בהפוגה בין פוסטי הגאווה הספקנו לטייל בסופשבוע הזה (שהוא שבוע אחרי) ושוב יצאנו לאיזור פארק גאריבאלדי לטיול כולל לינה עם אוהל באחו.
 |
| כאן היה המאהל שלנו בלילה |
כנראה ששנה שעברה לא כתבנו על הטיול המקביל, כי הבלוג היה עמוס בחוויות מהרוקיז - אז על רגל אחת: שנה שעברה בספטמבר עלינו לאגם גאריבאלדי, ישנו באוהל באחו-טיילור, וטיפסנו לרכס פנורמה, וממנו ראינו נוף משגע, ואת החט השחור (Black Tusk). משם גם ראינו אוהלים שנמצאו במורד לכיוון אגם צ׳יקאמוס, ואמרנו שיהיה יפה לטייל גם שם.
 |
| התמונה הזו מהטיול משנה שעברה - זה הבלאק טאסק מהכיוון הפחות מוכר |
 |
| אגם גאריבלדי מרכס פנורמה. גם משנה שעברה |
אז השנה הלכנו לשם: לקחנו אוטו-מודו, והעמסנו תיקים ואת A ו- K, ונסענו צפונה, כמעט עד וויסטלר, ומשם 6 ק״מ בדרך עפר מטלטלת עד לחניון של אגם צ׳יקאמוס. העמסנו תיקים על שכם (כן, איכשהו כבדים מדי), והתחלנו ללכת. ב- 11 בבוקר. ק״מ וחצי עד פיצול השבילים, חצינו את נהר הצ׳יקאמוס, ומתחילים לטפס.
 |
| קאנו שהצמיח רגליים |
הטיפוס הרבה פחות איום מהטיפוס אל אגם גאריבאלדי - ״רק״ 600 מטר, מגובה 900 מטר עד 1,500 מטר אך לאורך 7.5 ק״מ. מעט פיתולים בהתחלה, ועליה מתונה יותר בהמשך. K רץ מרתון, ובכושר מעולה, ו- A רק רץ חצאי מרתונים וגם בכושר מעולה. התיקים שלהם היו יותר קלים (הסיר והגזיה היו עלינו, אבל זה עדיין לא מסביר את המשקל של התיק שלי), אבל זה בהחלט לא מסביר את המהירות שהם הלכו וטיפסו. הכושר כן.
הגענו לחניון הלילה בנחל הלם (Helm - כנראה לא קשור להוא מהנקרה), והיינו בשוק מהנוף. החט השחור משקיף על המאהל, במלוא הדרו. אכלנו צהריים, ובנינו את האוהלים, ואז היינו צריכים להחליט האם להתחיל לטפס אל (ואת) החט השחור בשלוש אחר הצהריים, או להתעורר מוקדם ולעשות את זה למחרת.
מכיוון שבאותו סוף שבוע התקיים פסטיבל המוסיקה של סקוואמיש, החלטנו שלא בא לנו להיות תקועים בפקקים בסוף הסוף שבוע במשך שעות ארוכות, ולכן החלטנו כן לטפס. לקראת המאהל פגשנו אדון כבן 50 ובנו בן-העשרה, שאמרו שלוקח 5 שעות הלוך ושוב מהמאהל אל פסגת החט וחזרה, אך בהליכה נמרצת. אני אמרתי שזה בטח אומר 6 שעות, ואם הולכים צריך לקחת בחשבון שנגיע בחושך. K אמר, טוב אז בטח יקח 4 שעות, ועל זה גלגלתי קצת עיניים.
 |
| ברקע - הר וויסטלר, לא מהזווית של הסקי |
בכל זאת יצאנו, וחשבנו שזה 8 ק״מ לכל כיוון. בסוף התברר שזה 10.5 לכל כיוון, ושגם בלי תיק גדול אני הולך יותר לאט מהם. לא נורא. בדרך האחו מאוד יפה, והחט הולך וקרב. צריך גם לחצות נחל/נהר, שהיה פשוט להפתיע לחצייה, למרות שהיו כמה דילוגים יפים.
משם מטפסים לאוכף, שבו היינו שנה שעברה, בדרך לרכס פנורמה, וממנו צריך לרדת קצת דרך נופים משגעים ופרחים מאוד יפים עד לפיצול השבילים שבו מתחילים לטפס אל החט מגובה 1,700 מטר עד 2,300.
כבר מתחילים להרגיש את הגובה, ופתאום נגמרים הפרחים, ואז גם העצים, ואז גם האדמה, ויש רק סלעים ודרדרת (צעד קדימה, שניים אחורה וגו׳), ומטפסים אל הכתף של החט.
בסוף הגענו ממש מתחת לצוק המפחיד, ואמורים ללכת על סף הצוק והדרדרת, להקיף, ולהגיע למקום שבו הצוק הנמוך ביותר, ושם לטפס בארובה מפחידה, ואז להמשיך לטפס לקצה.
כאן אפשר לראות וידאו של מישהו מטפס את זה.
 |
| אפשר לראות כאן מישהו בראש הצוק |
אבל היה כבר שש וחצי בערב, היתה רוח, לפנינו עוד 10.5 ק״מ חזרה ורק שעתיים וחצי של אור, והרגליים שלי היו מאוד עייפות. הרגשתי לא בטוח, והעמדנו את זה במבחן ״מה היתה Os אומרת על זה״ (Os שהיתה מד״צית). אי לכך לא טיפסנו את הארובה והקטע האחרון, ונשארנו (כמו רוב האנשים יש להודות) ללא קצה הפסגה.
זהו מבחן שיקול הדעת - שבסופו אני מספר לכם על זה כאן, במקום שתקראו על זה בעיתון, עם סוף לא טוב. בנוסף לזה שעוד אין לנו צוואה, או ביטוח חיים, כנראה שעשינו שיקול נכון.
 |
| O משחק אותה שלגייה עם ה- WhiskeyJack |
 |
| חוגלה וגוזליה |
אני עוד זומם יום אחד לטפס על החט, מכיוון אגם גאריבלדי (קצר יותר), ובעיקר אם יהיה מישהו שיוביל, זה יהיה מעשי.
ירדנו משם בזריזות יחסית, והלכנו עד כמה מהר שהיה לי הגיוני. גם בעליה, וגם בחזור שחררנו את K ו- A לטוס כמה מהר שהם רצו. זכינו בהשתקפויות יפות, והמים בנחל עלו מספיק שלחצות היה קשה הרבה יותר. יצאתי עם נעל אחת חצי רטובה, האחרים נשארו יבשים.
 |
| התמונות האלו צולמו כולן לאור הירח |
כשהגענו למאהל A ו- K כבר היו שם, והרתיחו מים לארוחת ערב. אכלנו בזריזות, וכשעלה ירח-העל צילמתי קצת. חרקנו קצת אחרי שלושים וקצת ק״מ של הליכה.
בבוקר קמנו בעצלות ראויה (כבר לא כ״כ נוח לי לישון ככה, מתברר), וירדנו חזרה. עשינו סיבוב קטן באגם צ׳יקאמוס, וגם הוא מי הפשרת שלגים, קר מאוד, ולא נכנסנו מעל לברך. הלכנו חזרה לרכב, 27 שעות, ו- 42 ק״מ אחרי שיצאנו.
 |
| מתברר שיש כזה דבר - חולצת כילה |
 |
| אגם צ׳יקאמוס |
אחרי זה נסענו הביתה, והגענו לא מאוחר ובלי פקקים. כשהחזרתי את האוטו-מודו, שמעתי ברדיו שכל הדרך פקק אחד גדול, וכנראה עשינו בשכל. חזרנו עייפים אך מרוצים, ועוד יום יבוא ונטפס לפסגת החט השחור.
 |
| הרי הטנטאלוס שרואים מכביש ה- Sea to Sky |
