טרוניות גריאטריות

  טוב שמערכת הבריאות בישראל טובה, ומאפשרת לאנשים להגיע לזיקנה מופלגת. חבל שהיא לא מאפשרת להם להזדקן בכבוד. לפני כמה שנים אירע לסבתי שבץ ומאז היא משותקת בצד אחד ודיבורה נפגע. בעיות אלה התווספו למחלות הכרוניות שהיו לה עם או בלי קשר לילדות בעוני נורא, כך שהיום היא סיעודית לחלוטין. היא ניסתה להיות בבתי אבות אבל סבלה קשות, ולבסוף הרע במיעוטו הוא מטפלת פיליפינית בבית, וגם זה לא תענוג גדול.

  אחד הקשיים העיקריים עם התלות באדם אחד היא שלעיתים היא בחופש, או חולה, ואז אין פתרון. כל המסגרות המתאימות מודעות לבעיה - יש אדם סיעודי, שצריך עזרה תמידית, ופתאום העזרה נעלמת ואין לה תחליף. כשזה יום בשבוע עוד מסתדרים, מוצאים סידור קבוע ויקר. אבל פעם היא היתה חולה שבועיים, ועכשיו היא רוצה לטוס לחודש. הכל מותר לה, ואני רוצה שהיא תחיה כמו בן אדם ויהיו לה חופשים, אבל מבחינת המדינה, כשהיא הולכת, אף אחד לא מחליף אותה.

  אם תהיתם למה המדינה קשורה, זה בגלל שהם מפקחים על חברות כח האדם שנותנות שירותים סיעודיים, ורק להם נותנים את הביטוח הלאומי, וההבדל הוא בין בערך 4000-5000 שקל בחודש עבור מטפלת בבית דרך ביטוח לאומי לטווח מחירים 14000-16000 שקל בחודש לבית אבות סיעודי, או 35 שקל לשעה למשך 8 שעות למטפלת פרטית ישראלית שלא מוכנה לנקוף אצבע או להשאר בלילה.

  אז יוצא שאנחנו תקועים ומאלתרים. ביום החופש של המטפלת לוקחים ישראלית פרטית, וזה בסדר. אם צריך פתרון ליותר זמן מוצאים מקום לכמה שבועות. לרוב אחרי שינוי כזה היא נעשית חולה ואת שאר הזמן מעבירה בבית חולים עד שהמטפלת הקבועה חוזרת.

  מה כל כך מסובך בלהחזיק מטפלות שיעזרו לאפשר למטפלת לקחת חופש בצורה מסודרת? בלי אילתורים ושמיניות באויר?

אני מודה שלא ביררתי כל כך על המצב בתחום בקנדה. אני מקווה ששם יותר נעים להזדקן, או לפחות לא פחות נעים מאשר בישראל.