הצלילה הראשונה בקנדה חלק א'

כמובן שמאוד התפתיתי לתת את הכותרת "החליפה הראשונה שלי חלק ג'", אבל זה היה גובל בהטעיית הציבור.  הפעם האחרונה שצללנו היתה בנובמבר 2011, יחד עם A ו- Y (וזה גם זמן לאחל מזל טוב להולדת בכורם!), והגם שזה היה "רק" באילת, היה כיף מאוד, וגם ראינו תמנונים ושלל שמחות. 

הבעיה עם האוקינוס פה הוא שהוא קר, ובפרמטרים שלי, אפילו מאוד. זה גם גורר מערכת אקולוגית מבוססת אצות, ולא אלמוגים, מה שאומר עכירות גם בימים טובים. למרבה המצוקה הימים הטובים הם דווקא בחורף; בקיץ פורח הפלנקטון, מה שאומר שבמקום לצלול במרק (קר מאוד) זה לצלול במרק ירקות טחון (קר רק מעט פחות). 

מר בונד פושט חליפת צלילה (יבשה
כפי הנראה) ומתחתיה חליפה

עם מצוקת הקור מתמודדים בעיקרון עם חליפות צלילה יבשות, ומכאן - החליפה הראשונה חלק ג' וגו'. למעשה כבר יצא לי פעם בעבר לצלול עם חליפה יבשה, וזה היה מתחת לאגם הקפוא בטין. היתה חוויה נחמדה ולא קרה, כך שהיה לי ברור שמתישהו נעשה כאן הסמכת-חליפות-יבשות, ונבדוק את המצב, כי אפשר ככה בלי לצלול כל כך הרבה זמן. 

כשביקרנו בישראל דיגדג לי לצלול אפילו בים תיכון, או לקפוץ לחד-יומי באילת, רק שבישראל דורשים צלילה כל חצי שנה, ואם לא, נאלצים לעשות צלילת-ריענון - מחד, רעיון בטיחותי לא רע, מאידך מסחטת כספים ובזבוז זמן משווע. אז וויתרנו. 

המים כאן, כמו שגילינו באוגוסט, קרים גם בקיץ. הצלחתי לשחות דקתיים באינגליש ביי, ואז לצאת ולהתחמם בשמש. אני עדיין מדמיין שאולי יום אחד אצטרף למשחה דובי הקוטב אבל בנתיים, ים-תיכון בינואר היה יותר חם מאינגליש ביי באוגוסט. 

לא תמונה שלי, אבל זה מה שרואים שם

בעבר הרחוק יותר צללתי בניו-זילנד במים קרים (הכי קר היה 6 מעלות), עם חליפה רטובה. עבה מאוד, אך רטובה. תענוג מפוקפק. כמו שאמרו כששלפו אותי מהמים (במבטא ניו-זילנדי): Ah! We got a shaker!

הגם שמאז פיתחתי שכבת הגנה כמו כלבי-הים, אני מפקפק עד כמה זה כיף, ולמים כאן החלטתי שכדאי להיכנס עם חליפה יבשה. 

הנה חזרנו מהביקור בישראל, והגיע מתישהו - K שעובדת איתי, מלמדת במועדון צלילה מקומי, והיא מלאה סיפורי ניסים ונפלאות על הצלילה כאן. במחיר לא כ"כ קטן, אבל תוספת זעומה למחיר ההסמכה של PADI, קיבלנו גם יום צלילה ב- Sunshine Coast, שאמור להיות גשום הרבה פחות, אם כי שלא כמו החוף האוסטרלי בעל השם הזהה, כמו שגילינו, כאן השם מעט מטעה, ויש לקחת אותו בעירבון מוגבל. 

מבט על החוף - בסאנשיין קואוסט... רמז מקדם לקראת הפוסט הבא

ה"קורס" כולל שיעור עם מדריך, חוברת, ווידאו עם פוזות ניינטיז מצחיקות ומדריך צלילה עם קיבורת זרוע מרשימה אך משקפיי אייטיז, צלילה ב"מים מוגנים" (באילת זה אומר בים בעומק כלום, בשאר העולם, כולל כאן, זה בדרך כלל צלילה בבריכה), ועוד שתי צלילות בים עם מדריך. עוד פרטים על מה לומדים, ומה שונה בחליפה יבשה מצלילה עם חליפה רטובה, אפשר לקרוא כאן, ולא אכנס לפרטים בעצמי - זה פוסט מקיף וכתוב היטב, בעברית, על חוויות מהסמכת חליפה יבשה. 

הגענו למועדון בזמן, ונמדדנו כדי להתאים לנו חליפות - באות עם בוטיז מחוברים, אטמי לטקס תולשי-שיערות בפרקי הידיים, ואטם לטקס חונק בצוואר. מעל זה לובשים בוטיז רגילים (גדולים במידה או שתיים), כובע וכפפות צלילה, רטובים. יש גם אפשרות לכפפות יבשות, אבל זה סיפור. למי שהאטם לצוואר לא מספיק מחניק (כלומר יש חשש לדליפה), שמים על זה עוד קולר גומי מחניק עוד יותר. 

סיימנו את הוידאו, ויחד עם עוד מספר תלמידים שעשו ריענון או שיעור בקורס רגיל, נסענו בוואן של המועדון אל הבריכה ב-UBC. 

כן, הבריכה היתה, כצפוי וכרצוי, עמוסה בסטודנטים נאים ביותר. היא דיי גדולה, וחוץ מנתיבי שחיה רגילים, יש גם איזור (אותה בריכה, אבל צורתה לא מלבנית סתם) שמיועד לדברים אחרים. למשל לומדי צלילה. מעט יותר הלאה, מגיעים אל איזור המקפצות, ואל המים העמוקים יותר. מצחיק, עומק המים מסומן בפיט, אבל גובה המקפצות (כנראה כי הן צריכות לעמוד בסטנדטרט תחרויות בינלאומי) מסומן במטרים. 

דבר נוסף שהיה שונה מהבריכה בגבעת-רם - המלתחות. האמת שאנחנו לא היינו צריכים (כזכור, אנחנו נכנסנו למים עם חליפה יבשה, ומתחתיה ביגוד דק), אבל כן הלכתי לשירותים לפני. הערה חשובה: לא משתינים בחליפה יבשה! אז כן ראיתי את המלתחות, ומאוד התפלאתי לראות שאיזור המקלחות ממש כמו בסרט תיכון אמריקאי - חלל גדול עם ראשי-מקלחת בקירות, וללא אף מחיצה. וואו - אפילו בטירונות היתה לי יותר פרטיות! כמובן שאני חשבתי, בין השאר, על סצנת המקלחת מסיוט ברחוב אלם השני.

וחזרה אלינו. מכיוון שהבריכה מחוממת, לא צריך הרבה ביגוד מתחת לחליפה היבשה, אם כי צריך לבוש ארוך וקל, כדי לא להיצבט. בשיעור הבריכה צריך לשקוע, ולבצע מספר תרגילים:

• לנתק ולחבר את הצינור המנפח את החליפה - פחות פשוט ממה שזה נשמע, כי עובדים עם כפפות עבות.
• לעשות fin-pivot (ראה תמונה).
• לרחף בלי לעוף למעלה, ובלי לשקוע.
• להיחלץ ממצב שיש יותר מדי אוויר בחליפה שהוא ברגליים, ואתה מהופך. 
• על פני המים, להוריד את המאזן, ולרכב על המיכל.

לא קשה בכלל, זה דווקא קל. הכל הסתדר קל באופן מפתיע, ונותר לנו זמן לפטרל הלוך ושוב בבריכה. גם התנשקנו במים (כמובן), ודמיאן המדריך קיבל מופע שלא ציפה לו (אך הגיב במחיאות כפיים מפרגנות). 

דבר נוסף שהצחיק אותי, היה קבוצת הגברברים החטובים והנאים שצללו בזה אחר זה (לבושים בספידו בלבד), מפני המים לקרקעית, בזה אחר זה, וממש הזכירו לי את עופות המים מסרטי נשיונאל ג'יאוגרפיק שצוללים אל נחיל הדגים.  הם נשאו מקלות קצרים, וכשהגיעו למטה ניסו לחבוט במשהו למטה. עם קצת יותר תשומת לב ראיתי שבדרך למטה ולמעלה הם גם חובטים נמרצות בחבריהם. המממ. 

כשתיארתי את זה למישהו מקומי הוא אמר לי - אה, בטח, זה הוקי מים! רק קצת פחות אלים מהוקי, ומכדורמים, שבו נהוג לנסות להטביע את השחקנים האחרים, וכשאחותו ניסתה אימון נסיון היא חזרה עם סימני שיניים על הכתף. כיף. 

סיימנו בהצלחה את צלילת הבריכה,  ולקינוח זכינו בחבורת צעירים שהתאמנו בקפיצות למים. הלכנו לשתות בירה עם J מהעבודה שלי (שעשה צלילת ריענון), והתכוננו נפשית ליום ראשון, שבו הלכנו לצלול בסאנשיין קואסט. ועל כך בפעם הבאה. 

ארוע חברה ראשון וענייני עבודה

לבשנו את מיטב מחלצותינו והלכנו לארוע. המסכות התואמות שקנינו בחנות "הכל בדולר" איכזבו כשגילינו שעין אחת שלהן חתומה, ואחרי שתלשנו את הכיסוי הן נראו קצת פגומות. בדרך גילינו שוב כמה ונקובר קטנה כשפגשנו במעבר החציה את V שעבר לפה יום לפני, ובמקרה קלט אותנו.

הארוע היה נשף מסיכות פנים, אבל היו כמה מתלהבים ששכרו תלבושות נשף מלאות. היתה עמדה עם כיסא מלכות וצלם, בר עם תור ארוך בקבלת פנים, ובפנים עמדות בר, מזנון מזון וכמה שולחנות גבוהים שלא הספיקו לכל האנשים. האוכל היה טעים ומגוון, אבל היה מוזר שלא היו סכינים למרות שהגישו בשר בקר שמאוד לא נוח לחתוך עם מזלג. היינו בערך היחידים שבקשו מאחד מפני-השולחנות סכין, והוא הביא לנו במיוחד שני סכינים. אין לי מושג מה עשו הקנדים, אבל עכשיו שנזכרתי אני אשאל מחר בעבודה. כששאלו אותי על זה אמרתי שזו דוגמה לחוצפה ישראלית.

התוכנית האומנותית התחילה עם אקרובט שלבש בוקסר צמודים עם גוף חטוב ומקושט בצבעים זוהרים ששיעמם עד מוות. לקח לי זמן עד שהבנתי מה מפריע לי - הקונספט של מישהו כמעט ערום שמופיע לפני אנשים לבושים היטב צרם לי. כשדיברתי על זה בעבודה לא הבינו מה הבעיה שלי עם החפצון וספרו ששנה שעברה היו נשים חשופות, אבל השנה ארגנה את הארוע בחורה, אז קיבלנו גבר חשוף. 

אחרי ההופעה היה נאום שמהלל את החברה ואת הישגיה, ופרסים למסיכות בכמה קטגוריות. בכל ארוע חברה עד כה היתה תחרות כלשהי. מעניין אם זה קטע קנדי או מיוחד לחברה הזו.

לקינוח היתה להקה שניגנה מוזיקה אמריקאית של אמצע הדרך. השלב הזה נראה כמו פרק מסיבה של Glee. גם היו כמה סטודנטים מתלמדים שנראים כמו תיכוניסטים, ואמנם הגברים לבשו חליפות אך חלק מהנשים לא לבשו שמלות אלגנטיות אלא יותר לכיוון הצמוד והחושפני, עם איפור כבד ושיער מעוצב מדי, כך שלא היתה אוירת נשף בארמון באקינגהם אלא אוירת טקס סיום תיכון באמריקן פאי, עם מוזיקה בהתאם.

עד כמה שראינו היינו הזוג החד מיני היחיד, וזה היה די מוזר. בכל זאת העיר מלאה בכאלה, וגם ההיטק, אז איפה כולם? זה לא הפריע לנו לרקוד ולהנות, אם כי אחת הסיבות שהעדפתי לרקוד היא שאני ממש לא מתחבר למינגלינג עם האנשים מהעבודה ובנות זוגם. אם הייתי חברותי ושוחר רפורמה אגררית הייתי עובד במקצוע אחר. אין לי מושג איך הם הצליחו לנפח אחד לשני את המוח מעל לרעש המוזרה, אבל אני מעדיף לעשות הליכת ירח גרועה מאשר לגרד נושאי שיחה מהתחת.

בגלל שהחברה מימנה אלכוהול הם גם חילקו שוברי נסיעה במונית. אני מניח שהם לא עושים את זה מטוב לב אלא כדי לא להיות חשופים לתביעה, אבל זה בטוח אפשר ליותר אנשים להנות ולשתות בחופשיות. יחסית לארוע חברה היה כיף, נהנינו, למדנו, ועכשיו יש לנו חליפה. אולי צריך לשפר את נכונות המינגלינג שלי כדי שיהיה מה לעשות כשהמוזיקה גרועה.

למרות הציפיות לארוע בסגנון ג'יימס בונד, לא היו יריות בסוף. אולי בארוע מהעבודה של E.

שינויי הנהלה בעבודה

לפני כמה חודשים החליטו שהחברה גדלה מספיק, וגם אחד מראשי הצוותים נשחק ועזב לחופשת לידה, אז שינו את המבנה הארגוני בצורה מוזרה ובזבזנית, כך שנותרו שלושה צוותים עם ראשי צוותים וגם ראש הצוות שלי קודם להיות אחראי על שני צוותים, כך שלמעשה הראש צוות שהחליף אותו היה די מנוון בתפקיד ובתפקוד. חלף הזמן ויום סגרירי אחד הודיעו שהוא התפטר כדי להקים סטארט אפ כושל (משהו בסגנון של חברת ערך הסיליקון, ואני צופה לו מסע תלאות קצר יותר משלהם עד התהום). חוץ מזה שאני לא אתגעגע אליו בכלל, היה לי מאוד מוזר שהם לא דיברו עם הצוות על המשמעות של העזיבה שלו. מי ינהל כשהוא יעזוב? למי מדווחים? עם מי מתייעצים? מי אמור לראות מתי מתברברים? אני לא מדבר בכלל עד דברים ארוכי טווח כמו תוכנית קריירה. הוא עוד לא עזב, אבל ברור לי שכמו שהוא לא עשה שיחת פתיחה הוא לא יעשה שיחת סיכום, ואולי מתישהו יפול להם האסימון והם יסבירו לאנשי הצוות מה הולך לקרות עכשיו. כנראה שמחכים לראות אם לשכור מישהו אחר או להשאיר את הצוות בניהול ישיר של ראש הצוות הקודם.

ובנושא דומה, זו כנראה העבודה עם הכי פחות משוב שהיתה לי אי פעם. עוד משהו להתרגל אליו?

ו- E מעיר: אצלי בעבודה, כמו בעבודה הקודמת בישראל, קורפורייט אמריקאי ענק, עם מערכות הערכת עובדים מתוקתקות ומנופחות (שכן יש מישהו בכוח-אדם שמתוגמל על "שיפור" שלהן). הקציבו לנו שני ימי עבודה(!) לעשות הערכה עצמית, הערכת עמיתים והערכת מנהל.
כפי שאמרה גולדה: "אל תצטנע - אתה לא כזה נהדר" - ההערכות העצמיות האלו זה לא הזמן להמעיט בערך עצמך, ואפילו להפריז מעט לא מזיק. יצאה מגילה ארוכה ומשעממת. 

החליפה הראשונה שלי - חלק ב'

כפי שנכתב כאן בחלק א', השלמנו עם מר גורלנו והבנו שצריך לרכוש חליפות. מר הגורל, כפי שנראה, הוא שלב הרכישה, ואולי קצת פחות שלב ההבנה או הלבישה. 

אז נפגשנו אחרי העבודה, ויחד עם T (שכזכור גם צריך חליפה חדשה), ועם S - שאותו הבאנו על תקן יועץ לענייני חליפות, ועם שני חברים טלפונים - D מהצד של T, ו- B מהצד של S (יש בוחן בסוף!), וצעדנו קוממיות אל רחוב רובסון, המשופע בשלל חנויות בגדים, שבימים כתיקונם נופלים לי על הבליינד ספוט. 

ראשית הלכנו אל Zara, שפירסמו מבצע מכירות. כידוע, מבצע זה מבצע, אז ניסינו. ראשית עודכנו ש- D השאירה הוראות ברורות: לא שחור, ולא פסים. למה לא פסים לא ברור לי, אבל כשניסיתי חליפה שחורה נראיתי כמו קברן וכנראה זה לא הולך טוב במסיבות או ראיונות. 

ז'קט קברן עם מדד קופיות לא משהו

מצוקה נוספת עמדה לפנינו: כמובן שבקולבי הסייל אין את כל המידות. אני במידה נפוצה, ו- O במידה שקשה למצוא גם ב-לא-סייל. אז מצאנו ז'קטים - ואז בעיה. אלו ז'קטים שנתפרים לקהל הרחב - ומכיוון שמדד-הקופיות של אנשים הוא שונה, השרוולים נוטים להיות ארוכים מדי. בהתחלה זה מאוד תיסכל אותי: ז'קט שנסגר עלי טוב, שרווליו ארוכים ככה שנראה כאילו אני ילד שלקח לאבא את הז'קט. ז'קט שהשרוולים מגיעים לאורך הנכון, לא נסגר עלי. אצל O המצב לא היה הרבה יותר טוב. חשבתי שזה נובע מזה שכתוב על הז'קט slim fit, ולא הצלחתי למצוא שום דבר אחר. 

חששנו שאי אפשר לתקן את זה אצל חייט (אפשר, פרטים בהמשך), והחלטתי שעדיף שהז'קט יסגר. אז מצאתי ז'קט אפור כלשהו שנראה בסדר, והנה מצוקה נוספת: בתמימותי חשבתי שקונים את החליפה קומפלט, מכנסיים וז'קט. אך לא כך היא! אכן צריך להתאים את המכנסיים לז'קט - בדיוק נמרץ, שיהיו מיועדים זה לזה, אך מכיוון שהפרשי המידות בפלגי הגוף העליון והתחתון של אנשים מגוונים מדי, קונים בנפרד. אנחה. או לפחות זה ככה בסיילים - בחליפות במחיר מלא (מאוד מלא), זה כן בא ביחד.

כמובן שאת המצוקה הזו במכנסיים אני מכיר: מה שנסגר עלי, ארוך מדי. בישראל (לפחות במקומות שסבלנותי עמדה בהם) לא היו מידות אורך נפרדות ממידות הרוחב למכנסיים; בניכר כבר נתקלתי במקומות שבהם מידה שונה לאורך ולרוחב, וזה פטנט נחמד. פה, משום מה, אין הפרדה כזו, וכשהצלחתי למצוא מכנסיים במידת הרוחב הנכונה, הם נשרכו מטה מטה. בחדר המדידות נראיתי לעצמי מוקיוני להפליא, אבל זה היה כנראה יותר טוב ממכנסים אחרים שראינו נמדדים - שנראו סקיני בצורה, אהמ, לא לעניין. 

אני רציתי להיכנע, מה גם שהמחירים היו אטרקטיבים (170$ כולל מס לכל החבילה), אבל O לא מצא שם כלום, T לא היה מרוצה, ו- S שיכנע אותי לנסות במקום הבא. אל המקום הבא אם כך!

המקום הבא היה Le Chateau, שהיו מצויידים בחולצות נאות בצבעים עליזים ועזים, אך בחליפות במחיר מלא, שהיה משולש ומרובע ממחירי החליפות לפני סייל בזארה. חפויי ראש נמלטנו, והוחלט שהמקום הבא הוא H&M.

מלא חשש (הפעם האחרונה שערכתי קניית בגדים, וכללה ביקור שם, נתבשרתי שהקיץ אינו העונה לרכישת בגדי קיץ) נגררתי כמי שכפאו שד אל החנות הזו, שהיכתה גלים כה עזים בישראל, אך לעיני הערלות היא מעייפת כמו כל חנות בגדים אחרת. 

O מודד בלייזר

כאן היה מגוון מעט יותר גדול, מחירים מעט יותר גבוהים, ואיזור ובו ביגוד במבצע. הצלחנו למצוא ז'קט שיתאים לי (עם סייג השרוולים הארוכים), אם כי בגזרת המכנסיים נחלתי כישלון, ו- O התחיל לגלות סימני עייפות, ולרצות להתפשר על בלייזר נחמד, שאפשר לבחור מכנסיים לא תואמים ולהיות מספיק מכובד. T קטע את המחשבה הזו באבחת לשון חדה, והלך למדוד לעצמו חליפה באיזור שהיה לא-מבצע. S מצא לעצמו חולצות שאהב, ו- O ואני ישבנו מיואשים, אחרי שאפילו באיזור ה-clearance לא מצאנו דבר ראוי. אחד המוכרים רמז שאם ה- slim fit לא נסגר עלי, אולי אני צריך לקנות חליפה במקום ש"אנשים מבוגרים יותר מוצאים חליפות שיסגרו עליהם".

T התלבט ארוכות, ובסוף יצא עם חליפה במחיר מלא. למען הסדר הטוב יצויין שהיא הוחזרה כלעומת שבאה, ובמקומה נמצאה עבורו חליפת-מעצב במחיר מבצע, שישבה עליו יופי. 

באווירת נכאים מסויימת פרשנו למיציה בקומת המרתף, ולוגמים מיצים מרווים ועשירים בסוכר, שקלנו את צעדינו הבאים. S אמר שאנחנו ממש מתחת ל- The Bay, שהיא גם חנות ביגוד עצומה ואינסופית (5 קומות לבגדי נשים, ו-2 לבגדי גברים..). פלפלתי בעיני ביאוש, ואמרתי שכוחי לא יעמוד לי להתמודד עם גודל החנות. נו, טוב, אז רק אפשר לקפוץ ל-טופ-מן, שהיא בדיוק כאן, והיא חדשה ולא גדולה מדי.

O מתייאש

נו, טוב. פריט מידע חשוב - אם מחפשים במנוע החיפוש החביב עליכם אחרי החנות הזו, יש סיכוי לא רע למצוא סרטים פורנוגרפיים גאים. אחסוך את המבוכה ואצרף כאן את הלינק הנכון. 

לא השתכנעתי. לבחור זה בטח אין בטן

בובות הראווה, כמו גם המוכרים, היו גבעוליים ורזים, שלא לומר מעט אנדרוגניים, ובתת-תזונה. על כולנו שרתה לתרגיה כזו, שפניתי אל אחד המוכרים - נער גבוה ורזה, עם תספורת שנראתה לי כמו תאונה עם מכסחת-דשא, לבוש מוקפד, כולל מחשוף חזה שגילה שהוא משתמש באותה מכסחת דשא על מעט שיער החזה שהצליח לגדל. למרות רשעותי הכתובה, הוא היה חביב להפליא, התאמץ, והסביר, שידל והחמיא, הרגיע את חששותינו ואמר שבקומה השניה יש חייט שישמח לקצר שרוולים, ואף יתן הנחה אם נקנה כאן. התרעמתי על כך שכל הז'קטים שהציע לי היו בגזרת slim, עם כל הרצון הטוב, מזה כעשור איני slim, ולעניות דעתי הוא slim. הוא נבוך מעט, והסביר לי שהגזרות שלהם הולכות בסדר הבא, מהכבד אל האנורקטי: slim, רזה ממנו הוא ה- petit, ענוג מכך הוא ה- skinny (והבחור הסביר שהוא בגזרה הזו), ועד ל- super skinny - שלדעתי נכנסים אליה בעיקר רעבי-אפריקה. 

כלומר, טריק פסיכולוגי קליל, שאומר לי שאני slim, בשעה שבעצם אני צריך את הגזרה הרחבה ביותר שיש להם להציע. המפף. 

ניסיון מבודח קמעא

מדדתי כמה ז'קטים, ובסוף בחרתי באחד (שרוולים ארוכים מדי) בגוון אפור כהה כל שהוא. מכנסיים (בוודאי שארוכים מדי) הותאמו לו חיש קל, והופ, אל חדר המדידות. מרגיש מוקיוני חזרתי אל החבר'ה, שהיו מסוייגים משהו. O היה כבר מיואש, ולא נלהב, אבל בכל זאת לקחתי, במחשבה שמקסימום אוכל להחזיר. הקנס יצא 220$ אחרי מס.
אז מגיע שלב התאמת הבגדים הנוספים! S השאיל לנו עניבות, ובין זה לבין העניבות שלנו, שלפתי בבית את כל החולצות הסבירות, והתחלנו להתאים עניבות. בסוף החלטתי שאצטרך לשאול/לרכוש עניבה אדומה, אבל זה עוד רגע.
למחרת קפצתי לחייט, שאכן, תמורת כ-30$ (פלוס מס) מדד וסידר (יהיה מוכן ביום רביעי) סידר את השרוולים ואת המכנסיים.

באותה הזדמנות גם ניסינו שוב למצוא ל- O חליפה שתתאים. סיור זריז במחוזות The Bay, בקומת הגברים, גילה שבמבצעים אין שומדבר במידה שלו. אז תחת לחץ פיזי מתון ירדנו חזרה לטופ-מן, ושם העקנו מעט על אחד המוכרים, שנתן למדוד כ-3 ז'קטים, ולהם יש להתאים מכנסיים, שהיה צריך כל פעם להחליף מידות, כי הגזרות השונות עובדות אחרת. לתוהים, בתמונות למטה, אלו חליפות אחרות.

לבסוף נרשם ניצחון ,כשנמצאה חליפה שנקנתה במחיר דומה לשלי. למחרת היתה קפיצה אל החייט (שסוגר מוקדם), ולאחר שהכל חזר, החלטנו לעשות כמצוות D ו- T ולהתאים צבעים.
בעבודה העירו לי שבדרך ככל עושים כזה דבר רק עבור חתונה של חברים, אבל בכל זאת, היה נשף (ועל זה בפוסט נפרד), והחלטנו שיהיה מצחיק. התוצאה המוגמרת לפניכם.

טיול ראשון לישראל

סוף סוף כמעט עברנו שנה בקנדה ולכבוד החגים נסענו לביקור מולדת. בעקבות עצות ממביני עניין השתדלנו לקבוע הרבה מפגשים עם מעט משתתפים, ופחות מפגשי חברים המוניים, כי ככה אפשר ממש לדבר עם אנשים ולא רק לסמן וי ולקשקש על דברים שטחיים.

נתנו מספיק זמן מראש התראה לכולם, והצלחנו לתכנן ראש זנב את הימים, אבל למרבה הצער עדיין לא הצלחנו לתכנן כך שנראה את כולם מספיק, וגם זה שבשבוע השני היתה סופה שכמוה לא נראתה עשרים שנה לא עזר.

התכנון המקורי היה לחמוק מהקור והחושך הקנדי אל האור והחום הישראליים. בשבוע הראשון זה הצליח והעברנו כמה ימים נעימים בתל אביב. השבוע השני היה מצד אחד מאכזב, מצד שני היינו בירושלים בשלג וזה נחמד.

היה טוב לפגוש את המשפחה והחברים. בזכות כל אמצעי התקשורת שיש היום לא הרגשנו מנותקים מדי, ולא היה את השלב שבו שואלים אנשים אחרי ניתוק ארוך איפה הם עובדים, האם הם בזוגיות ואם יש להם ילדים חדשים. מצד שני יש כמה דברים שלא עוברים בטלפון כמו כמה הילדים של כולם גדלו ובאופן כללי איך הזמן משפיע על כולם. התמונות שעוברות באינטרנט בכל זאת לא מספיק מפורטות.

הארועים המשפחתיים היו מרובי משתתפים, כמו סדר פסח, ראש השנה ושבועות בזה אחר זה. המון אוכל טעים ומשפחתיות, והמון אנשים נחמדים להיות נחמד אליהם בחזרה. אמנם פיספסנו את החגים, אבל לכולם זו היתה הזדמנות לפגוש את כולם.

יצא לנו לנסוע לא מעט בכבישי הארץ, גם במוניות וגם לנהוג בעצמנו. הכבישים עדיין איומים, הרבה יותר צופרים, ודי מהר חזרתי לשנוא את המין האנושי ואת עם נהגי ישראל. היינו עם מספרי הטלפון הישנים שלנו, וקצינת הקישור שלי יצרה קשר כדי לעדכן פרטים (שכן המחשב של ביקורת הגבולות דיווח לה על כניסה), ולהזכיר לי שאני עדיין בשר תותחים.

שלג על הרי השומרון, כפי שנצפה מהמרפסת בגבעתיים

הטיסה לישראל היא לא ישירה, ובדרך לשם היינו צריכים לרוץ כדי להספיק קונקשיין קצר, ובחזור פיספסנו אותו כי המטוס איחר והיינו צריכים לחכות. אין כמו העברה של שעות ארוכות בשדה התעופה כדי לשמח לבב אנוש.

התיק שלי לא הגיע במשך חמישה ימים, ומזל שיכולתי לקחת בגדים מ E ומאבא שלי. זו פעם ראשונה שהתיק שלי לא מגיע, אבל לפי כמות התיקים שהיתה ברכב שהביא לי אותו בסוף כנראה שזה לא כזה דבר נדיר.

בעקבות הרעלת אקטואליה שקיבלתי, ההחלטה שלי לשנה החדשה היא להמנע ככל האפשר מקריאת חדשות מישראל. זה רק מדכא. אמנם אני מסתכן בשקיעה בגעגועים נוסטלגיים אבל אני מניח שזה לא יקרה השנה.

כמה מסקנות לוגיסטיות:

1. לא יותר מקונקשיין אחד.

2. עדיף קונקשיין בארופה (לפחות בחזור) כדי לעשות מכס והגירה בונקובר.

3. קונקשיין של שלוש שעות לפחות. אפשר שיהיה ארוך מאוד ואז לצאת משדה התעופה לבירה ארופאית.

4. לא להיות בישראל בסופה שיש פעם בעשרים שנה.

5. להמעיט בנסיעה בכבישי הארץ. שכולם יגיעו למסעדות בגבעתיים.

6. אם כבר טסים עם שני תיקים, לשים חלק מהבגדים של כל אחד בשני התיקים, וגם משהו בתיק היד.

ברמה היותר רגשית רוחנית קוסמית, ישראל לא השתנתה לטובה. למרבה המזל זו תקופת בחירות, ובכל פעם שהנושא עלה השתררה עננת נכאים. אני מקווה שאתבדה, אבל לפי התחזיות תהיה קואליציה שמורכבת מביבי, ליברמן, בנט ואולי ש"ס או מפלגה דתית אחרת. יותר מחצי מהקואליציה דתיים (כולל את אלו שבליכוד), שמאמינים שדמוקרטיה היא דיקטטורה של הרוב, וזה במקרה הטוב.

פעם הבאה שיבקשו מאיתנו לשים כיפה, לפחות תהיה בזה אמירה נוספת

אפילו בשבוע שבו לא היו הצפות ואילון לא היה סגור כשהיינו צריכים לנסוע הרגשנו שאנחנו בכלא תחבורתי בגבעתיים. להגיע מגבעתיים לתל אביב יודע לקחת שעה, שלא לדבר על ראשון. צריך לתכנן את השעות כדי לחמוק מהפקקים, וזה מתאפשר כשנמצאים בחופש, אבל לא כשעובדים. 

וראינו איך החברים חיים מסוף שבוע לסוף שבוע, ורבים מהם אולי ראו את החברים שגרים יותר קרוב, אבל לא כל שבוע ואפילו לא תמיד כל חודש. אני לא מזלזל בשיגרה שמורכבת מעבודה, פקקים ומשפחה, ובסופי שבוע משפחה מורחבת ויציאה אחת לא עד מאוחר, אבל לא זה מה שיביא את השינוי המיוחל במדינה.

פינת הפירגון התחבורתי של E:

זה לא שנהיה נוח להיטלטל בגוש-דן עם תחבורה ציבורית, ממש לא. ואחרי שבוע וחצי של נהיגה בכבישי הארץ חזרתי לנהוג כגרועים שבנו; נדחף, מנצל, בקושי מאותת, לא שומר מרחק, חונה כמו מטורף, צופר, לא יוצא פראייר. וכל מה שכתב O על הכלא התחבורתי הוא נכון.

אבל, שתי נקודות אור הבליחו, אחרי ששנה לא היינו שם:

• GetTaxi - זה שירות גאוני, שקיים בתל-אביב רבתי (ולא בכל ירושלים) - אפליקציה פשוטה וחביבה, שמאפשרת לזמן מונית, בלי השיחה הלא נעימה עם תחנת המוניות. יודעים איפה המונית, מי הנהג, מה הטלפון שלו, ואם הוא מתעכב. גאוני! הנהגים עוברים גם סף סינון טכנולוגי מסויים, ומהמדגם הלא מייצג שלנו, זה סיפק תוצאות משביעות רצון.
• רכבת הקללה בי-ם עובדת! אמנם לא היינו בשעות השיא, אבל היתה חוויה מאוד מוצלחת סה"כ. 12 דקות למרכז העיר מתחנת גבעת המבתר, וכך גם חזרה. נוח, פשוט, ואם גרים שם אז גם אפשר לנצל כרטיסי מעבר. ברור שזה פיתרון חלקי, אבל זו התחלה לא רעה. 

החליפה הראשונה שלי - חלק א

במסגרת הניסיון שלנו להרגיש כאן פחות זרים, ובמסגרת מלחמת התרבויות, שוכנענו שהגיע הזמן שנקנה חליפות לאירועים מיוחדים. 

מכאן אני שומע את השתנקויות הצחוק - כמו שנאמר, כל השומע יצחק - שכן זו התפתחות לא מאוד צפוייה בעלילה. 

בשבוע הבא בעבודה של O יקיימו אירוע - מסיבת אחרי-החגים (בעבודה שלי זה יהיה עוד חודש - התירוץ הרשמי הוא שקל יותר למצוא מקום לאירוע אחרי החגים. הפירוש שלי הוא שכמובן זול יותר...) - ולפי מקורות זה אירוע בלבוש רשמי. כלומר חליפות ועניבות, שמלות ערב, ואולי אף טוקסידואים למהדרין. 

הצילו, זה הולך רק עד סמי-פורמל. מפחיד לחשוב מה זה באמת פורמלי

אחד הדברים שיותר משמחים אותי במקום העבודה שלי הוא קוד הלבוש הלא פורמלי; לא סתם, הכי לא פורמלי - בקיץ באים עם טי-שירט, מכנסיים קצרים וכפכפים (אני לא; כפכפים זה לים. סנדלים כן...). מדי פעם למישהו מתחשק ללבוש מכופתר (בדרך כלל פי-אמים או אנשים שלא נולדו בקנדה), אבל זה מסתכם בחולצה מכופתרת וסודר מסודר. טוב, לא סטריט-וור - כמו בישראל, לא מקובל שהגברים יבואו בגופיה, אבל זו בערך המגבלה היחידה. 

לפני שעברנו חששתי שאולי אאלץ להתחיל להתלבש "כמו בןאדם" כי בהרבה מקומות בצפון-אמריקה מתלבשים ככה. ההימור השתלם, וכמו שהכרתי מהמקום הקודם, מהנדסי תוכנה בחלק הצפוני של החוף המערבי לא צריכים להתלבש "יפה".

לא בהכרח הבדל גילאים או אופי, אבל כן קיים הבדל  מורגש במנהגי הלבוש

לשנינו יש רתיעה עזה מחליפות - זה דבר מאוד נדיר במחוזות הולדתנו, ואף נמנענו מללבוש עניבות או ז'קטים בחתונה, זה ממש לא עושה לנו את זה. להיפך. כשהיה יוצא לי לראות פי-אמים ששולחים אותם ליפן או קוריאה, והם נאלצו לרכוש חליפות לכבוד האירוע, וכדרכם של ישראלים, הם נראו בתחפושת. כמו הבחור הזה (הגדול מבין השניים):

כבר התחלנו לחשוב עד כמה נוכל לחמוק מהסיפור הזה - אולי O ילך בלעדי, אבל אז גם בעבודה שלי הודיעו שמתרגש עלינו אירוע כזה. ובכלל, מתישהו אולי נוזמן לחתונה שאינה חתונת-חוף קיצית, ומה אז? 

בשיחה עם K מהעבודה, היא אמרה שמקום העבודה מודיע שהדרס-קוד הוא חליפות+ בעיקר כדי שלא תופתע מזה שאחרים לבושים כל כך רשמי, ואתה בלבוש רגיל. מצד שני, חולצה מכופתרת וז'קט, ומכנסיים נורמליים כנראה מספיקים, אם לך זה נוח מספיק. ובנוסף - למהנדסי-תוכנה יש כל כך מעט הזדמנויות להתלבש מגונדר, שכולם נהנים מזה. המממ. 

בשיחה עם S ו-B הם היו מאוד מחוייכים, שכן באירופה זה קצת פחות נדיר, כל הסיפור הזה של החליפות. ברור שיש להם (אם כי הן כבר לא במידה, וכאן אי אפשר למצוא במידה הנכונה, בלי ללכת לחייט, וזה יקר מדי), והם ישמחו עד הגג ללוות אותנו לאירוע מרגש כל כך - קניית החליפה הראשונה. יגון. 

את הכף היטה Z, שחי מספר שנים בלונדון, מה שהשאיר (או אולי רק חיזק) אצלו הרגלי לבוש מחוייטים יחסית, ובעיקר פגישה שבה הוא לבוש מחוייט וחש בנוח ונראה מצויין. הוא המשיל לנו את המשל הבא: כמו שבערך עד גיל 22 יש משהו מתנחמד בזה שלמישהו אין רישיון נהיגה, ואחר כך זה כבר מעיק, כך גם לגבי חליפות: מגיע גיל שבו להתנגד לזה כבר לא נתפס כ-endearing, מרדני או צעיר, אלא כמתיילד.

יש בזה משהו, בעיקר כשאנחנו לא רוצים להתנגד לתרבות המקומית. 

אז קבענו שופיג, ו- T הגיב באושר רב, שכן גם הוא רוצה חליפה חדשה, ועל ההרפקאה הזו, בפוסט המשך.