יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

מרוב עצים לא רואים את המדבר

קצת באיחור, נספר על הטיול שלנו עם H לאוסויוס ופנטיקטון השוכנים דרומית לקלונה. H ביקרה אותנו בסוף הקיץ, ורצינו לבקר בארץ היין, אם כי קצת מיצינו את קלונה וסביבותיה המיידיות, שכן כבר היינו שם עם K ועם הורי.

אז החלטנו להתחיל ב- Osoyoos, הנמצאת ממש על הגבול עם ארה״ב, ולקחנו מלון שנמצא ברצועת החוף שבין שני חלקי אגם אוסויוס, האמור להיות האגם החם ביותר בקנדה. המקומיים טענו שכבר סוף הקיץ והאגם התקרר קצת, ואמנם הצלחתי לגרור גם את O וגם את H להיכנס למים, אבל המים לא היו חמים. היו די קרירים, וטבילה מהירה הספיקה לכולם. 

בדרך עצרנו באטרקציה שאמורה להיות מרהיבה - ה- Spotted Lake, תופעת טבע מעניינת, אבל האמת, קצת מאכזבת. בדרך גם היו שווקי פירות מדהימים, ואמרנו שנעצור בחזור, מה שלא באמת קרה, אלא רק הבאנו תפוחי Ruby, יפים אך מאכזבים. 


עיקר העניין באיזור הזה של BC הוא היקבים, כמובן, והנהיגה התחלקה בין O לביני, כך שכולם יכלו לשתות לשובעה. מבלי ללכלך יותר מדי אומר שהקיבולת שלנו, בהתחשב בזה שאני נהגתי רוב הזמן, לא היתה מרשימה במיוחד, אבל כן עצרנו בכמות יקבים נאה, טעמנו מיינותיהם, ואף רכשנו דיי הרבה. 


H קצת הופתעה מכמות היין שרכשנו, אבל חוץ מיין הבית שלנו, נחמד שגם יש יין יותר טוב מדי פעם - חבל שהוא כל כך יקר ב-BC. 


כאן גם אכלנו צהריים



 בין לבין עצרנו לראות נוף, ולהתפעל ממה שהמקומיים קוראים ״מדבר״. למי שגדל בטיולים במדבר יהודה ובנגב, התואר מדבר לאיזור הדיי ירוק הזה, עם אגמי הענק, קצת מצחיק, ומשם כותרת הפוסט: מרוב עצים, לא רואים את המדבר. 






בחלק מהיקבים יש גם מסעדות טובות, או סתם יקרות, ודיי התפנקנו באוכל. באחת מאלו, הצמודה ליקב בשם פופלר גרוב (חורש הצפצפה):

בעל הבית שמע אותנו מדברים עברית, ושלח אותנו לבקר ביקב בבעלות ישראלים בעיירה בשם Summerland. באותו לילה ישנו בפנטיקטון, וקשה לומר שהתפעמנו מהעיר. עשינו טיולון בוקר לאורך האגם, וניסינו לבקר במבשלת בירה בעיר, אך השעות לא התאימו, אז המשכנו לסאמר לנד.


לפי המלצת בעל המסעדה, הלכנו ליקב Silk Scarf, על שם צעיף המשי של טייסים מפעם. בעל הבית היה פעם טייס בחיל האוויר הישראלי, והוא היה נחמד ודברן, ונתן לנו לטעום הרבה יותר יין ממה שבדרך כלל. כמובן שזה עבד, ורכשנו יותר יין ממה שבדרך כלל. הוא הסביר לנו יותר מאחרים, וגם שלח אותנו ליקבים אחרים באיזור, וגם לטיולון לפסגת ההר הענק הישן. 





גם בראש ההר המדבר לא היה מאוד משכנע, ומשם ירדנו לטעום (ולרכוש) יין פירות ביקב הענק הישן, ומשם המשכנו ליקב סודות מלוכלכים, לראות - כמו שאמר הישראלי - איך לא עושים יין. 


המיתוס הוא שלפני מאה שנה פועל סיני שנמאס לו מלעבוד במסילות הרכבת עצר בסאמר-לנד, ופתח מכבסה, שכן כל מחפשי הזהב היו מלוכלכים עד למאוד. למרבה המצוקה לא כל כך היה איכפת להם להסתובב בבגדים מלוכלכים, ובצעד עסקי נבון הוא פתח בית בושת בקומה העליונה. הלקוחות היו מגיעים, מותירים את בגדיהם לכביסה, עולים לקומה השניה, שלא דורשת ביגוד רב, ולכשהיו מסיימים, היו מקבלים את בגדיהם נקיים, ומשלמים על שני השירותים. 


בהרצה קדימה להיום, באותו בניין יש היום יקב, וכולו מצועצע, ומנסה להזכיר סצנות ממולאן רוז׳, המוכרות לבושות אדום ומדברות בקול פתייני. קצת התלבטנו, אבל היין היה בסדר גמור, הנוף מאוד יפה, וגם אכלנו צהרי-פיקניק במרפסת שלהם. 

לסיכומו של טיול, חזרנו עם כ- 30 בקבוקי יין, והיה נחמד מאוד. לא לסמוך על קנדה בנושא האגמים החמים - האחרים שטבלתי רגליים בהם בהמשך היו אף יותר קרים. ברררררר. 

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

סיפורי סבתא

השבוע סבתי נפטרה. החיים שלה היו קשים, וגם הסוף היה קשה. הגורל לא ויתר לה על אף סבל שאדם יכול לסבול. הלוואי שיכולתי לומר שהיא תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה, היתה מאושרת למרות המצב ואופטימית עד הסוף, אבל זה לא היה המצב. הכי טוב שהגענו אליו זה שלפעמים היא היתה שמחה וצחקה, ולפעמים לא. כשהצלחתי לשמח אותה זו היתה הצלחה, להסיח את דעתה מהמצב הקשה ולגרום לה לחייך היה אפשרי, גם אם לא קל ולא תמיד.

מוזר להתאבל בשלט רחוק. פה החיים ממשיכים, אני לא יכול להגיע לשבעה, אף אחד לא מכיר אותה ובעבודה אפילו לא שקלתי לספר. הקבר רחוק, כל הטקסים מתרחשים בשעות שאני ישן, וכל מה שאני יכול לעשות זה להרים טלפון למשפחה ולקבל עדכונים. חבל שעוד לא המציאו מכשיר ששולח חיבוקים דרך האינטרנט.

יש כמה סיפורים שסבתא גידלה אותי עליהם שאני נזכר בהם די הרבה. 

עבודת פרך

סבתי גדלה במזרח אירופה בעוני נורא. כשהיא היתה בת 12 ההורים שלה שלחו אותה לפלס שלג ממסילות רכבת באיזור מרוחק מהבית. יחפה.

תמימות נעורים

הבן של הטוחן הבטיח לסבתי שק תפוחי אדמה אם תבוא איתו לאסם. בגלל שהיא היתה רגילה לחיות על מרק מקליפות תפוחי אדמה המחשבה שק שלם נשמע לה כמו אוצר והיא הסכימה. באסם הוא ניסה לאנוס אותה, אבל היא נאבקה בו ונמלטה. הוא רדף אחריה ביער, ובגלל שהיה לה עוורון לילה ממחסור בויטמין A היא נפלה ונפצעה. התוקף נבהל מהדם ועזב אותה, ובשארית כוחותיה היא שבה לביתה, שם צעקו עליה שהיא הולכת עם זרים.

תמימות מבוגרים

כשעלתה עם משפחתה ב- 56׳ היא הביאה טלויזיה. לא עלה על דעתה שיתחילו לשדר רק ב- 67׳. זה בערך הדבר בעל הערך היחיד שהם הביאו.

פרקטיות

כשהגיעו לישראל משרד השיכון ניסה לשים אותם בבאר שבע. באותן שנים העיר היתה חור מוקף מדבר. סבתא חיש מהר ארזה את המשפחה ונסעה למרכז. עבדה בניקיון, סבי עבד בסלילת כבישים, וכך פירנסו את המשפחה.

דוגמא לחיים

למרות הקשיים ולמרות העוני וחוסר ההשכלה, סבתא חסכה, השקיעה במניות, קנתה דירה, מימנה חינוך לילדים ולנכדים, והוכיחה לי שאפשר לצאת ממעגל העוני. לא שהיום אנחנו עשירים גדולים, אבל לפחות אנחנו לא חיים על קליפות תפוחי אדמה. הסיפורים האלה נותנים לי קצת פרספקטיבה כשלא הכל מושלם. אם היא שרדה את מה שהיא עברה, כנראה שאני אשרוד את האתגרים שיש לקנדה להציע.



יום שבת, 25 באוקטובר 2014

E - M.D.

תחילה - מדרש כותרת. N ביקרה אצלנו במהלך אוקטובר, והדביקה אותנו (שנינה במתכוון) בצפיה ב- House M.D. בניגוד לסדרות אחרות, זו דורשת די הרבה תשומת לב, וקשה לעשות דברים במקביל. היא מעניינת, וגם הסתיימה עם ביקורות טובות, ועל כן O הואיל להתחיל אותה בכלל. ולכן בשבועיים האחרונים אנחנו חושבים דיי הרבה על דברים כמו: אוקי, אולי צריך לכבס בגדים לפני שלובשים, וכדומה. 
שקיעה בדרך הביתה
פעם, מזמן, היתה הברה״צת שהרביצה בנו תורה עם עיניה הכחולות - כחלק מקורס חובשים, יש תחום שנקרא בהר״צ (בריאות הצבא) ואותו לימדה מדריכה קשוחה עם עיניים כחולות מהפנטות, ועיקר התחום הוא שרפואה מונעת זולה ויעילה הרבה יותר מרפואה לאחר מעשה. למרבה המצוקה כל כך הרבה אירגונים (כולל רפואיים) נרתעים מההוצאה הנוספת של רפואה מונעת, ובקנה מידה גדול זה לא הגיוני בעליל. 
השבוע גיליתי למה בדרך כלל לא עושים פלפלים ממולאים עם אורז מלא. לקח שעתיים על האש
השבוע, באמצע היום, אחד המהנדסים בצוות שלי אומר לי שהוא לא חש בטוב, והוא יסע הביתה. אוקי. יום למחרת הוא הגיע למשרד, ונראה בסדר. בערב הוא כתב לי שעלה לו חום, ושיש לו פריחה על העור, ולמחרת יראה רופא. טוב. בפעם הקודמת שמישהו בצוות אמר לי כזה דבר, למחרת הוא היה בבית החולים והתברר שהיתה לו קריסת ריאה. הייתי יותר אופטימי הפעם.
בירת האלווין. לא דלעתית מדי - היה טעים. שמה היא מילה מגרמנית שמשמעותה ״שמחה לאיד״, והצפון אמריקאים נקרעים מצחוק שיש כזו מילה בגרמנית. גם בעברית, המפף.
אז למחרת מתקשר אלי הבחור, ומספר לי שקיבל אבעבועות רוח (chicken pox)! אצל ילדים זה ״רק״ מגרד, אבל אצל מבוגרים זה חום יותר גבוה, והאבעבועות גם יודעות לצאת באוזניים, גרון ואפילו ריאות. יש לו ילדה בת שנה וקצת והנחתי שמשם זה הגיע. הואיל וזו מחלה מדבקת מאוד, ובעברי הברה״צת, הלכתי עם חיוך לשאול את שאר חברי הצוות האם צלחו אבעבועות רוח בתור עוללים. באופן מפתיע שניים לא - אחד יליד וונקובר, והשני גדל בהודו, שניהם בלי אבעבועות רוח.
בית קפה הבוקר. כולל רוח הרפאים משגיחה ממעל
כולם מהר מהר התחילו לגגל, ולהזדעק מעט, וניסיתי להרגיע, ושלחתי אותם להתחסן. לפי הבאבא-גוגל אם מתחסנים ב3-5 ימים אחרי היחשפות, יש לזה 60-90% סיכוי לעזור, וגם אם לא, התסמינים יהיו קלים יותר. עוד מוקדם לדעת אם הם נדבקו או לא, אבל נשמור על אופטימיות זהירה.
הלכנו הביתה, בדרך יש אתר בניה קטן, ועשו שם משהו, והצלליות נראו לגמרי כאילו הורגים אחד את השני
פתאום מישהו מהצוות האחר אמר לי ״אה, כן, ל-M היה shingles, (שלבקת חוגרת) ו-D כרגע חזר ממחלה, והוא כנראה נדבק ככה.״ המממ. אז הלכתי לחקור - ובאמת D חזר, איבד 8 קילו בשבועיים, וכל הפנים שלו מלאות סימני אחרי. הוא הביא פתק מהרופא שהוא ״בריא ורשאי ללכת לבית הספר/גן הילדים״ (כלומר לעבודה), אבל הוא סיפר שבאמת היה חום גבוה, הראה תמונה קצת יותר מפחידה שלו עם האבעבועות פעילות על הפנים, כעולל לא היה לו את זה, ושהוא כנראה באמת נדבק מההוא עם השלבקת חוגרת.
מקרר הבירות בעבודה, לפני שעת השמחה ביום שישי בערב
מתברר שזה אותו ווירוס, למי שהיה אבעבועות רוח הווירוס דוגר, ולפעמים מתפרץ כשלבקת חוגרת, ואז זה מידבק כאבעבועות רוח למי שלא היה. אז D נדבק, ולפני שעלה לו חום, כנראה הספיק להדביק את הבחור מהצוות שלי, וזה דגר אצלו עד שלשום.
מתברר שיש כאלו למכירה וגם האחיינים שלנו משחקים עם כזה, אבל זה עדיין מרשים
כמובן שהתרעתי בפני כל האנשים בחלק שלנו של המשרד, כולל פקידת הקבלה (שעוזרת עם מדיח הכלים), והמנקים, ומהר מהר חיטאנו (עם מטליות כלור) את כל הציוד המשרדי של הבחור.
שעות הפתיחה של המקום: האם הם בקיבוץ??
נקווה שלא יבוא המשך. אבל מה שבאמת הרגיז אותי הוא שהמנהל (וגם מנהל ה-HR) ידעו שבזה D חלה, והם לא חשבו על זה שצריך להתריע. למרבה האירוניה בדיוק ייסדו עכשיו את וועדת הבריאות-ובטיחות, ואני חבר בה, ונעביר מסר ברור לכל המנהלים שאם יש כזה דבר (מחלה מידבקת!) צריך להתריע. בקיצור - E. M.D.
האופניים שלי היו בתיקון, ועל כן הלכתי ברגל - וזה הנוף לעבודה ביום סתווי יפה. שאלו אותי בפייצבוק אם אני עובד בתור ישו שאני הולך על המים. חה חה.