החליפה הראשונה שלי - חלק א

במסגרת הניסיון שלנו להרגיש כאן פחות זרים, ובמסגרת מלחמת התרבויות, שוכנענו שהגיע הזמן שנקנה חליפות לאירועים מיוחדים. 

מכאן אני שומע את השתנקויות הצחוק - כמו שנאמר, כל השומע יצחק - שכן זו התפתחות לא מאוד צפוייה בעלילה. 

בשבוע הבא בעבודה של O יקיימו אירוע - מסיבת אחרי-החגים (בעבודה שלי זה יהיה עוד חודש - התירוץ הרשמי הוא שקל יותר למצוא מקום לאירוע אחרי החגים. הפירוש שלי הוא שכמובן זול יותר...) - ולפי מקורות זה אירוע בלבוש רשמי. כלומר חליפות ועניבות, שמלות ערב, ואולי אף טוקסידואים למהדרין. 

הצילו, זה הולך רק עד סמי-פורמל. מפחיד לחשוב מה זה באמת פורמלי

אחד הדברים שיותר משמחים אותי במקום העבודה שלי הוא קוד הלבוש הלא פורמלי; לא סתם, הכי לא פורמלי - בקיץ באים עם טי-שירט, מכנסיים קצרים וכפכפים (אני לא; כפכפים זה לים. סנדלים כן...). מדי פעם למישהו מתחשק ללבוש מכופתר (בדרך כלל פי-אמים או אנשים שלא נולדו בקנדה), אבל זה מסתכם בחולצה מכופתרת וסודר מסודר. טוב, לא סטריט-וור - כמו בישראל, לא מקובל שהגברים יבואו בגופיה, אבל זו בערך המגבלה היחידה. 

לפני שעברנו חששתי שאולי אאלץ להתחיל להתלבש "כמו בןאדם" כי בהרבה מקומות בצפון-אמריקה מתלבשים ככה. ההימור השתלם, וכמו שהכרתי מהמקום הקודם, מהנדסי תוכנה בחלק הצפוני של החוף המערבי לא צריכים להתלבש "יפה".

לא בהכרח הבדל גילאים או אופי, אבל כן קיים הבדל  מורגש במנהגי הלבוש

לשנינו יש רתיעה עזה מחליפות - זה דבר מאוד נדיר במחוזות הולדתנו, ואף נמנענו מללבוש עניבות או ז'קטים בחתונה, זה ממש לא עושה לנו את זה. להיפך. כשהיה יוצא לי לראות פי-אמים ששולחים אותם ליפן או קוריאה, והם נאלצו לרכוש חליפות לכבוד האירוע, וכדרכם של ישראלים, הם נראו בתחפושת. כמו הבחור הזה (הגדול מבין השניים):

כבר התחלנו לחשוב עד כמה נוכל לחמוק מהסיפור הזה - אולי O ילך בלעדי, אבל אז גם בעבודה שלי הודיעו שמתרגש עלינו אירוע כזה. ובכלל, מתישהו אולי נוזמן לחתונה שאינה חתונת-חוף קיצית, ומה אז? 

בשיחה עם K מהעבודה, היא אמרה שמקום העבודה מודיע שהדרס-קוד הוא חליפות+ בעיקר כדי שלא תופתע מזה שאחרים לבושים כל כך רשמי, ואתה בלבוש רגיל. מצד שני, חולצה מכופתרת וז'קט, ומכנסיים נורמליים כנראה מספיקים, אם לך זה נוח מספיק. ובנוסף - למהנדסי-תוכנה יש כל כך מעט הזדמנויות להתלבש מגונדר, שכולם נהנים מזה. המממ. 

בשיחה עם S ו-B הם היו מאוד מחוייכים, שכן באירופה זה קצת פחות נדיר, כל הסיפור הזה של החליפות. ברור שיש להם (אם כי הן כבר לא במידה, וכאן אי אפשר למצוא במידה הנכונה, בלי ללכת לחייט, וזה יקר מדי), והם ישמחו עד הגג ללוות אותנו לאירוע מרגש כל כך - קניית החליפה הראשונה. יגון. 

את הכף היטה Z, שחי מספר שנים בלונדון, מה שהשאיר (או אולי רק חיזק) אצלו הרגלי לבוש מחוייטים יחסית, ובעיקר פגישה שבה הוא לבוש מחוייט וחש בנוח ונראה מצויין. הוא המשיל לנו את המשל הבא: כמו שבערך עד גיל 22 יש משהו מתנחמד בזה שלמישהו אין רישיון נהיגה, ואחר כך זה כבר מעיק, כך גם לגבי חליפות: מגיע גיל שבו להתנגד לזה כבר לא נתפס כ-endearing, מרדני או צעיר, אלא כמתיילד.

יש בזה משהו, בעיקר כשאנחנו לא רוצים להתנגד לתרבות המקומית. 

אז קבענו שופיג, ו- T הגיב באושר רב, שכן גם הוא רוצה חליפה חדשה, ועל ההרפקאה הזו, בפוסט המשך.