גילוי נאות: אני לא מבין גדול בתיאטרון, ואפילו אחרי הצגות טובות נדיר שאני מרגיש רטטים מרהיבים. ועל כן כש-H (שמבקרת אותנו בימים אלו, yay!!) הציעה שנלך להצגות בפסטיבל תיאטרון השוליים, לא הבעתי התלהבות רבה, והואלתי להצטרף לשתי הצגות. O ו- H הוזמנו ללכת לעוד, אך הסתפקו בשתיים שהלכנו אליהן שלושתינו. הגם שמוקד האירועים הוא בגרנוויל איילנד, איכשהו יצא שהצגה אחת היתה באיסט וואן, ואחת במוקד ההומלסים, בשכונה ממש מעפנה.
בעבר (הדי רחוק, יש להודות) נכחתי בוויכוח מצחיק בין בוגרי ניסן נתיב לבוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי: אני מניח שניסן נתיב העלילו על התיאטרון החזותי שיתכן שאצלם יש נטיה לדרמטיזציה קלה, אך זו עדיפה על הצגות של החזותי, שבהן מעבירים אקווריומים מצד אחד של הבמה אל הצד השני וכן הלאה. למרבה ההפתעה בוגרי החזותי הודו שזו היתה הצגה פופולרית במיוחד, ושהמורים העריכו מאוד את אמני הבמה שהזיזו אקווריומים.
 |
| כאן אכלנו צהריים, בדרך חזרה מגונדולת הים-אל-השמיים |
כמה שנים אחר כך הלכנו ל-אהמ-הצגה שנקראה ״הפה״. זה היה מיצג ווידאו-ארט יותר מאשר הצגה, על פה שהולך לחיים עצמאים בלי הבעלים שלו, והיא מחפשת אחריו. או משהו כזה. מלאאא טלוויזיות על הבמה, ובכולן פה עטוי ליפסטיק מקשקש בג׳יבריש - זה היה רגע השיא של האירוע.
אף לאחר מכן הלכנו להצגות סיום בבית צבי, בעיקר בנושאים גאים, והגם שחלקן היו מוצלחות (בעיקר אלו שהשתתף בהן מקורב שלנו), רובן סבלו מאובר-דרמטיזיציה, ולאחריהן במשך כשבוע O ואני היינו מבקשים את המלח האחד מהשני בדרמה גדולה.
ולעניינו דהיום, מצאנו מספר קווים משותפים לשתי הצגות השוליים שהיינו בהן, ובחטא נורא של הסקה מהפרט אל הכלל ניתן בהן סימנים:
- כדי להיחשב הצגת פרינג׳, חובה על מרבית השחקנים להראות את בגדיהם התחתונים.
- יש לראות לפחות שתי חזיות בהצגה.
- אחד השחקניות/ים נדרשים ללבוש תחתוני סבא/תא, וכמובן להציג אותם לראווה.
- רצוי לעמוד על שולחן ולצרוח.
- גיוון אתני בשחקנים רצוי, אך לא הכרחי.
- על הקהל להיות, לפחות בחציו, היפסטרי ויומרני עם משקפיים עבים.
- על לפחות אחת המתנדבותים (העוזרים באירוע) להפגין תספורת self inflicted.
- תפאורה מינימליסטית, מאוד. מאוד.
אז ההצגה הראשונה שראינו, מתהדרת בתקציר הבא:
אם כן, מדובר בהצגה ארספואטית, על מחזאית עם מחסום כתיבה. ניחא, אבל זה שהיא עוברת באותה סצינה, בהבדל תאורה בלבד, בין היותה מבוגרת לבת 5 שמדברת עם הקלטות של הוריה, הדגים את מגבלותיה כשחקנית. לא מרהיב. כן היתה שם איזו אמירה על הקושי לספק הורים סינים מהגרים, ולמה הלכת ללמוד תיאטרון ועוד.
בנוסף היו שחקנית שניה, שמשחקת שחקנית שמחכה למחזה כדי שתתפרנס, ועוד שחקן, שעבר בין מספר דמויות גבריות שונות, ברמות גימור שונות שנעו בין שנה א׳ בבית-צבי להצגה בבית הספר התיכון.
בערך בשליש הראשון המחזאית מגלה שמה שהיא כותבת קורה בחיים, ולא סתם, היא גרמה למותה של חברתה הטובה, שקמה לתחיה כזומבית משחרת לטרף, ושולחת אותה למצוא את מי שרצח אותה.
כן. זומבית. מי שראה את זה מגיע מהתקציר, שיקום.
אז האמת שמרגע קום הזומבית לתחיה ההצגה התשפרה מעט, בעיקר בהתחשב בסצנה הקודמת, ובה הרוצח רקד את ריקוד המניפות, לבוש כנינג׳ה, במשך חמש דקות משמימות, לפני שטרח לחטוף אותה.
 |
| ציור קיר מחוץ לתיאטרון |
אנחנו לא בטוחים לגבי כישורי המשחק האחרים שלה, אבל כזומבית היא היתה מוצלחת. נהמה, נשכה, ריירה, השמיעה קולות גרגור, והלכה בעיקום איברים מרשים.
ברגע השיא של ההצגה המחזאית התערטלה לתחתונים (סבתא, אלא מה?) וחזיה, עלתה על שולחן הכתיבה שלה, וצרחה בקולי קולות. פרינג׳, כבר אמרנו.
 |
| אפילו זה לא הציל את ההצגה |
אה, גם יש בסוף טוויסט שלא קשה לנחש אותו, אבל נשאיר את זה כתרגיל לקורא.
ההצגה השניה היתה נטולת זומבים, אבל בכל זאת יותר מוצלחת:
היה קצת פסקול רוק-ניינטיז (לא רע), שני שירים אקוסטים לא רעים, שני בחורים חתיכים וחטובים, שבחלק מההצגה לבשו רק תחתונים (אחד מהם בתחתוני סבא, כמובן), וגם בשאר לא היו לבושים בהרבה, ולא היו זומבים.
 |
| הסתיו מאיים לפרוץ, עצים מאדימים |
קשה לומר שהתחברתי לדמויות, בכל זאת לא הייתי חבר בלהקה, וגם לא היה לי ממש איכפת מהן. היו קטעים מצחיקים, וקטעים שהיו אמורים להיות מרגשים, הרבה אלכוהול אמיתי וגסויות על הבמה. דרך אגב, זו הסיבה לכך שחייבים להיות במועדון החברים של הפסטיבלים האלו: ככה הם חומקים מדירוג (PG וכן הלאה).
 |
| היה סופשבוע חם ושמשי |
אני חייב לנטפק: ה״סולן״ הפגין גוף חטוב וחלק מדי, אך באמצע שנות התשעים אף סטרייט לא גילח בתי שחי או את הגוף. ובסצינת הסקס הוא גרב גרבי קרסול, דבר שגם לא היה קיים באמצע שנות התשעים לגברים, וודאי שלא לזמרי גראנג׳.
 |
| ריענון פרחים בפטיו |
לפני שהתחילה ההצגה היינו קצת במיהור, ונכנסנו לאולם. ראינו שבמרכז הבמה ספסל כמו שיש בגינות ציבוריות, ועליו יושב שחקן, לבוש בהידור, וקורא ספר. קטע בהצגות שוליים - השחקן הראשי כבר שם כשהקהל נכנס. איזה ריגוש. אבל אז הסתכלנו בתכניה, ושם ההצגה לא התאים לשם ההצגה על הכרטיסים שלנו. המממ. אחר כבוד עברנו לאולם השני, ולא נדע מה קרה לבחור הקורא. זו ההצגה שלו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה