סיפורי סבתא

השבוע סבתי נפטרה. החיים שלה היו קשים, וגם הסוף היה קשה. הגורל לא ויתר לה על אף סבל שאדם יכול לסבול. הלוואי שיכולתי לומר שהיא תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה, היתה מאושרת למרות המצב ואופטימית עד הסוף, אבל זה לא היה המצב. הכי טוב שהגענו אליו זה שלפעמים היא היתה שמחה וצחקה, ולפעמים לא. כשהצלחתי לשמח אותה זו היתה הצלחה, להסיח את דעתה מהמצב הקשה ולגרום לה לחייך היה אפשרי, גם אם לא קל ולא תמיד.

מוזר להתאבל בשלט רחוק. פה החיים ממשיכים, אני לא יכול להגיע לשבעה, אף אחד לא מכיר אותה ובעבודה אפילו לא שקלתי לספר. הקבר רחוק, כל הטקסים מתרחשים בשעות שאני ישן, וכל מה שאני יכול לעשות זה להרים טלפון למשפחה ולקבל עדכונים. חבל שעוד לא המציאו מכשיר ששולח חיבוקים דרך האינטרנט.

יש כמה סיפורים שסבתא גידלה אותי עליהם שאני נזכר בהם די הרבה. 

עבודת פרך

סבתי גדלה במזרח אירופה בעוני נורא. כשהיא היתה בת 12 ההורים שלה שלחו אותה לפלס שלג ממסילות רכבת באיזור מרוחק מהבית. יחפה.

תמימות נעורים

הבן של הטוחן הבטיח לסבתי שק תפוחי אדמה אם תבוא איתו לאסם. בגלל שהיא היתה רגילה לחיות על מרק מקליפות תפוחי אדמה המחשבה שק שלם נשמע לה כמו אוצר והיא הסכימה. באסם הוא ניסה לאנוס אותה, אבל היא נאבקה בו ונמלטה. הוא רדף אחריה ביער, ובגלל שהיה לה עוורון לילה ממחסור בויטמין A היא נפלה ונפצעה. התוקף נבהל מהדם ועזב אותה, ובשארית כוחותיה היא שבה לביתה, שם צעקו עליה שהיא הולכת עם זרים.

תמימות מבוגרים

כשעלתה עם משפחתה ב- 56׳ היא הביאה טלויזיה. לא עלה על דעתה שיתחילו לשדר רק ב- 67׳. זה בערך הדבר בעל הערך היחיד שהם הביאו.

פרקטיות

כשהגיעו לישראל משרד השיכון ניסה לשים אותם בבאר שבע. באותן שנים העיר היתה חור מוקף מדבר. סבתא חיש מהר ארזה את המשפחה ונסעה למרכז. עבדה בניקיון, סבי עבד בסלילת כבישים, וכך פירנסו את המשפחה.

דוגמא לחיים

למרות הקשיים ולמרות העוני וחוסר ההשכלה, סבתא חסכה, השקיעה במניות, קנתה דירה, מימנה חינוך לילדים ולנכדים, והוכיחה לי שאפשר לצאת ממעגל העוני. לא שהיום אנחנו עשירים גדולים, אבל לפחות אנחנו לא חיים על קליפות תפוחי אדמה. הסיפורים האלה נותנים לי קצת פרספקטיבה כשלא הכל מושלם. אם היא שרדה את מה שהיא עברה, כנראה שאני אשרוד את האתגרים שיש לקנדה להציע.

E - M.D.

תחילה - מדרש כותרת. N ביקרה אצלנו במהלך אוקטובר, והדביקה אותנו (שנינה במתכוון) בצפיה ב- House M.D. בניגוד לסדרות אחרות, זו דורשת די הרבה תשומת לב, וקשה לעשות דברים במקביל. היא מעניינת, וגם הסתיימה עם ביקורות טובות, ועל כן O הואיל להתחיל אותה בכלל. ולכן בשבועיים האחרונים אנחנו חושבים דיי הרבה על דברים כמו: אוקי, אולי צריך לכבס בגדים לפני שלובשים, וכדומה. 

שקיעה בדרך הביתה

פעם, מזמן, היתה הברה״צת שהרביצה בנו תורה עם עיניה הכחולות - כחלק מקורס חובשים, יש תחום שנקרא בהר״צ (בריאות הצבא) ואותו לימדה מדריכה קשוחה עם עיניים כחולות מהפנטות, ועיקר התחום הוא שרפואה מונעת זולה ויעילה הרבה יותר מרפואה לאחר מעשה. למרבה המצוקה כל כך הרבה אירגונים (כולל רפואיים) נרתעים מההוצאה הנוספת של רפואה מונעת, ובקנה מידה גדול זה לא הגיוני בעליל. 

השבוע גיליתי למה בדרך כלל לא עושים פלפלים ממולאים עם אורז מלא. לקח שעתיים על האש

השבוע, באמצע היום, אחד המהנדסים בצוות שלי אומר לי שהוא לא חש בטוב, והוא יסע הביתה. אוקי. יום למחרת הוא הגיע למשרד, ונראה בסדר. בערב הוא כתב לי שעלה לו חום, ושיש לו פריחה על העור, ולמחרת יראה רופא. טוב. בפעם הקודמת שמישהו בצוות אמר לי כזה דבר, למחרת הוא היה בבית החולים והתברר שהיתה לו קריסת ריאה. הייתי יותר אופטימי הפעם.

בירת האלווין. לא דלעתית מדי - היה טעים. שמה היא מילה מגרמנית שמשמעותה ״שמחה לאיד״, והצפון אמריקאים נקרעים מצחוק שיש כזו מילה בגרמנית. גם בעברית, המפף.

אז למחרת מתקשר אלי הבחור, ומספר לי שקיבל אבעבועות רוח (chicken pox)! אצל ילדים זה ״רק״ מגרד, אבל אצל מבוגרים זה חום יותר גבוה, והאבעבועות גם יודעות לצאת באוזניים, גרון ואפילו ריאות. יש לו ילדה בת שנה וקצת והנחתי שמשם זה הגיע. הואיל וזו מחלה מדבקת מאוד, ובעברי הברה״צת, הלכתי עם חיוך לשאול את שאר חברי הצוות האם צלחו אבעבועות רוח בתור עוללים. באופן מפתיע שניים לא - אחד יליד וונקובר, והשני גדל בהודו, שניהם בלי אבעבועות רוח.

בית קפה הבוקר. כולל רוח הרפאים משגיחה ממעל

כולם מהר מהר התחילו לגגל, ולהזדעק מעט, וניסיתי להרגיע, ושלחתי אותם להתחסן. לפי הבאבא-גוגל אם מתחסנים ב3-5 ימים אחרי היחשפות, יש לזה 60-90% סיכוי לעזור, וגם אם לא, התסמינים יהיו קלים יותר. עוד מוקדם לדעת אם הם נדבקו או לא, אבל נשמור על אופטימיות זהירה.

הלכנו הביתה, בדרך יש אתר בניה קטן, ועשו שם משהו, והצלליות נראו לגמרי כאילו הורגים אחד את השני

פתאום מישהו מהצוות האחר אמר לי ״אה, כן, ל-M היה shingles, (שלבקת חוגרת) ו-D כרגע חזר ממחלה, והוא כנראה נדבק ככה.״ המממ. אז הלכתי לחקור - ובאמת D חזר, איבד 8 קילו בשבועיים, וכל הפנים שלו מלאות סימני אחרי. הוא הביא פתק מהרופא שהוא ״בריא ורשאי ללכת לבית הספר/גן הילדים״ (כלומר לעבודה), אבל הוא סיפר שבאמת היה חום גבוה, הראה תמונה קצת יותר מפחידה שלו עם האבעבועות פעילות על הפנים, כעולל לא היה לו את זה, ושהוא כנראה באמת נדבק מההוא עם השלבקת חוגרת.

מקרר הבירות בעבודה, לפני שעת השמחה ביום שישי בערב

מתברר שזה אותו ווירוס, למי שהיה אבעבועות רוח הווירוס דוגר, ולפעמים מתפרץ כשלבקת חוגרת, ואז זה מידבק כאבעבועות רוח למי שלא היה. אז D נדבק, ולפני שעלה לו חום, כנראה הספיק להדביק את הבחור מהצוות שלי, וזה דגר אצלו עד שלשום.

מתברר שיש כאלו למכירה וגם האחיינים שלנו משחקים עם כזה, אבל זה עדיין מרשים

כמובן שהתרעתי בפני כל האנשים בחלק שלנו של המשרד, כולל פקידת הקבלה (שעוזרת עם מדיח הכלים), והמנקים, ומהר מהר חיטאנו (עם מטליות כלור) את כל הציוד המשרדי של הבחור.

שעות הפתיחה של המקום: האם הם בקיבוץ??

נקווה שלא יבוא המשך. אבל מה שבאמת הרגיז אותי הוא שהמנהל (וגם מנהל ה-HR) ידעו שבזה D חלה, והם לא חשבו על זה שצריך להתריע. למרבה האירוניה בדיוק ייסדו עכשיו את וועדת הבריאות-ובטיחות, ואני חבר בה, ונעביר מסר ברור לכל המנהלים שאם יש כזה דבר (מחלה מידבקת!) צריך להתריע. בקיצור - E. M.D.

האופניים שלי היו בתיקון, ועל כן הלכתי ברגל - וזה הנוף לעבודה ביום סתווי יפה. שאלו אותי בפייצבוק אם אני עובד בתור ישו שאני הולך על המים. חה חה.

טיול להר הכתר

בסוף האביב/תחילת הקיץ, טיילנו טיול נאה, מעמק לין אל הר גראוס, ובו "קצת פחדנו לעלות להר הכתר בשלג" הוחלט שעכשיו הזמן והמקום להגיע אליו. מכיוון שזה היה יום אחרי הבילוי ב״קובלט״ (פאב/מועדון גאה במזרח העיר, אם כי האירוע היה משמים להפתיע), נפגשנו עם S ו- B במעבורת אל צפון וונקובר ב- 11 בבוקר. 

מתברר שזו סוף עונת החיזור של ספינות השעשועים

חצינו, לקחנו אוטובוס, וכדי לשמור כוחות לקחנו את הגונדולה למעלה, במקום לטפס את הגריינד או את המסלול הפחות תלול. אז בעצם התחלנו ללכת רק באחת בצהריים, והערכנו שיש לנו מספיק זמן, שכן שקיעה בשבע בערב. 

הר הכתר, כפי שנראה מפיצול השבילים, לאור השקיעה

בדרך נהנינו מהדובים במכלאת הגריזלים, שנתנו הופעת ״אוהב אותו, לא אוהב אותו״:

O היה נמרץ ומלא עזוז, וגרר אותנו במעלה הר הסכר. בעליה התברר שאמנם ירדו קצת הטמפרטורות, אבל אנחנו עדיין מזיעים יופי, והדבר לא היה קל במיוחד. 

ירדנו משם, ועקפנו את הר העז הקטן והחלטנו לא לטפס להר העז, אלא לרדת מפיצול השבילים אל האוכף שבראש עמק היינס, וממנו להעפיל אל הר הכתר. 

מימין, הר העז, משמאל הר הכתר, ביניהם האוכף המרשים

את הגרמנים זנחנו באוכף, וקבענו שניפגש חזרה במסעדה שבראש הגודנולה. התחלנו לטפס, ומהר מאוד פגשנו אנשים שירדו, ואיחלו לנו ״Happy Grind!״. המממ - אוקי אז הטיפוס הוא רק של כ-500 מטר (אחרי ירידה של 250 מפיצול השבילים...), אך הוא תלול מאוד. 

בדרך נפגשנו עם זוג צעיר - הוא חזק ומהיר, והיא מהירה בעליה תלולה אך קלה, אך איטית מאוד ברגע שצריך לקפץ על סלעים או בינות שורשים. הם איבדו את דרכם מספר פעמים, ולמרות שאנחנו הלכנו יותר לאט, חילצנו אותם פעמיים לפחות. 

העליה הקשה שווה את המאמץ, ומגיעים למעלה מיוזעים אך שמחים, והנוף מרהיב. היו שם למעלה עוד כמה צעירים דוברי גרמנית ובריטית, שצילמו אותנו בתמונה ששימשה אותנו לברכת ראש השנה. 

אחרי זמן קצר נהיה לנו קצת קר, וגם חישבנו בזריזות שנגיע חזרה למסעדה עם החושך, אז סימסנו לגרמנים שלא יחכו, ויסעו הביתה. לאחר שרווינו נוף, התחלנו לרדת, וגם זה היה לא קל. העצים מתחילים להיצבע אדום, וזה נחמד. 

אחרי הירידה הלא קלה, צריך לטפס חזרה לפיצול השבילים, וממנו, באור אחרון, להמשיך על המסלול האלפיני, ואל המסעדה הגענו באמת עם החושך. הגרמנים חיכו לנו שם בדאגה, הגם שקיבלו את ההודעה מאיתנו. המסעדה עצמה היתה חצי ריקה, אך בכל זאת היה תור של 45 דקות. מעבר לאהבה הקנדית לתורים, אנחנו המצאנו שזה בגלל שהם לא שוכרים מספיק צוות. בכל אופן, אכלנו בבופה שבדרך כלל אוכלים בו כשעושים סקי, והיה בסדר. 

הגענו הביתה עייפים להפתיע, אך מרוצים. פעם הבאה נקדיש דיי זמן ו/או יתכן שנתספק בהר העז.

לא הר העז, סתם סלע עם קרניים

אנקדוטה מעניינית: העפר שבראש ההר כנראה עשיר בברזל, שכן הוא מתמגנט אל מגנט השלוקר שלנו באופן מצחיק ומרהיב

ביקורת ספרות: רישומון, האוסף 2006-2013

בתור חובב עיתון הארץ, חתולים ולסביות היה נחמד לקבל במתנה מ H את אוסף טורי רישומון ממוסף עכבר העיר בשנים 2006 עד 2013. מכיוון שהטורים מתכתבים עם ענייני היום הספר כולל גם תזכורות למה הדברים מתייחסים. כך יכולתי להזכר במלחמות והמחאות של השנים האחרונות.

אחרי שמוציאים כביסה מהמייבש, סופרים עד 10, ומיד יש חתולה על הבגדים החמים

זה מאוד יפה איך שהטורים מציגים את החיים בתל אביב בצורה כל כך מדוייקת. החל במטבח האופייני והתריסים הנגללים וכלה בדמויות ובדיעות שהן מציגות. האימהות והחתולים מאוד הזכירו לי שילוב של כל מיני חברים שלנו מתל אביב, בתקופה שגרנו שם. לדוגמא מצד אחד התמיכה במחאת האוהלים, אבל מצד שני היה נחמד שהם פינו את השדרה ואפשר היה ללכת שם שוב. או הדילמה אם ללכת להפגנות או לא.

משפחת רקונים ב- west end

מי שקורא את הספר יקבל הצצה לא רק אל בית בתל אביב, אלא גם שיעור בהסטוריה ואיך שהיא משפיעה על החיים. התגובות שלהן לגזענות, והמציאות שמציצה לתוך הבועה התל אביבית זה בדיוק סוג הדברים ששיכנעו אותנו שהבועה שלנו לא מספיק אטומה להגן עלינו משאר ישראל.

מומלץ בחום למי שרוצה גל נוסטלגיה ותזכורת על איך נראים החיים כשנישאים על גלי ההיסטוריה.

בנוסף, עדיין אפשר להינות מרפי, ספגטי, והאימהות בבלוג של רפי וספגטי (״על חתולים ואנשים״) או בפייצבוק. למשל הפוסט המובחר הזה, בענייני היום.

הלכנו ל״קובלט״ שבמזרח העיר למסיבה גאה. זו היתה הפעם הראשונה שהלכנו לשם, והיה ריק באופן חשוד. מי שכן היו זה מלאאא היפסטרים, והאטרקציה הגדולה היתה הלוח והגירים ששמו על אחד השולחנות. אם מתאמצים אפשר לראות שם משהו שכתבתי בעברית

התור מסביב לקניון במרכז העיר, בבוקר השקת האייפון 6. אווילים.

ביקורת קולנוע: אפס ביחסי אנוש

השבוע ראינו בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי את אפס ביחסי אנוש. לא היה פשוט למצוא הקרנה שלו בגולה, ומזל שיש פסטיבלים. חבל שהאפשרויות היו מצומצמות ובסוף לקחנו הפוגה מהעבודה וראינו אותו בצהריים באמצע השבוע. האולם היה מלא בפנסיונרים, ולמרבה הפלא אף אחד לא דיבר עברית. ציפינו לקהל הרבה יותר ישראלי, או לפחות יהודי, ונחמד לגלות שהנושא מעניין גם קנדים.

רגע אחרי הזריחה, הנוף בדרך לעבודה

אמנם הסרט בדוי, אבל לי הוא מאוד הזכיר את הבסיס ששירתתי בו. מבחינתי הוא סרט דוקומנטרי ולא בדוי. אזהרה: ספויילרים. אצלי בבסיס היו התאבדויות, שביזות יום א׳ שקשה לתאר, הטרדות מיניות, אבטלה סמויה ואפילו אותם טיפוסים שהיו בסרט - כור היתוך ישראלי. גם אצלנו אנשים ספרו את הדקות עד שיגמר גזר הדין וכילו את שנותיהם הטובות בהתחמקות ממטלות או בעבודות יזומות מיותרות.

מיצי סוקרת את חבילת הסיוע שקיבלנו מישראל

הסרט כנראה צולם בבסיס אמיתי בדרום, ולי זה נראה כמו עותק של הבסיס ששירתתי בו. ממש עשה לי הרגשה שאילו מצלמה היתה מלווה אותי זה מה שהיה היתה קולטת.

לא הצלחתי לשכנע אף אחד לא-ישראלי לראות את הסרט, בין השאר בגלל השעות האיומות שלו. אני מאוד סקרן לדעת איך הוא נתפס על ידי עיניים זרות. עד כמה הסיטואציות שלי נראו הגיוניות נראות להם מופרכות. עדכונים בהמשך.

הכי, אבל הכי הגיוני בעולם: לא מספיק טוב לשחק הוקי על רולר בליידס, אז החבר׳ה האלה משחקים הוקי על חד-אופן. צולם מתחת לגשר קמבי, בדרך חזרה מהעבודה

אדמונטון - הקרת המעטירה

רצה הגורל ובילינו את סוף השבוע באדמונטון. סה״כ שעה וחצי טיסה מונקובר, אבל היא ממוקמת קצת בשומקום. כלומר, ממש שומקום. עפולה שוקקת ליד אדמונטון, ולא לגמרי ברור לי איך היא כזה חור - בכל זאת גרים שם יותר ממיליון אנשים. 

יתכן שזה מזג האוויר, כי כשהיינו שם לקראת סוף ספטמבר בלילה היה 2 מעלות, ביום 7 עם רוח. בעינינו זה היה חורף, המקומיים אמרו לנו להביא ז׳קטים של סתיו, והסתובבו עם ז׳קט קל, כפכפים ומכנסיים קצרים.

קודם כל הטיסה: זו טיסת פנים-קנדה, ובאופן מפתיע לא בודקים שום תעודה מזהה אם הנוסע מתחת לגיל 17, ומעל רק ביקשו photo ID. הראינו רישיון נהיגה, אם כי עולה בי חשד שכרטיס אשראי או תעודת חדר כושר גם תספיק להם. הם מבקשים את זה אך ורק בשער העליה למטוס, ולא בשום שלב לפני, כולל בביטחון. 

קיוויתי לאירועים מלבבים בטיסה, שיאפשרו לי לצלם ולהשפיל פומבית נוסע אחר, אבל הטיסה קצרה מדי. ההקשר התרבותי הוא האתר המלבב: Passenger Shaming, שהתחלתי לעקוב אחריו בדיצה מסויימת. לאמריקאים בכלל, ולאלו שמתלוננים באתר הזה בפרט, יש פוביה מכפות רגליים - וכנראה בעיניהם זה הדבר הנורא מכל: לחשוף כפות רגליים לא גרובות. עם גרביים זה דרגה אחת פחות ראוי להלקאות, אבל עדיין ראוי להלבין פניהם ברבים. מדי פעם יש שם דברים באמת מחרידים, כמו הגברת ששמה לק. בעיני זה זוועה בגלל הריח של הלק, ולא בגלל שזה לרגליים. ה״אתר״ (בעצם דף בפייצבוק) מלא בתמונות של כפות רגליים - חלקן באמת במקומות לא הגיוניים, חלקן סתם מציצות מהשמיכה, בתוך התחום הסביר של הנוסע. בקיצור, למי שלא סובל מפוביית כפות רגליים, חצי מהדברים שם לא באמת מחרידים. אבל חצי כן. 

כובע קאובוי. על אמת

 וחזרה לעניין: באמת שחיפשנו מה יש לעשות באדמונטון מעבר לעניין שלשמו התכנסנו, שלקח רק חצי יום, אך לא מצאנו כל כך. כן יש כמה פאבים גאים, אבל האמת שהתעצלנו, ולטובת העיר יאמר שהתקיים שם כנס קומיקון כשביקרנו, אבל הסלבריטיז היו כוכבי משנה של ״המפץ הגדול״, ולא הרגשנו מחוייבים. המקומיים גם סיפרו לנו על אירועי ספורט שמתקיימים שם, ועל הופעות של כוכבי קאנטרי קנדיים מפורסמים (אהממ). 

בסופו של דבר (האמת, בתחילתו) הם אמרו לנו שנלך לקניון. כן כן! To the Mall!!!

טוב, אחרי שנרגענו מפרץ הגיחוכים, אודה שלקרוא למקום קניון זה קצת הטעיית הציבור. המקום הוא הקניון הגדול בצפון אמריקה, בתחרות צמודה עם קניון במינסוטה (אגב מקומות עם מזג אוויר מחורבן), כשכל פעם אחד מהם משיג את משנהו, ואז מוסיף אגף. 

בקניון הזה יש, מעבר לכמות אדירה של שטח מסחרי וחנויות מחנויות שונות, גם שטחים גדולים שבעצם מרכזים את כל האטרקציות של עיר במקום אחד:

יש גם לייזר טאג, וגם פיינט בול, ואפילו מטווח אמיתי (!).

יש משטח החלקרח (כמובן):

ויש רחוב שנראה כמו רחוב ברבן מניו אורלינס, ובו מסעדות סבירות עד יקרות:

ויש רחוב שאמור להזכיר רחוב אירופאי, ומתחתיו כמובן מיני גולף:

יש מיני עולם-הים, ומופעים:

יש (תחזיקו חזק) ספינת פיראטים! כי איך אפשר קניון בלי ספינת פיראטים?? אי אפשר היה לעלות עליה כי היתה מסיבת יומולדת לג׳ימי:

יש לונה פארק. כן. אמנם חלק מהמתקנים לא גדולים כמו בפליי-לנד הוונקובראי (או אפילו הסופרלנד), אבל מאוד מרשים הסיפור:

וגולת הכותרת, יש פארק מים. עם מגלשות אימתניות, ובריכת גלים עצומה:

הסתובבו שם בבגדי ים בלבד, אבל זה בכל זאת אדמונטון, אז שאלתי אם המים בטמפרטורת קפיאה והבחוץ ב10 מעלות, כדי שלמקומיים לא יהיה חם מדי, אבל לא העריכו את ההתחכמות. כנראה שחם שם במידה טרופית משביעת רצון לפארק מים. 

מחוץ לקניון, נתנו קפיצה לפארק שמשקיף על נהר הססקצ׳ואן (שאת מקורו, כלומר קרחון הססקצ׳ואן, ראינו בקיץ הקודם ברוקיז):

בתמונה רואים את הדאונטאון של אדמונטון בצד שמאל. לא מרשים במיוחד, וקטן. העיר עצמה היא פרבר עצום בגודלו ומרחקי וזמני הנסיעה מרשימים. 

אנחנו לא מצפים בכיליון עיניים לביקור חורפי שם. לא מבחינת מזג האוויר בכל אופן, גם אם כן מסיבות אחרות.