טיול להר הכתר

בסוף האביב/תחילת הקיץ, טיילנו טיול נאה, מעמק לין אל הר גראוס, ובו "קצת פחדנו לעלות להר הכתר בשלג" הוחלט שעכשיו הזמן והמקום להגיע אליו. מכיוון שזה היה יום אחרי הבילוי ב״קובלט״ (פאב/מועדון גאה במזרח העיר, אם כי האירוע היה משמים להפתיע), נפגשנו עם S ו- B במעבורת אל צפון וונקובר ב- 11 בבוקר. 

מתברר שזו סוף עונת החיזור של ספינות השעשועים

חצינו, לקחנו אוטובוס, וכדי לשמור כוחות לקחנו את הגונדולה למעלה, במקום לטפס את הגריינד או את המסלול הפחות תלול. אז בעצם התחלנו ללכת רק באחת בצהריים, והערכנו שיש לנו מספיק זמן, שכן שקיעה בשבע בערב. 

הר הכתר, כפי שנראה מפיצול השבילים, לאור השקיעה

בדרך נהנינו מהדובים במכלאת הגריזלים, שנתנו הופעת ״אוהב אותו, לא אוהב אותו״:

O היה נמרץ ומלא עזוז, וגרר אותנו במעלה הר הסכר. בעליה התברר שאמנם ירדו קצת הטמפרטורות, אבל אנחנו עדיין מזיעים יופי, והדבר לא היה קל במיוחד. 

ירדנו משם, ועקפנו את הר העז הקטן והחלטנו לא לטפס להר העז, אלא לרדת מפיצול השבילים אל האוכף שבראש עמק היינס, וממנו להעפיל אל הר הכתר. 

מימין, הר העז, משמאל הר הכתר, ביניהם האוכף המרשים

את הגרמנים זנחנו באוכף, וקבענו שניפגש חזרה במסעדה שבראש הגודנולה. התחלנו לטפס, ומהר מאוד פגשנו אנשים שירדו, ואיחלו לנו ״Happy Grind!״. המממ - אוקי אז הטיפוס הוא רק של כ-500 מטר (אחרי ירידה של 250 מפיצול השבילים...), אך הוא תלול מאוד. 

בדרך נפגשנו עם זוג צעיר - הוא חזק ומהיר, והיא מהירה בעליה תלולה אך קלה, אך איטית מאוד ברגע שצריך לקפץ על סלעים או בינות שורשים. הם איבדו את דרכם מספר פעמים, ולמרות שאנחנו הלכנו יותר לאט, חילצנו אותם פעמיים לפחות. 

העליה הקשה שווה את המאמץ, ומגיעים למעלה מיוזעים אך שמחים, והנוף מרהיב. היו שם למעלה עוד כמה צעירים דוברי גרמנית ובריטית, שצילמו אותנו בתמונה ששימשה אותנו לברכת ראש השנה. 

אחרי זמן קצר נהיה לנו קצת קר, וגם חישבנו בזריזות שנגיע חזרה למסעדה עם החושך, אז סימסנו לגרמנים שלא יחכו, ויסעו הביתה. לאחר שרווינו נוף, התחלנו לרדת, וגם זה היה לא קל. העצים מתחילים להיצבע אדום, וזה נחמד. 

אחרי הירידה הלא קלה, צריך לטפס חזרה לפיצול השבילים, וממנו, באור אחרון, להמשיך על המסלול האלפיני, ואל המסעדה הגענו באמת עם החושך. הגרמנים חיכו לנו שם בדאגה, הגם שקיבלו את ההודעה מאיתנו. המסעדה עצמה היתה חצי ריקה, אך בכל זאת היה תור של 45 דקות. מעבר לאהבה הקנדית לתורים, אנחנו המצאנו שזה בגלל שהם לא שוכרים מספיק צוות. בכל אופן, אכלנו בבופה שבדרך כלל אוכלים בו כשעושים סקי, והיה בסדר. 

הגענו הביתה עייפים להפתיע, אך מרוצים. פעם הבאה נקדיש דיי זמן ו/או יתכן שנתספק בהר העז.

לא הר העז, סתם סלע עם קרניים

אנקדוטה מעניינית: העפר שבראש ההר כנראה עשיר בברזל, שכן הוא מתמגנט אל מגנט השלוקר שלנו באופן מצחיק ומרהיב