנתה אותי לוילונות הכפולים שיש להם; לפי מידות האורך של החלון בחדר-השינה (כל הקיר!), הייתי צריך לפחות שלושה. שחור היה רק שניים, אז לקחתי גוון של כחול קטיפתי בהיר, הפחות גרוע ממיני הקרם/ורוד/פרחוני שהיה להם שם. נפניתי איתה אל אגף מתלי-הוילונות, ביודעי שאנחנו צריכים מקל קל במיוחד, כי צריך לאלתר על ההברגות של מערכת וילונות הבלעחס שכבר יש לנו. וגם צריך מתלים ארוכים מספיק.

אך ללא הועיל - המקלות הארוכים שם, כולם, יצאו מקטלוג הגועל של מרתה סטוארט (bracing for impact), כולם עד אחד מאסיבים, גדולים, לא לטעמי, וכבדים. 

בסוף הדודה הציעה לתלות את זה on a wire - חוט וילונות עם קפיץ בפנים, כמו שיש גם בישראל. וגם מברג עם ראשים מתחלפים, לרבות ראשים מרובעים, פטנט שלא הכרנו.

קיוויתי שזו פשרה טובה, ולקחתי הביתה את כל הטוב הזה. 

"I am not on a wire, I am flying!", Graham Chapman

בהגיעי כמובן התברר שלחלוטין לא פשוט לקשור את החוט לקונטרפציה הקיימת וכשהעלינו את הוילונות על כל הסיפור הזה: אלף - קשה מאוד להזיז אותם, בית - וילונות-הבלעחס-הקיימים כמעט לא זזים, גימל - (גימל עם פתח או קמץ, כמו מורה) - בגלל הזווית שנוצרת כי החוט לא לגמרי ישר, בלמטה הוילונות פותחים זווית גדולה, ומלא אור מזהם את החושך.

בקיצור - פשלה מספר אחת.

לילה אחד ישנו כך, ואכן היה שיפור, קמתי רק בשש וחצי, אבל למחרת הורדתי את הזוועה, וביררתי עם A בדיוק מהו מתקן הפלאים האיקאי שהם משתמשים בו, להלן - ואאאאאגן. 

נחוש יצאתי מהעבודה, ופצחתי במסע להיכל האושר, אותו אחד אשר פקדנו אותו אי-אז, שעבר מאז סגירה ופתיחה מחדש באותו מיקום, מעבר לכביש, גדול, אימתני, וממוסחר מתמיד (ועם לפחות 2 קפיטריות שונות!).

המנסע לאיקאה צורך כרטיס של 2-איזורים בתחבורה הציבורית (יקר יותר מהרגיל). בחמש כירטסתי לכבוד הנסיעה בקו-קנדה בסקאי-טריין, ועוד נסיעה באוטובוס - כ45 דקות סה"כ, ועוד הליכה של 5 דקות. הכרטיס תקף לשעה וחצי, והנחת העבודה היתה שאאלץ להשתמש בכרטיס נפרד לדרך חזרה. 

בעודי עוקף את מבנה האיקאה הישן, התגלה בפני מחזה הפלאות הבא, שמעורר מידה מפתיעה של שביעות-רצון (או שמא, שמחת נקם?):

מחריבים את האיקאה הישן, לצורך עוד מקומות חניה לאיקאה החדש

מעודד משהו נכנסתי להיכל-האושר המחודש והמעוצם, ובמקום ללכת לאיבוד, נפניתי מיד לדודה אדיבה שהפנתה אותי לאיזור הנכון (כמובן שהצטיידתי מבעוד מועד בתדפיס של ואאאאאגן, מקל הוילון המופלא, וגם של קופסאות הפלסטיק המרהיבות שנתבקשתי להביא) - בקומה למטה. יש! לא צריך לעבור במבוך!

מוכוון-מטרה עקפתי גברים, נשים וטף, אספתי את קופסאות הפלסטיק, ומצאתי את מקל-הוילון (ואאאאאגן). בתצוגה, שני הגדלים, בארגז - רק אחד. הקטן. והרבה ממנו. שלוש דקות של נבירה מייאשת, ושני צעדים אחורה. הא! מימין עוד תצוגה (זהה לזו שמשמאל!) אך מתחתיה ארגז עם הגודל הנכון!

כל הציוד באמתחתי, שעטתי דרך ההיכלות  האדירים של ה-אסוף-את-הריהוט-רק-תזכור-באיזה-מעבר-ומדף-נמצא-מה-שאתה-רוצה-וגם-תזכור-לקחת-את-כל-החלקים-של-זה, והגעתי אל קופות השירות העצמי (פטנט נחמד לטעמי!). 

החורבן מזווית רחבה יותר, רק כי זה משמח לראות איקאה מעוך

השעה היתה רק שש, והתחלתי למהר - אולי אצליח לדפוק את המערכת (כלומר זה חוקי לגמרי), ולחזור באותו כרטיס?? אל תחנת האוטובוס הגעתי בשש ועשרה, והאוטובוס הגיע 5 דקות אחר כך. עשר דקות נסיעה, וכירטסתי בעליה לרמפה של הרכבת ב18:28. מואה הא הא! יש לציין שלהיטלטל באוטובוס וסקיי-טריין עם מוט באורך 2 מטר (ואאאאאגן, כשהוא מקופל), זה תענוג מעט אלטרנטיבי. 

ואז בבית, מפח נפש: מתקן התליה של הדבר הזה לא מתאים לנו! המתלים קצרים מדי! אצל A ו- Y יש וילונות יורדים, ולא את הוריאציה המעפנה לא פחות שאצלנו! שוד ושבר! פשלה מספר שתיים.

כמו שאפשר לנחש, את האווירה בבית היה אפשר לחתוך בסכין, ומיצי האומללה יללה כשותפה לדבר עבירה. 

מהר, חזרה, לאתרים של איקאה, קנדיאן טייר ואף הום-דיפו. בסוף מצאתי את המתקן הבא, באורך 5 אינצ', באתר של הום דיפו:

כן. זה צריך לעבוד כמו שצריך, כי יש לנו שם 5 אינצ' (עם קצת עודף). אם כך, היום, אחרי העבודה, סרתי, שוב, להום-דיפו. שם הדוד הודיע לי ש"אם האינטרנט אומר, זה בטח נכון!" ושאין להם כאלו. לספור עד 10. יופי. אוקי, אולי בכל זאת יש לך רעיון? אז הוא הפנה אותי לג'וליה, ממחלקת וילונות, שהפנתה אותי למחלקת Tools, ושם דודה מקומטת הפנתה אותי לזוויות L באורכים שונים, בזווית נכונה. 

אספתי 3 כאלו, באורך 6 אינצ', ליתר ביטחון. וגם ברגים, ואומים, ושייבות (screws, bolts, wash בהתאמה; היום למדתי wash לשייבה!). וגם עוד וילון כמו הקודמים, כדי שיהיה עודף בד, ושזה יוכל להיפתח לשני הצדדים ולא ניתקע עם וילון אחד באמצע. זהו, עכשיו הכל מוכן! מה יכול עוד להשתבש?!

הביתה. לגלות שאפשר לחבר את המתלים המקוריים לזווית הגדולה, להתקין את הזווית הגדולה, לראות כי טוב. להתקין גם את השנייה. ולגלות שהמתלה המקורי השלישי נעלם. האדמה בלעתהו. מיצי מכרה אותו לישמעלים. ולא נודע כי בא אל קירבו! אוווווף!! פשלה מספר שלוש.

חיבורים לתפארת מסורתו של מקגיוור

ניסינו מיני פטנטים, וכרגע אל הזווית השלישית חיברנו וו פשוט יותר עם אזיקון (הא, יחי האזיקונים!), ובאנו אל המנוחה והנחלה:

הוילונות במלוא תפארתם המחשיכה. עוד צריך להוריד את התגיות

יש לקוות שמחר בבוקר אוכל לדווח שבאמת חושך משביע רצון...

סיפורי חוג ניהול, שבועיים לפני סיום

A התלוננה שהפוסט הקודם לא היה מושקע, אז אני ממשיך עם סיפור נוסף. היום הייתי בחוג ניהול, ויצא שסיפרתי לחלק מהקבוצה שהייתי בצבא, והופתעתי שהשאלה הראשונה היתה אם אני יודע קרב מגע. בעיקר הפתיע אותי שהבחורה ששאלה אותי ידעה לומר את זה בעברית. מסתבר שיש כזה קטע בעולם, ואפילו בונקובר. אני משער שלהם זה מילה משונה כמו זומבה או אשטנגה יוגה.  

בשיעור קיבלנו את החלוקה לקבוצות עבור פרוייקט הסיום. אנחנו צריכים לדבר על פירמידת הצרכים של מסלו, ולהכין מצגת והפעלה. הופתעתי לגלות שחברי לקבוצה נרתעו מעבודה עם Powerpoint, אין להם חשבון בגוגל או בלייב, והדרך שנראית להם הגיונית לעבוד בקבוצה על מסמך זה לשלוח אותו במייל מאחד לשני, כאשר מחלקים את הנושאים לפני כך שאין חפיפה. אז קיבלתי על עצמי את מלאכת ה Powerpoint המפרכת, ואת האינטגרציה בין כולם. מה שאומר חיים די קלים מבחינתי.

את מחצית השיעור השניה היינו אמורים להעביר בלתכנן כקבוצה את הפרוייקט. ציפיתי שיהיה סיעור מוחות, בניית שלד יחד, משהו. האחרים רצו רק לחלק תפקידים ולהתחפף. מצחיק שלמרות שאני משלם על זה מכיסי עדיין כיף לצאת חצי שעה קודם.

בדרך חזרה מהלימודים הלכתי על Dunsmuir, ושמעתי בחור שעמד מול פאב צועק לטלפון

"Tell me what you did with the wallet, or I'll go back in and drink some more"

כמה אדום צוואר מצידו.

נכנסנו פה לשיגרה נעימה של עבודה, חדר כושר, טיולים ובילויים עם חברים. הזמן עובר מהר בלי סיפורים מסעירים. 

נרשמנו להתנדב במצעד הגאווה המקומי, נראה מה יצא מזה. וגם התנדבתי להתחיל פעילות של קבוצת המטיילים שלנו בפייסבוק, ועוד לא ברור לאן זה יתקדם. ביום שישי נלך לחוג יוגה קהילתי. אולי מכל הדברים האלה יצאו סיפורים מעניינים. במקרה הכי גרוע אני אמציא משהו.

אופניים חדשות, ועוד כל מיני

לאחרונה חלה התחממות במזג האוויר כאן. שבוע שעבר אפילו עלה מעל 20 מעלות, ובתוך הבית היה חם מאוד.

בסופש החם להפתיע הספקנו גם לטייל מדיפ-קוב לעמק לין (אחלה טיול!):

ללחוץ על התמונה יגדיל אותה

זה שם של מסלול אופניים - דאון-היל

ויום אחרי עלינו לוויסטלר לסקי אחרון העונה:

מסקנה: לפנות על שלג רטוב זה כמו לפנות עם אופניים על כביש רטוב.

מה שמוביל אותי לנושא העיקרי. חלק מהמרחקים בדאון-טאון מספיק ארוכים כדי שיהיה מציק ללכת אותם, שלא לדבר על לבקר אנשים מחוץ לדאון טאון, אפילו במרחק של 2 תחנות סקאי-טריין.

מסקנה ברורה: צריך אופניים.

אז שאלתי חבר'ה בעבודה איפה לקנות ומישהו הפנה אותי ל- http://thebikekitchen.com/ שנמצאים ביו-בי-סי, ללא מטרות רווח, מוכרים אופניים משומשים, ומשכירים את המקום והכלים למי שרוצה לתקן בעצמו. הם גם עושים שיעורים על איך לתקן את האופניים. 

נחמד, אבל עם כל הרצון הטוב, הזמן שלי יקר לי לתקן בעצמי הכל, ואני ממש לא נהנה מזה.

כמובן שיש את ספורטס-צ'ק, אבל החבר'ה מהעבודה אמרו לא לקנות שם, וגם לא התרשמתי במיוחד מהמגוון שהיה לספורטס-ג'אנקיז להציע. 

ב- MEC יש רק אופניים בליגה מעל מה שנחוץ לנו, אז חיפוש קצר הוביל אותי למקום שהיה נראה לי פשרה טובה בין מיקום, פלצנות, נוכחות רשת, ואולי גם אופניים במחיר סביר: 

כמו שנאמר, בסיפור אחר: נקסט ייר, פרופסור!

בגלל שהיה יום שבת שמשי ונאה, היה שם מלא וצפוף. צוות המוכרים היה עסוק להפליא, ובסוף טיפל בנו (בהפוגות) דוד מבוגר יותר שכל פעם שהוא אמר: for sure! זה היה נשמע ממש כמו יודה. 

לא היו להם משומשים לפי הצרכים שלנו (זול יחסית, פשוט יחסית), והוא הראה לנו אופני היבריד, ואחרי סיבוב קצר החלטנו לקחת.

אני לקחתי אופנים בצבע משעמם אמנם, אבל עם בולם זעזועים קדמי קטן. קצת יותר יקר, אבל אני מספר לעצמי שזה ישמור עליהן או עלי קצת יותר:

האופניים של E

O לקח את האופניים בלי בולם הזעזועים הקדמי, בצבע יפה הרבה יותר:

האופניים הכחולים של O

את הבוקר שאחרי בילינו במרתף איכסון האופניים של הבניין, והרכבנו פעמונים, מחזיקי מנעול ופנסים. בעיקרון הם עושים את זה בחנות, אבל היה שם כל כך צפוף שאמרנו לו שנעשה את זה לבד, והוא נתן לנו הנחה בתמורה. 

שני הזוגות היו במבצע, אבל עדיין עלו יותר ממשומש - מאות ספורות כל זוג. 

כמובן שיום למחרת כבר ירד גשם, וכשנסעתי לבקר חברים נרטבתי, וכשחזרתי נרטבתי לגמרי... אבל, כיף לנסוע איתן למרות שאני לא בכושר. 

וארבע תמונות לא קשורות לסיכום:

S, שעבד איתי בישראל, בא לביקור קצרצר בונקובר, ופגשתי אותו לכוס בירה מאוחרת. בחזור הביתה, אחרי חצות ביום שבת, רחוב גרנוויל עמוס בצעירים ונוער, רובם שיכורים...

היה ממש כיף לפגוש את S, ובהחלט היה קצר מדי. וגם באמת שמחתי לשמוע שבעבודה הקודמת שלי הם עושים חיל.

מי אמר שאין חיי לילה בונקובר? 

בפרוץ האביב הוזמנו לאחרונה לכמות מפתיעה של על-האש. בעלי המרפסות שבינינו איבזרו את עצמם במנגלים על גז, ואנחנו נהנים מאוד מההזמנות והטרף. 

בתמונה - קול, הגריל של B ו- S, שאינם דוברי עברית, אבל אעדכן אותם בכל זאת על כיכובו בבלוג:

קולמן מייצרים גרילים!

באחד האמשים חזרתי הביתה, ולא כל כך ברור לי מה הלך שם:

אני חושב שהבדידים שלי ברחו!

ולסיום, תמונת ערב בונקובר, צולם אחרי עשר בלילה:

Summer in the City

עוד סיפורי עבודה של O

לא מזמן חגגתי חודש בעבודה, וכמה ימים אחרי, באופן פתאומי, נקראתי לחדרו של הבוס. כבר תהיתי אם הוא הולך לפטר אותי כשהוא אמר שעבר חודש והוא רוצה לשמוע מה העניינים. הייתי די מופתע אז עניתי משהו כמו "סבבה", והוא אמר בקצרה שהם מרוצים, שאל אם יש לי משהו להוסיף, אמר תודה וסגרנו את הפגישה אחרי שלוש דקות בערך. בצירוף מקרים קוסמי יום אחרי בחוג ניהול שאני הולך אליו דיברו על עובדים חדשים, ובין השאר על דברים שכדאי לדבר עליהם בשיחה שאחרי חודש. המורה הציעה חמש שאלות כמו "במי אתה נעזר?", "האם יש לך רעיונות לשיפור ממקום העבודה הקודם?", "האם יש דברים שמפריעים לך?" וגו'. מעניין לגלות שגם בקנדה התיאוריה רחוקה מהפרקטיקה. 

היום אכלתי עם מישהו מהקצה השני של הקומה, ושוב שמתי לב לכמה שהשיניים של רובם לבנות וישרות. כאילו שהם יצאו מפרסומת למשחת שיניים. אולי זה גנטיקה, אולי זה המים, ואולי שנים אצל האורטודנט. יש גם לא מעט שעושים ספורט, וניחנו באבות חוטבי עצים, והתוצר הוא מראה שיכול להתאים יותר לסוכנות דוגמנות.

עוד מוזרות עבודה שניתקלתי בה היא כשעובדת חדשה ישבה איתנו לאכול במטבח. אכלנו וקישקשנו, וכשהיא סיימה, אספה את כליה והלכה בלי לומר מילה. כולם זרמו ולא אמרו על זה כלום, אבל לי זה היה מוזר. אם יצא לי לאכול איתה שוב אני אנסה לשים לב לאופן שבו היא מסיימת את הארוחה.

ואסיים בקטע טכני. המאותגרים יכולים להפסיק לקרוא.

גיליתי הפרעה של Visual Studio. כשאני משנה פרוייקט (מוסיף קובץ לדוגמא) קובץ הפרוייקט משתנה לגמרי, וכל מיני דברים זזים ממקום למקום. נבירה ממושכת גילתה לי את ההבדל - אני עובד עם גרסת Professional, כי אני מקצוען, בעוד שהוותיקים יותר עובדים עם גרסת Standard, כי הם סטנדרטיים. אני עוד לא בטוח לגמרי כי אין לי חשק להסיר את ההתקנה הנוכחית ולהתקין חדשה, אבל יש לי מספיק הוכחות נסיבתיות. חבל שלא אמרו לי מהתחלה להתקין את הגרסה הנכונה.

כתובת מייל חדשה לאור בקשות הקהל

למרבה השמחה מתברר שיש לנו לא מעט קוראים שלא מכירים אותנו (או לפחות לא איך ליצור קשר לשאלות אישיות).

אז כתבתי באיזה פוסט קודם שאפשר לכתוב כאן תגובות, ומכיוון שאני עובר על כל התגובות לפני שאני מפרסם, אפשר לכתוב שם שאלות אישיות יותר ולהשאיר כתובת מייל ואני יכול לחזור אליכם, וכמובן לא לפרסם את המייל שלכם.

לעומת זאת, כנראה שיותר נוח (מחשבתית או פרקטית) - לשלוח לנו מייל ישיר.

אז בעקבות מורנו ורבנו, פתחתי מייל שמיועד רק לזה, ואפשר לשלוח לנו שאלות, מענות, טענות, בקשות וכן הלאה.

המייל הוא oandeblog בג'ימייל דוט קום.

אני נמנע מלכתוב את המייל ממש, כדי למנוע מ"רובוטים" לקצור את כתובת.

עוד עידכוני אווירה בעבודה של E

עריכה ותיקון טעות: Y ממבשרת בישר לי שנפלה טעות בלינק לבלוג על אחוזי הנשים בפיתוח תוכנה. תיקנתי את זה עכשיו.

ראשית עדכון מרהיב, אך לפניו פיסת רקע: קונספט ראש-הצוות כאן הוא קצת אחר ממה שהכרתי ממקומות אחרים. הטייטל הוא מנג'ר, אבל יצא שהוא ניהל 3 צוותים. לא יודע עדיין אם זה סטנדרטי או פשוט כי המרכז הונקובראי הוא יוצא דופן ועדיין קטן. בכל אופן העידכון - הצטרפה השבוע מנג'רית חביבה, לצוות תאום שלנו. 

למה מרהיב? כי זה אומר נוכחות אישה ראשונה בחלל הפתוח שלנו המונה כ-25 גברים. אין אצלנו אווירת אוהל-טירוני-גולני (חוץ ממשהו אחד, ראו למטה), אבל בכל זאת זה שיפור לטובה בעיני. יש פקידת קבלה, ויש גם עוד מפתחת-תוכנה, אבל שתיהן בחלל-הפתוח השני.

בנוסף, שבוע הבא תצטרף אינטרנית (intern - סטודנט שמגיע לעבוד בקיץ). כבר הצטרפו שני אינטרנים - ילדים חביבים ומתלהבים, שמעבירים את חופשת הקיץ מהקולג' בעבודה אמיתית. אז יהיו שתי נשים אצלנו באופן-ספייס! 

בתמונה, נשים מפרוייקט "אניאק". האמת, מצאתי את זה בחיפוש תמונות, וזה מתוך בלוג שמציין שני מאמרים מעניינים בנושא אחוזי הנשים בפיתוח תוכנה. הידעתם שעד שנות ה-80 היו בערך חצי-חצי?

האמת שלפני כחודש החליפו בין שירותי הגברים (שני תאים), לשירותי הנשים (שני תאים, אבל עם חלל גדול יותר) - והוסיפו 2 משתנות. מתבקש והגיוני - כבר היו תורים בשירותי הגברים (לא יעלה על הדעת!!). עכשיו אין תורים והכל בסדר, אם כי שמו שילוט שמזהיר - האם אתה נכנס לחדר השירותים הנכון?

מה שבכל זאת מאוד משונה בעיני (והתייחסתי אל זה כאוהל-טירוני-גולני) הוא שכמה אנשים בחלל הפתוח מחזיקים קוצץ-ציפורניים, ואף עושים בו שימוש רב בחלל-הפתוח, אמנם מעל הפח שלהם, אבל בקולות קיצוץ רמים.

קצת קשה לי לומר למה זה מפריע לי. זה לא מגעיל בעיני בצורה יוצאת דופן - כלומר, זה לא הפך לדבר נוראי ברגע שזה כבר לא מחובר לאצבע; בעיני ציפורניים ארוכות זה דיי מגעיל גם כשזה מחובר אל הבנאדם, אבל זה לא דוחה או מוציא תיאבון. איכשהו כנראה זה משהו שבעיני עושים באמבטיה בפרטיות, או לכל הפחות בבית. 

נכון שזה קצת משונה לקצץ ציפורניים באופן-ספייס? וזה לא רק מישהו אחד, אלא לפחות 3 אנשים ממוצאים שונים, אחד לפחות מערב-אירופאי, ככה שזה לא משהו שמיוחד (נגיד) לתרבות סין.

בארוחות צהריים בעבודה יוצא שמדברים על כל מיני דברים שלא קשורים לעבודה, וזה נחמד. למשל שאלו אותי איך מצב קבלת זוגות חד-מיניים בישראל לעומת קנדה. 

כמובן שבנושאים כאלו צריך ללכת על קליפות ביצים, בכל זאת קורפורייט, וצריך להיזהר לא לפגוע באף אחד. אז ניסחתי בעדינות שהמצב בקנדה הרבה יותר טוב, למעשה - הטוב בעולם. בישראל המצב החוקי לא רע, אבל מחוץ לבועת תל-אביב המצב די על הפנים.

כמה ימים אחר-כך, אחד החבר'ה, יפני (אותו אחד מהבדיחה) שאל אותי למה אני חושב שבישראל אנשים פחות סובלניים, בהקשר ההוא, אבל לא רק. 

(שוב, קליפות ביצים, וגו')

עניתי שדיי ברור לי שזה בגלל הדתות בישראל. הוא הרים גבה ושאל - למה, איזו דת גורמת לחוסר סובלנות? התשובה שלי היתה ברורה, וגם אמרתי אותה: בלי לפגוע ברגשות של אף אחד, אבל ברור לי שזה כל הדתות המונותיאסטיות... הוא שאל אם גם יהדות, ואמרתי שאני מחזיק  מעצמי אתאיסט, וכן, גם היהדות בישראל היום בגדול תורמת לחוסר-סובלנות. 

היפני מאוד הופתע שאני אתאיסט, ואחד הקנדים הריע בקול: "עוד אתאיסט! איזה יופי!"

אחר-כך הדיון עבר למהם ההבדלים בין אתאיסט לאגנוסטיקן. אמרתי שבעיני סביר מאוד להניח שאין אלוהים, אז הוא הכתיר אותי כאגנוסטיקן. מילא - אם כי לפעם הבאה כבר אהיה מוכן לעמוד על קוצו של יוד. אבל תיקנתי אותו, שלטעמי, גם אם קיים בורא אדיר ונפלא, אני חושב שזה לא ראוי שיעבדו אותו, ואני בוחר שלא. 

היפני שאל: "נשמע שאתה מאוד כועס! למה?"

אז עניתי שיפתח ספר היסטוריה של אירופה על מה קרה בשנים 1939-1945... ואם קיים בורא, הוא אדיר ונפלא כל-כך שאיפשר (או גרם!) לזה, אני בוחר שלא לעבוד אותו. 

היפני הופתע שוב. אני לא בטוח שיש לו קונצפט אלוהות מונותאיסטי-אבסולוטי-דעתני-אומניפוטנטי כל כך כמו שהרגילו אותנו. אבל הקנדי הפטיר שזו סיבה טובה והגיונית, וכולם עברו לעשות קפה. 

ריצ'רד דוקינס, שכתב ספרי ביולוגיה נודעים, וגם ספרי אתאיסטים נודעים

פינת הג'אווה ואט-דה-פאק (מכאן זה נהיה טכני):

1.  Void - זו לא שגיעט קתיו, יש בג'אווה גם void וגם Void. השימוש של זה שראיתי הוא כשמממשים את Callable, ורוצים לציין שהמימוש הזה לא מחזיר שומדבר. אני מניח שבסי-שארפ (כף-סולמית כמו שקראתי לאחרונה...) פשוט היו מגדירים עוד אינטרפייס, כזה שמחזיר כלום.
   סה"כ דיי הגיוני, אבל להיתקל בקוד פעם ראשונה ב- Void העלה אצלי קריאת וואט-דה-פאק רמה.
2. שימוש ב public abstract על מתודות שמוגדרות ב public interface. זה מותר, אך מיותר. שאלתי היא - למה דה-פאק זה מותר? הייתי מעדיף להיות יותר מרושע, ושזה לא יהיה אפשרי.
3. פינת החזר חובות: ידידנו הבלגי החרוץ העיר, (וצדק!) שהדוגמה ששמתי פעם על הבעייתיות של ג'נריקס לא מתקמפלת. אני מוכן להישבע ("חי זקני!") שזה התקמפל לי ועבד, אבל אני לא מצליח לשחזר את ההצלחה.
   לא סתם חרוץ, חרוץ להפליא, הבלגי אף שלח לי בחזרה דוגמא עובדת שמדגימה את האיוולת. הנה הדברים כלשונם:

Hi E,

I have an answer about your code.

Actually, I read today by chance about it and I made a connection with your code.

It turns out that there's a very known problem with generic and legacy code in Java.

The following code compiles: (although it shouldn't have!)

public class LegacyCodeTest {

    public static void main(String[] args) {

        List<Integer>l=new ArrayList<Integer>();

        List ls = l;

        ls.add(0,"I'm a string"); //can add string to ls which is not type safe,

                                          although the reference points to type safe array!

        ls.add(1,new Integer(42));

        Integer IAmActuallyString = l.get(0);

    }

}

Although I created an array of strings, I can assign it to the "old style" array.

But if I do this, what happens is that I can add also a string to an Integer array! (BIG BUG)

when I retrieve this element from the original (type safe) array, it expects an Integer of course.

But at runtime it'll find a string.

So the code will compile but at runtime you get the error:

Exception in thread "main" java.lang.ClassCastException: java.lang.String incompatible with java.lang.Integer

    at f.LegacyCodeTest.main(LegacyCodeTest.java:12)

Nice, right? :)

בתמורה מקבל הבלגי תהילת עולם (?!) והכרת תודה.

אשמור עוד לפעמים הבאות, אבל בתגובה לקריאת ה"ואט דה פאק" הרמה שהשמעתי בסעיף 1, שכני למשרד הפנה אותי לפוסט הזה של סטיב יגה, לשעבר אמאזוניאן, כיום גוגלר, והוא מלא טענות כרימון על ג'אווה. כמו שנאמר: לחובבי הז'אנר. אבל חובבים הארד-קור.

טיול שבת קצר למעוק בעמק לין

בסופ"ש היה מזג אוויר מצויין, ולמרות כל פריקת הארגזים, החלטנו שבכל זאת, אחר הצהריים צריך לקחת אוטובוס ל- Lynn Canyon, אתר תיירותי ממעלה ראשונה.

ראשית, יש שם גשר חבלים תלוי, כמו בקפילנו, רק בחינם. לפי התמונות, דרך-אגב, קפילנו יותר מרשים, וכולל הליכה מרובה בגובה בין העצים. גם לשם נגיע.

אז רצינו לקחת את המעבורת לנורת' ונקובר; ככל הידוע לנו היא מפליגה כל 20 דקות, ולא צפינו הצקה, אם כי האוטובוס משם לעמק לין (קו 229) נוסע פעם בחצי שעה. 

הגענו למעבורת, אך אויה, הגם שהיתה לנו עוד דקה וחצי לטובתנו, סגרו את השערים, שכן משום מה המעבורת הפליגה פעם בחצי שעה (יתכן, דרך-אגב, שזה התיזמון הרגיל בסופ"ש, לא טרחתי לבדוק) - והיתה מלאה עד אפס מקום, הואיל ובאותו הבוקר התקיים מרתון, אז היה עמוס, ונאלצנו לחכות חצי שעה. 

לפחות האוטובוס מתואם עם המעבורת, ככה שירדנו, ותפסנו מיד את האוטובוס.

כחצי שעה נסיעה, ורוב מי שנותר על האוטובוס הלך איתנו לאותו כיוון. בכניסה לפארק יש מבנה עם שירותים ובית-קפה, ומלאאא אנשים. ככה זה - יום ראשון שמשי, אז כולם יוצאים לאחו. 

את הגשר מעל המעוק חצינו, יחד עם המון אדם, ובקושי התפעלנו מהמפל, כי חסמנו את הגשר.

 משם הלכנו הלכנו לכיוון מפלי התאומים, סיבוב שאמור לקחת 20 דקות. לוקח קצת פחות, גם אם לוקחים בחשבון את המוני האדם שגודשים את שביליו - כולל צעירים, מבוגרים, קשישים, טף וכלביהם המרובים.

"We are not alone..."

Twin Falls

החלטנו שאנחנו יכולים לעשות גם את הסיבוב הצפוני, שלוקח קצת יותר, ולמעשה הוא הרבה יותר יפה.

בחלק הצפוני ביותר הולכים רגע על כביש, ואז מצאנו את עצמנו בנקודת הסיום של הטיול שעשינו באיזור עם קבוצת המטיילים. 

חוצים את הנהר שוב, בגשר הצינור, והולכים מעט דרומה. יורדים במדרגות, ומגיעים לעוד מפל במעלה הזרם, ובריכה יפה, צלולה וקפואה.

עברתי את הגיל, אז וויתרתי על טבילה, אבל הנערים הצרפתים שקפצו מהצוק כנראה עוד לא עברו את הגיל.

המים היו קפואים מספיק, שגם חמש דקות אחרי הקפיצה הם רעדו מקור בצורה ניכרת, למרות שהתנגבו והתלבשו.

משם ממשיכים עוד דרומה, ומגיעים חזרה אל הגשר התלוי. חצינו אותו חזרה, ואוטובוס למעבורת, והביתה.

בדרך עברנו בדולראמה, ולא מצאנו שם דברים שחיפשנו. בהברקה של רגע הלכנו ללונדון-דראגס (קומה עליונה כמו סופר-פארם, קומה תחתונה עם מחלקת אלקטרוניקה, צילום פספורט, מכשירי חשמל ועוד). שם כן מצאנו את מבוקשנו:

• דיבלים לקיר גבס (תלינו הרגע תמונה על הקיר סוף סוף!)
• חומר ניקוי לשטיחים, אחרי שמיצי מקיאה
• סיר פופקורן למיקרו - כמו שT ו-D אמרו לנו שצריך לקנות. עובד ממש ממש טוב, גם בלי טיפת שמן או חמאה! מומלץ!

הגעת המכולה - וכל הסובב אותה

בחיים קצת אחרים, לפני שנות דור בערך, כתבנו על האריזה בישראל, ופיסקה על האורזים.

בשעה טובה, אחרי שלושה וחצי חודשים קיבלנו את כל הציוד שלנו. זה נושא ששואלים עליו הרבה, ולכן הוא ראוי לפוסט מעט מייגע בפרטים. 

הערה לגבי שאלות פרטיות: מערכת התגובות כאן היא כזו שמאפשרת לנו לסנן תגובות, כלומר - קודם אנחנו רואים אותן ואז בוחרים האם לפרסם. במאמר מוסגר אומר שעד היום פירסמנו את כל התגובות (מלבד אחת שאחרי שהגבתי אליה צינזרנו אותה ואת התגובה, אבל הכל היה מלכתחילה ברוח טובה, ונסגר במדיה אחרת ברוח עוד יותר טובה).

אני כותב את זה מפורשות מכיוון שאני לא הולך לציין כאן מחירים מדוייקים, אבל אפשר לשאול שאלות פרטיות יותר ע"י תגובה לפוסט, ולציין בה מייל אם רוצים תגובה אישית פרטית. אני לא אפרסם תגובה עם מייל פומבי, לשמור על פרטיות כמובן.

אשאיל את פורמט הFAQ ש- L עזרה לי איתו בעבר.

ש: אם לא העברתם רהיטים (הרי קניתם באיקאה, אני קורא אדוק של הבלוג!), למה לקחתם שטח במכולה?

ת: בסקירה זריזה גילינו שיש לנו הרבה ספרים שאני לא מוכן להיפרד מהם, והרבה אלבומי תמונות שאנחנו לא מוכנים להיפרד מהם. דואר ישראל/קנדה ידועים לשמצה באבדן חבילות, ולא רצינו לקחת סיכון. כדי לשלוח את כל אלו בדואר אוויר מהיר היינו מוציאים כחצי מהסכום ששילמנו על המכולה, ושולחים חמישית מהדברים, ואפילו לא את כל הספרים שבסופו של דבר שלחנו.

ש: כמה שלחתם?

ת: 37 "ארגזים" - חלקם ארגזי ספרים/תמונות קטנים וכבדים (כ-10 במספר), ארגזי בגדים/מצעים גדולים, נעליים, תיקי טיולים, 5 ארגזי ציוד מטבח (אותם האורזים ארזו בפזרנות מקום, אך יעיל מאוד בתחום השבירה), תקליטורים (מוזיקה וווידאו), ציוד צלילה שלא הצלחנו למכור, תיוקים, ואף גיטרה, ואופנים מתקפלים שנכנסו לארגז, תמונות שהיו על הקיר, כולל ציור מקורי של כבשה, שקיבלה ארגז בבנייה אישית.

ש: וואו, כמה מקום זה תפס?

ת: כ-5.5 קוב. 

תמונה מהעבר - רוב הארגזים לפני המשלוח

ש: הא? כמה זה באמת?

ת: דיי הרבה מקררים. כלומר קוב זה מטר-על-מטר-על-מטר. כך ש-2 קוב זה מקרר גדול מאוד.

ש: לא עלה המון?

ת: כן, עלה המון. כמה אלפים טובים (בשקלים). ובנוסף יש ביטוח, ותשר לאורזים, ותשר למובילים... לא לשכוח שונקובר רחוקה הרבה יותר מאשר טורונטו, ומטורונטו זה נוסע במשאית (לא רכבת!) עד לכאן.

ש: אז יצאתם פרייארים!

ת: בישראלית מדוברת, כן. כלומר, תלוי איך מסתכלים על זה. בתחשיב של כמה היה עולה לקנות הכל שוב (אפילו אם גיטרה ואופניים קונים יד שנייה), עדיין סביר להניח שיצא "משתלם כלכלית". בוודאי שיצא משתלם רגשית שיש לנו כאן את הרוב המוחלט של החפצים שלנו.

ש: כמה זמן זה לקח?

ת: מסרנו את הכל ב23 לינואר, קיבלנו את זה כאן ב-6 למאי. אמרו לנו שלוקח בין 6 ל-8 שבועות. לקח יותר, אבל לא מעבר למה שכתוב באותיות הקטנות. בתחשיב המחיר מול הזמן שלקח - היה מפתיע לרעה, לקח כפליים בערך ממה שאמרו שיקח. ובנוסף, אמרו שזה התעכב בגלל עיצומים בנמל בישראל (נשמע הגיוני), ובגלל סערות בים-התיכון. עיכוב של חודש ומשהו בגלל סערות בים התיכון?!

התמונה הזו מתקבלת כשמחפשים "סערות בים תיכון"

ש: עם מי שלחתם? בטוח יש יותר זול!

ת: עם חברת גלובוס. יתכן שיש יותר זול, אבל המחיר הוא לא הפקטור היחיד בעיני. הזמן שלקח היה מאכזב מאוד, אבל סה"כ היה מאוד חיובי. בהתקשרות הראשונה איתם בטלפון הם נותנים הערכת מחיר כללית, ואז, אחרי שנותנים אוקי, מדברים עם מי שבאמת יגיע לסקור את הנפח, כדי לקבל הצעת מחיר. הדודה שהגיעה אלינו לסקור (ואחרי זה טיפלה בבקשה עד השילוח), היתה מקצועית, אדיבה, נעימה, סובלנית, סבלנית, ומחוייכת. על זה שווה לדעתנו לשלם פרימיום.

הארגזים וחומרי האריזה שהם נתנו לנו הספיקו, הגיעו מספיק מראש, והאורזים גם היו שווים את המחיר. 

ש: רגע, רגע, מה אתה כזה נחמד?? אני זוכר שמשהו התפשל! (כאמור, אני קורא אדוק!)

ת: נכון, אכן היתה פשלה קטנה (בדיעבד). בארץ נאמר לנו ע"י גלובוס שכשעושים לנדינג, אפשר פשוט לתת את המניפסט (רשימת התכולה) שגלובוס נותנים לנו בתור רשימת ה Goods to Follow (ציוד שכל מהגר זכאי להביא איתו, בלי מכס ומע"מ). זה לא תפס - התקן של המכס כאן אומר שליד כל ארגז ברשימה צריך לכתוב את המחיר של תכולתו אם מוכרים יד-שניה. 

ארגז שניזוק במשלוח. הארגזים האחרים היו במצב הרבה יותר טוב

ש: אז, מה בסוף קרה?

ת: קיבלנו טלפון של המכס, וכמובן שהתעצלנו מלדבר איתם. כשהתקשרו אלינו מחברת השילוח כאן, שוב נתנו לנו טלפון, והסבירו מה בדיוק צריך (כאמור, אותה רשימה רק עם מחירים). 

עם הרשימה הזו צריך להגיע למכס, כדי לקבל אישור שלא צריך לשלם כלום. אני כבר ציפיתי לטיול מגעיל בנמל, עם "עמיל-מכס" שיודע את מי לשחד בוועד-העובדים, וסיפור מההפטרה, כולל תשלום נוסף. 

קבענו בטלפון תור, והמכס היה בבניין פשוט בדאון-טאון. פקידה/שוטרת-מכס חביבה קיבלה אותנו בדלפק, עברה על הרשימה, על מסמך הלנדינג (הנייר המעפן), דרכונים, ותוך 5 דקות חתמה, בלי חוכמות. היא שלחה את הפקס אל חברת השילוח. 

ש: אבל בכל זאת פשלה!

ת: נכון, ולכן אני חוזר על זה. פשוט להתארגן עם רשימה שכוללת מחיר יד-שניה (בניגוד לרשימה עבור הביטוח...) של כל ארגז. בדיעבד ממש לא נורא, היה עדיף אם היה מתקתק חלק לגמרי.

ש: איך עבר השילוח?

ת: תוך יומיים סידרנו הובלה עם חברת השילוח המקומית, אבל בבניין שלנו צריך לשריין את המעלית לצורך מעבר, ולקח פינג-פונג עד שמצאנו זמן שמתאים גם למעלית וגם למובילים. למרבה המצוקה, חברת השילוח מסרבת לקבוע יותר מאשר יומיים מראש. 

הם אמרו לנו שהם יגיעו ב 9, והם הגיעו בתשע בדיוק, וציפו שהם יעזרו לנו לפתוח כמה ארגזים (העדפנו שלא). חילקנו את הארגזים לשתי קבוצות: אלו שיורדים לאחסנה במחסן, והמיוחסים, שזוכים לעלות הביתה. 

מיצי סוקרת את השלל שהוחזר לה

מיצי נסגרה בחדר השינה (קולות מחאה חתוליים נמרצים!), מעלית אחת עם ציוד למעלה, מעלית אחת עם ציוד למטה, וסוף ההובלה. 

ש: מה הנזקים?

מינוריים: שני גביעי יין שבורים סה"כ, ובגדים קצת מסריחים. 

גביעי יין גם ככה יש לנו יותר מדי, והיין כאן יקר... אנחנו כרגע ב-8 מכונות כביסה (יש עוד כ4 להערכתי), וגם העונש הזה יהיה מאחורינו.

ועכשיו, אפשר סוף סוף לבשל ולאכול ולא להתבאס מזה שצריך לשטוף סכו"ם אחרי כל ארוחה. אם היינו יודעים שיקח שלושה וחצי חודשים היינו מביאים עוד קצת דברים איתנו, או לא שולחים וקונים פה.

תבשיל ראשון עם הסיר שאמא נתנה לנו. למתעניינים: תפ"א עם עוף ושעועית

ש: מה עוד?

ת: היה סופר-ירח. ככה הוא נראה מונקובר:

ולסיום, עוד תמונה של מיצי. לחתולים, כידוע, נוספים עוד ועוד שמות ככל שהם מתבגרים. מיצי אימצה את השם "קווין לטיפה", הואיל והיא מלכה, ודורשת ליטופים.

קווין לטיפה, רבוצה על כרית שהגיעה סוף סוף במשלוח

בפוסט הבא, פחות מילים, יותר תמונות של טיול קצר מהסופ"ש.

סיכום חודש ראשון בעבודה

כמו ש E כתב, בעקבות בקשת הקהל, וכפי שתכננתי גם מלכתחילה, להלן פוסט המוקדש לענייני עבודה.

ההתחלה היתה קשה להפתיע, בעיקר במובן החברתי. הקנדים ידועים בקרירותם, וחברי לצוות לא בדיוק קיבלו אותי בזרועות פתוחות. חוץ מ T שאני מכיר מקודם לא קל ליזום איתם הפסקות קפה, הם לא מזמינים אותי מיוזמתם לארוחות או הפסקות, וגם ישנה הנטייה של חלק מהאנשים לאכול לבד בחושך מול המחשב.

גם מבחינה מקצועית היה פחות מאידאלי. רמת התיעוד נמוכה, וההסברים שקיבלתי היו חפוזים וממוקדים למשימה. המערכת מסובכת להפליא, מבוססת הודעות ואסינכרונית כך שקשה לעקוב אחרי זרימת הארועים, וגם הרבה דברים נעשים על ידי התשתיות הלא מתועדות שלא נוח לדבג. והמשימה הראשונה גם לא היתה מעניינת במיוחד. אחרי שסיימתי הבחור שקרא את התוצר המוגמר החזיר לי מגילת הערות, חלקן קטנוניות, גם על הקוד וגם על התיעוד. מה אומר, זה לא נעים לשמוע שיש בעיות תחביר וניסוח ברמה שמונעת הבנה של משפטים בתיעוד. וזה לא נעים לעבוד עוד יום על תיקונים של משהו שאמרתי שסיימתי.

כך עברו להם השבועות הראשונים. די בשקט ובלי עניין רב, ותוך מחשבות נוגות על מעבר עבודה או אפילו מקצוע. ברגעי קימפול קשים יכולתי לדמיין שאנחנו עוברים למחוזות החקלאיים יותר ומגדלים עדר כבשים. כך E יוכל להוכיח שהוא באמת יודע ליילד כבשים ולא סתם מספר סיפורי גבורה. 

ובכל זאת, לאט ובשקט, ניכרת מגמת התחממות גם מצידי וגם מצידם. בשבוע האחרון אני מביא אוכל לעבודה, ובעידודו של T כמה ממביאי האוכל האחרים מתכנסים במטבח לארוחה. התרגלתי לשתות קפה של בוקר עם הבחור השני שהתחיל לעבוד איתי, וגם גיליתי עוד אחרים שהתחילו לא הרבה לפני לעבוד שם ועושה רושם שהם שמחים למצוא עם מי לקשקש. אני עדיין בקושי מכיר אנשים בשמם, אבל אולי גם זה יגיע.

קינואה למטה, רוטב למעלה. נחשו למי התפוח ולמי הירקות

מאוד בולט במידת היזמות החברתית מי ישראלי ומי לא. הקנדים לא ממש יוזמים הפסקות או אינטרקציה כלשהי שאינה קשורה לעבודה. ממש קשה לי לדמיין שיהיה איזה קשר איתם מחוץ לעבודה. אני די בטוח שאם יהיה משהו הוא לא יהיה כתוצאה מיוזמה של אחד הקנדים.

מבחינת המשימות המצב גם השתפר. אני עושה מחקר לגבי נושא שחדש לי, האוירה עם הקולגות שאני איתם בקשר מקצועי יומיומי גם השתחררה, כך שיותר נעים ומעניין. החלק המוזר הוא שבינתיים לא היתה לי שום שיחה אחד על אחד עם הבוס, ולא מסתמן שתהיה שיחה כזו עד שתעבור חצי שנה. הפידבק היחידי הוא ברמה של בדיקת קוד מאחד המתכנתים האחרים. אולי אני צריך להתרגל לזה. האמת היא שזה לא ממש חסר לי, כי כל השיחות מהסוג הזה שהיה לי בשנים האחרונות בארץ היו מאוד שטחיות וכלאחר יד. הבוסים שלי לשעבר לא חשבו שקואוצ'ינג זה באחריות שלהם, ופה לא שונה מהבחינה הזו.

אחד הדברים שאני מרוצה מהם זה כמות הספריות שמשתמשים בהם, והאיכות שלהן. לא עוד דברים נידחים שכתב איזה מתכנת בודד ממדינה רחוקה לפני עשר שנים והיום אי אפשר למצוא באינטרנט. לא עוד תשתיות שפעם היו בון טון והיום אף אחד לא עובד איתן. היוצא דופן הוא תשתית קריאת קבצי ההגדרות, שכמו תמיד כתובה על ידי החברה, ויש לה את היכולות הרגילות שהיו בכל מקום אחר שהייתי בו. איך זה שכל החברות חייבות להמציא מחדש את תחום קריאת קבצי ההגדרות, וכולן ממציאות את אותו דבר?

ודבר מקצועי אחרון להיום - משתמשים במערכת בניה מבוזרת, שמצליחה להאיץ את הבניה למשהו שנמשך כמה עשרות דקות בלבד, אבל עדיין משהו בבדיקת התלויות לא טוב ככה שאי אפשר להשתמש בה תמיד, וכשאני כותב אני צריך לדעת מה שיניתי, ולדעת בעצמי אילו פרוייקטים לבנות בפינצטה כדי שזה לא ימשך 20 דקות של לבנות הכל. לפעמים זה עובד, ולפעמים המערכת נבנית כך שהיא עולה אבל מהר מתפוצצת על משהו לא קשור. קצת מציק, אבל בינתיים לא התפזרתי על מחוזות נרחבים כך שאני עדיין מצליח לדעת מה לעשות. כנראה שתלויות בניה זה מסובך ולא משנה אם זה ווינדואוז או לינוקס. מדהים כמה הרבה פרוייקטים לא מצליחים להגדיר את התלויות כך שאפשר יהיה לבנות רק את מה שצריך בלחיצת כפתור אחת.

זהו לבינתיים דיבורי עבודה. מקווה ששרדתם. מי שרוצה לשמוע עוד פרטים מוזמן לסקייפ או לטלפון.