Clockwork Angels - An evening with Rush

ונפתח באנקדוטה, שחזרה על עצמה דיי הרבה לפני כ- 20 שנה:

אני, בגיל טיפש-עשרה, מתהלך עם אזניות ווקמן ומנענע בראש נמרצות.

מישהו (שלא נמנה על המעגל המוסיקלי שלי): "מה אתה שומע"?

אני: "Rush". מושיט אזניה. 

מישהו: "כן, אני יודע/ת שזה רעש, אבל מי זה?"

אני (מגלגל עיניים): "לא רעש, *RUSH*!"

(השנינה הזו עובדת רק בעברית, ועם המתרגמים סליחה, הסבר בעל-פה, אם ידרש)

את Rush איזכרתי בבלוג, בפוסט על רוג'ר ווטרס. ראיתי אותם יחד עם N בשטוקהולם, בהופעה מדהימה, שמחירה היה בעיניי די שערורייתי, אבל היינו בשורה שלישית, ובשטוקהולם לא דוחפים. היה א - חכו לזה! - גדי.

למי שלא יודע - Rush הם להקה קנדית, ועל כן שמורה להם פינה חמה בקרב חלק מהמקומיים. הם בסביבה דיי הרבה זמן (עוד רגע 40 שנה לאלבום הראשון שלהם!), וכבר אינם פרגיות צעירות (חוגגים 60 בימים אלו).

הם התחילו בתור תואמי-לד-זפלין קנדים, אבל במהלך שנות ה-70 התקדמו (שוב שנינה) לרוק מתקדם ומתוחכם יותר, והיוו השראה ללהקות רבות (כגון Dream Theater). בשנות ה- 80, כצפוי לכל להקות הפרוגרסיב, חלה הרעה משמעותית באיכות, עד כדי אלבומים מעפנים. גם שנות ה-90 לא היו מרהיבות מוסיקלית, אך השלישיה נשארה פעילה למרות עליות ומורדות בחייהם (וויקפדיה מלאה בפרטים, ולכן אחסוך). למרבה ההפתעה שנות ה- 2000 הביאו עדנה מסויימת, ושני האלבומים האחרונים שלהם מוצלחים, והאחרון אפילו באמת מוצלח.

לפיכך, כשהתברר שהם מופיעים כאן, ניסיתי לרכוש כרטיסים ברגע שיצאו למכירה מוקדמת, במקום קדמי טוב ככל האפשר בלי להיכנס לחבילות הVIP. טיקטמאסטר הציע לי מקום שלא היה נראה לי קרוב מספיק, וניסיתי שוב, ואזלו הכרטיסים ברחבה. תוך דקה. גם למחרת במכירה הכללית לא היו בכלל. אז לקח בערך יומיים, ונכנסתי לאתר מקרקפים. הופתעתי לטובה, ומצאתי כרטיסים במקום טוב רק ב- 30% יותר, רק שנאלצנו לקנות שניים, וכך O הצטרף גם הוא להופעה.

הוא נראה ענוג כל כך, גם כשהוא מנגן על הבס, מפתיע לראות ידיים כה מגויידות

היה לנו כל כך צפוף בימים שלפני (חיפושי דירה [עוד אין חדש], ואירגונים לטיול לרוקי'ז - ועל כך עוד יבואו תמונות רבות), שלא הספקתי להתרגש כמו שצריך. את האלבום החדש כן למדתי על בוריו, אבל הגענו להופעה עם הלשון קצת בחוץ.

לא עמדתי בפיתוי ורכשתי חולצה. מצחיק לראות אחר כך שהחיוב נעשה על ידי חנות ה- Canucks. אמנם העמדה היתה בתוך איפה שבדרך כלל החנות שלהם, אבל זה בכל זאת לא היה צפוי - אני, קונה משהו שקשור להוקי.

ההופעה היתה באיטצדיון ההוקי (Roger's Arena), ולא באיצטדיון הענק, אבל גם זה גדול דיו. המקום שלנו היה בהחלט מוצלח, וההופעה התחילה ללא איחור ניכר.

עושים דברים אלגנטים עם המסך מאחור

O בטח יכול לספר על האכזבה הניכרת על כך ששילמנו על מקומות ישיבה על הרחבה, אך כולם עמדו - כולל אנחנו. ריח ירקרק היה רק מעט, אבל היו כמה שרקדו מצחיק. היתה בחורה שעמדה לא רחוק מאיתנו שרקדה כמו שאלי מק'ביל אמרה שבחורות לבנות רוקדות - למוסיקה של Rush. ביזאר. היה גם בחור שיכור מאוד, והיה נראה שהחברה שלו עושה לו wedgy כל הזמן, והוא נפל כמה פעמים.

ההופעה נפתחה בקטע וידאו משונה למדי, ובו מרכיבים את חברי הלהקה מחלקים, ואז עם משחקי אורות הם על הבמה מנגנים!

ולעצם העניין: בסיבוב ההופעות הקודם שלהם ציינו 30 שנה לאלבום המופת Moving Pictures, וניגנו את כולו באמצע. זה היה מצויין, אבל אליה וקוץ בה - תמונות נעות הוא האלבום האחרון הטוב שלהם, ואחריו התקופה המעפנה. כלומר עכשיו, שנתיים אחרי, מציינים 30 שנה לאלבום דיי מחורבן - Power Windows. יתכן שיהיו כאלו שאוהבים את חלונות-חשמליים, יתכן כי היו בגיל הנכון בזמן הנכון, או מסיבות של חוסר טעם, אבל הרוב המוחלט מסכים שזה אלבום שנות ה-80 קלאסי. קקה בלבן.

המצוקה בהופעה הזו היתה שהחלק הראשון של ההופעה היה שירים מהאלבום הזה. לטובתם יאמר שהם עיבדו מחדש את השירים, והם נשמעו כמו שירים של Rush ולא שירים של להקת קלידים (מישהו אמר "דיבור חדיש"??) שחטפו את Rush. הם עדיין לא מבריקים (טוב, Ananlog Kid בעיבוד הזה כן מוצלח), אבל פחות מתים מהביצועים באלבום. ניצלתי את הזמן, ורוב התמונות בפוסט צולמו בזמן השירים המעפנים. הסט ליסט המלא נמצא כאן.

אחרי כמה שירים מהעבר האפלולי ניגנו את Far Cry, שאפשר לקרוא לו שיר הנושא מהאלבום הקודם שלהם - שיר מוצלח מאוד, שהלהיב את הקהל, ובצדק. בשלב זה הסולן, Geddy Lee (יהודי במוצאו, מזדהה כיהודי אתאיסט, איזו גישה בריאה!) אמר, בתרגום חופשי: "הואיל ואנחנו מזדקנים בפני עיניכם המשתאות על הבמה, נצא להפסקה קצרה!"

וכך עשו. ההפסקה נגמרה, והקרינו קטע וידאו משונה לא פחות, ובו סוכן ביטוח צעיר מגיע לספינת-אוויר בסגנון Steam Punk, ומנסה לדבר עם ה- ClockMaster, אך נדחה מפה לשם על ידי הגמדים המשונים שעובדים שם - מגולמים (כמובן) על ידי חברי הלהקה. נראה שהם דיי נהנו מהסיפור הזה, והוא המשיך בפרק שלישי מאוחר יותר. כמובן שהסולן משחק את הגמד המציק ביותר, שאחר כך מתברר שהוא-הוא אדון-השעונים, אך קשה לומר שזה הרבה יותר מאנקדוטה מצחיקה.

כשחזרו מההפסקה עלו לבמה יחד איתם (אחרי הסרט המשונה על סוכן הביטוח המחפש את אדון-השעונים) הרכב של כלי מיתר, שנתנו מימד עשיר וקלאסי לשירים. מאז שאני מאזין להם אני מרוצה מהעושר המוסיקלי שהשלושה האלו מסוגלים להפיק, גם כשהם שלושתם לבד על הבמה, בלי רמאויות, אבל בכל זאת - זה היה מעניין.

הגיטריסט, אלכס לייפסון, הוביל סולואים כהרגלו, ונתן לכלי המיתר להיות כלי שני, ולמלא תוכן. במקרים בודדים אחד מכלי המיתר ניגן סולו שבדרך כלל לייפסון מנגן. הוא גם נתן קצת סולו גיטרה ספרדית בפתיחה של אחד השירים, מוארך הרבה יותר מאשר באלבום.

זה היה החלק העיקרי של ההופעה, ובו שירים רבים מתוך האלבום "מלאכים ממוכנים" - כולל זיקוקים ואש, כולל תצוגות וידאו מעניינות (יותר או פחות), וביצועים טובים של השירים.

סולו התופים היה ארוך וממושך כראוי לניל פרט - המתופף האגדי שלהם, שמערכת התופים שלו רק הולכת וגדלה.

אחריו הקהל זעק באושר כשנוגן YYZ האינסטרומנטלי, ואחריו Spirit of Radio, שהם מנגנים בכל הופעה. שוב ירדו מהבמה, ולאחר זמן לא רב חזרו להדרן.

זכינו ל- Tom Sawyer, ואחריו ל- 10 דקות מתוך 2112. מתישהו אחרי 2112 גדי לי למד לשיר, ולא רק לזעוק כ-banshee (אם כי באנשי מוסיקלית להפתיע!), ובשנים האחרונות הוא כנראה כבר לא מסוגל לזעוק כבימים עברו. את כל השירים הגבוהים החל מבערך 1976 הוא שר נפלא, אבל את השירים הותיקים יותר (שבהם, כאמור, צרח יותר מלשיר) הוא שר חצי אוקטבה נמוך יותר מזעקות השבר של פעם. זה עדיין אוקטבה מעל מה שאני מסוגל לשיר, אבל זה קצת משונה - למרבה האוזן שלי הם לא שינו את הסולם של השיר, אלא רק את איך שהוא שר אותו - ברור מה השיר, ברור שהוא שר נכון, אבל זה לא בדיוק בדיוק כמו פעם.

למרות זאת - Rush על הבמה, מנגנים את 2112! האלים ירדו להלך בארץ! כשהוקרן הפנטגרם, הופיעה דמות קומיקסאית שגירשה את הבחור שבדרך עומד שם, פשט בגדים, והתייצב במרכזו.

איזו דרך מצויינת לסיים הופעה מרהיבה כזו. חיכינו מעט שהקהל יתפנה, ושירכנו דרכנו הביתה, תוך כדי שאני ממשיך בראש את 2112.

ולמי שתהה - ההופעה הבאה צריכה להיות כאן בעוד כשבועיים, Black Sabbath באים לבקר. כן כן. 

סוף שבוע בקלונה עם ההורים

גם הפוסט הזה מפורסם באיחור...

יום שישי

קלונה ידועה בטיולי היין שלה, שמורכבים מהתבוננות בנוף מהיקב, טעימת יין ואכילה במסעדה, וזה שילוב מנצח להעברת זמן בנעימים לחובבי יין. שמחים וטובי לב פצחנו במסע.

כמו בשנה שעברה, בדרך עצרנו בגני מינטר כדי לראות קצת פרחים. E היה מוכן לקרב עם היתושים, כולל ספריי ובגדים ארוכים, אבל בסוף נרשמה הקלה ולא היה מציק כמו בפעם הקודמת. אולי בגלל עונות השנה, אולי כי היה יום שמשי במיוחד. האור החזק הדגיש את הצבעים, והיה יותר יפה מאשר בביקור הסגרירי הקודם. אחרי הגנים אכלנו במסעדת החתול הפרוע הסמוכה, והמשכנו במסע. 

עדיין לא התרגלנו למרחקים הקנדיים. המקומיים מתייחסים לקלונה כמו שתושבי תל אביב מתייחסים לזכרון. מקום נחמד וקצת רחוק עם יין וטיילת. ההבדל הוא שאם תל אביב רחוקה מאילת 342 ק"מ, קלונה רחוקה מונקובר 388 ק"מ. כך שזה לא מרחק קפיצה. הקנדים לא מתרגשים מנסיעות כאלה, ואנחנו עדיין כן.

הגענו לקלונה עייפים מהנהיגה. הספקנו קצת להתאושש בחדר והלכנו לטיילת על הפארק. גילינו שבדיוק יש פסטיבל רוק מקומי בעיר, אליו הגיעו 15,000 איש, כך שהעיר היתה הומה והמלון היה מלא. היתה במת חינם קטנה באיזור הטיילת הדרומי, ובמה גדולה בתשלום בחלק הצפוני. אנחנו הסתפקנו ברעש מהבמה הקטנה, הסתובבנו מעט בין הדוכנים והלכנו לאכול משהו.

יום שבת

בבוקר גילינו את החיסרון העיקרי של המלון המלא. היה תור ארוך לארוחת הבוקר, וגם לא היו מספיק שולחנות. לא ברור למה כל כך הרבה אנשים נתקעו ליד השולחן עם צלחות ריקות מולם.

אחרי כל הנסיעה רצינו לעשות משהו יותר נמרץ. בהשראת A&Y הלכנו לראות את הגשרים והמנהרות של קניון מירה. פעם עברה שם רכבת, ואז לא היה צריך אותה יותר אז פירקו את המסילה, ואז היתה שריפה גדולה והכל הלך פייפן, ואז בנו מחדש הכל כדי שיהיה אפשר לטייל בכיף. המסלול שטוח במיוחד, המון רוכבי אופניים מנומסים וגם כמה הולכי רגל.

ארוחת צהריים אכלנו ביקב פירמידת הר הקיץ. יש להם יין טעים וגם אוכל טוב. חוץ מפירמידה בכניסה לא הבחנו בקשר לפירמידות אבל לפחות ככה קל להבחין במקום ולזהות את הבקבוקים.

רצינו להספיק עוד יקב לפני ארוחת ערב אז בדקנו את גבעת המסיון. למרבה הצער החנות היתה סגורה (ועימה הטעימות) אז רק נהנינו מהנוף. המקום פלצני להפליא, עם שילוב של מראה גותי מנוכר עם בטונדות מנוכרות. עושה חשק להתחתן.

ארוחת ערב אכלנו בשער השלו. אוכל טעים, יין טעים, ולשם שינוי היו בקבוקים של ליטר וחצי (שלא הסתכלתי עליהם כי עד ששמתי לב סגרו את החנות).

יום ראשון

כדי להתכונן למסע חזרה החלטנו שנאכל ארוחת בוהוריים ביקב ואדי ארז. בדרך לשם עצרנו בפארק ברטראם. ראינו את האגם, והיה שלו ופסטורלי. האוכל והיין ביקב היו טעימים, אבל היה רק קפה אמריקאי דלוח.

בחזור ביקרנו באחוזה של פינטרי. יש שם אטרקציה לא נורמלית - המחלבה היחידה בקולומביה הבריטית שבנויה בצורת מתומן! תאמינו לי רק בשביל לראות את זה היה שווה לבוא. היו גם המון יתושים שעקצו אותנו, ומדרגות למפל שוצף. כשעלינו במדרגות עופפו סביבנו פרפרים עצומים.

 

סיכום

אחרי הפעם השניה שהיינו בקלונה אני יכול לומר בודאות שהאיזור הרבה יותר מדי דומה לישראל. המזג אויר, הצמחיה, הגבעות, האגם. הכל אמנם יפה ומהנה, אבל אם מגיעים לקנדה עדיף להעביר את הזמן במקומות אחרים.