שלושה ימים בטופינו

במרחק שעה וקצת הפלגה מכאן (כמובן יש קודם כמעט שעה נסיעה לנמל בהורסשו-ביי) שוכן האי ונקובר, על שם אותו קפטן ג'ורג' ונקובר שעל שמו קרויה העיר. שטח ישראל הוא כשני שליש משטחו, ואוכלוסייתו כ- 760,000 איש, חלקם הניכר בעיר ויקטוריה, בירת BC.

אה, כן, כרגיל בפוסט עמוס תמונות, אפשר, ואף רצוי, ללחוץ עליהן ולראות אותן במלוא הדרן. או לדלג.

לפני כמה חודשים רכשנו שוברים דמויי-גרופון לשני לילות בחצי-מחיר, במלון (מלון אמיתי, מה שאנחנו בדרך כלל לא עושים) בטופינו, השוכנת לחופו המערבי של האי ונקובר, בערך באמצעו. דאגנו לתאם עם S ו- B, ונסענו, לפני שבועיים, ארבעתנו לאי. לקחנו יום חופש ואירגנו לנו סוף שבוע ארוך. הניסיון כאן, כמו בארץ, מראה שאם לא תלויים בבתי-ספר, עדיף לקחת חופש כשלאחרים אין, מאשר להצטופף בסופי השבוע הארוכים.

הנוף מבית החוף

בדרך עברנו ב- Union Bay, בבית-החוף, איפה שהחתונה של S ו- B תהיה בעוד כחודשיים. טוב, זה לא באמת בדרך - זה עוד שעה וקצת צפונה, ואז חזרה דרומה. בדרך עברנו בעיירה בשם Courtnay, ומה שהכי הצחיק אותי הוא שברחוב הראשי יש מוסיקה מתנגנת מרמקולים, ולא סתם - שירי ילדים. 

בית החוף עצמו הוא מקסים, ורבות עוד יסופר עליו אני בטוח. מה שכן, בעלת הבית סיפרה לנו שיש עיט-קירח ענק המקנן דרך קבע בעץ ליד. ואז היא שרקה לו - והוא אכן סובב את ראשו - הוא באמת שם! צילמתי בשמחה, ואז O אמר לי לצלם את הבת-זוג שעפה חזרה. נכון, תושבי האי הקבועים רגילים לעיטים, אבל גם בעלת הבית התרגשה מהתמונה שיצאה. את רגע הנשיונל ג'יאוגרפיק שלי קיבלתי לטיול הזה!

המשכנו משם לכיוון טופינו, ובדרך עצרנו ב- Port Alberni, עיירה קטנה בדרך, לאכול צהריים קלים,  להתרשם מהנוף ממגדל השעון, ולקנח עם דגים מסוכרים. כלומר, האחרים קינחו, אני צילמתי.  

הדרך לטופינו מאוד יפה, חוצים שני רכסי הרים, וכתלות בעננים רואים את הפסגות. עד שהגענו לאיזור טופינו מרכז המידע לתיירים כבר היה סגור (חמש בערב!), והגענו למלון. זה היה התאריך האחרון לשימוש של ההנחה שקנינו, והתברר שה-hot tub היה תחת שיפוצים. אהא!

בעבירת משמעת חמורה, נאלצנו לשתות את היין שלפני השקיעה לא מגביעים כי אם מכוסות הסתדרות. קשה, הא?

אחרי שיטוט על חוף הים, נסענו לטופינו עצמה (כארבעה ק"מ, אבל קצת רחוק להליכה לאורך הכביש, בעיקר כשתכננו לחזור בחושך), לאכול ארוחת ערב באחת משלוש המסעדות הפלצניות יותר שיש שם. זה פיוז'ן יפני, מה שאומר שגם לשוחרי הצדפות והשרצים יש מה לאכול, וגם לשוחרי סטייק הביזון. לפני הארוחה נאלצנו להסתובב בכל רחובות טופינו במשך כ- 40 דקות, כי ההזמנה שלנו היתה לרבע לתשע, והגענו מוקדם, כדי להתרשם מהעיירה. הקטנה. מאוד. 

מתברר שאם לא גולשים, ולא משלמים הון להפלגות התיירים (לראות דובים ו/או לווייתנים ו/או תיירים רוחצים במעיינות החמים על אי סמוך - או שלושתם גם יחד) - אין הרבה מה לעשות בטופינו! יש חופים יפים וארוכים, חוליים ונאים, אך המים, גם בקיץ, קרים לדעתנו, מה גם שלא היה קיץ, והיה מעונן ולא חם. התקיימה שם באותו סוף שבוע אליפות גלישה. החוף היה עמוס בגולשים מגניבים (בעיני עצמם) אך בגלל הרוח, העננים והקור, הם כולם היו לבושים. בנוסף, הים היה הרגוע ביותר שנראה באיזור במשך הרבעון האחרון, כך שממש לא היה מה לראות. המזור היחיד היה בחור חסון באמצע שנות השלושים שירד לחוף עם גלשנו, כשהחליפה מופשלת וחושפת פלג גוף עליון מרשים, מסותת ובמידות הנכונות. כנראה שארבעתנו סקרנו אותו באופן דיי גלוי, ולמרבה השמחה הוא הגיב בחיוך רחב, ואמירת שלום, ולא במבוכה, זעם או משהו כזה. 

מיצינו את התחרות, והלכנו לחוף אחר, לחזות בפלאי הים כשהוא בשפל. 

דבר נוסף שיש שם הוא שמורת טבע מרשימה שעיקרה הוא יער הגשם הממוזג, שמאוד הזכיר את ניו-זילנד. קנה מידה - בונקובר יש כמטר וחצי של גשם בשנה, בחוף המערבי של האי יש כשלושה. אז מצבנו לא כזה רע. היער מרהיב, והשמורה שמורה היטב, ופרצו בה מעט מאוד שבילים. 

חזרנו למלון, נחנו, וקיבלנו שקיעה יפה.

למחרת טיילנו במסלול סובב המגדלור ביוקלואלט, עיירה קטנה מדרום לטופינו, והשמש יצאה, הציפורים צייצו, והים לא סער. יש אזהרות לא לטייל על הסלעים, כי הים בא ולוקח אנשים כל שנה. אבל הוא היה כל כך רגוע יחסית, אז העזנו.

אכלנו פיש אנד צ'יפס, ולמרבה ההפתעה הם היו ממש מצויינים. הטובים ביותר עד כה בקנדה. מאז ניו זילנד לא נתקלתי בכאלו, ואני חובב דגים בדרך כלל רק כאשר הם בים.

הבעסה במרחקים האלו (וכאן זה נחשב קרוב) הוא שכדי שלהגיע הביתה בעשר בלילה, צריך לצאת מטופינו לפני ארבע, אז כך עשינו. אכלנו גלידה בפורט אלברני (זולה, וטעימה!), המעבורת היתה עמוסה בגולשים מגניבים, אבל זכינו בשקיעה יפה מאוד.

רכיבת-אופניים בעירום לצורך מחאה להפחתת שימוש במכוניות

רכיבת האופניים העולמית בעירום מתרחשת בכמה ערים בעולם, ומטרתה העלאת המודעות לאופנים ככלי-תחבורה, לצריכת פחות דלק, וחלק מהאנשים גם רוכבים על הגל (pun intended) כדי לנסות להפוך את העולם למקום יותר "חיובי-לגוף-האדם".

כאן בונקובר, האירוע המלבב התרחש אתמול בין שתיים לארבע, ואכן הפריע את מנוחת השכנים. Z הפנה את תשומת הלב של O לאירוע, והשתעשענו ברעיון, אם כי עד אתמול בבוקר ממש לא היינו בטוחים שנלך.

אז אתמול בבוקר, החלטנו שכן - בפרסום הם כותבים שהלבוש אופציונאלי, ושהכוונה היא לרכיבה בעירום (אם כי עם נעליים!), אבל אפשר להתערטל רק עד הרמה שנוחה לכל אחד. המליצו לבוא עם כובעים מצחיקים, ו/או צבעי גוף, אבל צבע גוף על פרווה לא הולך כל כך טוב, ולא זכרנו אם יש לנו כובעים משונים. 

האירוע היה צפוי להתחיל בשתיים, וההתאספות בסאנסט ביצ' התחילה בצהריים, אז הגענו לשם בסביבות אחת. בדרך הקצרה עקף אותנו איש לא צעיר, לבוש אובראול בלבד, והזמין אותנו להצטרף לרכיבה בעירום. הוא גם הוסיף שהוא התחיל באיסט-וואן, אך המשטרה הסבירה לו שאסור...

היו שם אסופה של הרבה גברים, מעט נשים, חלקים צעירים, רובם מבוגרים יותר, בשלבים שונים של עירטול. היתה מוסיקה, וחלק מהאנשים עטו כובעים מצחיקים, וצבע גוף. לא לגמרי הרגשתי במקום, עשה עלי רושם שרוב המשתתפים הם עירוב בין היפים להיפסטרים, עם אווירה פסאודו-אנרכיסטית. הם לא אנרכיסטים כלל, והם גם לא פסאודו, אבל בכל זאת יש משהו מעט חתרני בעירום בציבור, במקום שבעיקרון הוא אסור. כלומר החוק כאן אינו פוריטני כמו בארה"ב או ישראל, עירום אינו אסור בתכלית, ויש חופים שהלבוש בהם הוא אופציונאלי. אבל החופים הרגילים, ורחבי העיר אינם כאלו. 

עוד דבר שעכר את שלוותי היה גדודי הצלמים. מאז מצעד הגאווה בירושלים, בשנה שאחרי הדקירות, לא ראיתי גדוד צלמים שהכפיל את כמות המשתתפים באירוע עצמו. מעבר לצלמים שצילמו עבור עיתונים, אתרים וכד', שאותם אפשר לזהות לפי זה שהם נושאים יותר ממצלמה אחת, ועדשות מקצועיות ויקרות, היו גם עשרות צלמים מטעם עצמם, חלקם עם עדשות אימתניות, וחלקם סתם מצלמים עם הטלפונים. 

מבלי להיות שיפוטיים, היו הרבה מאוד "סקרנים" ממוצא אסייאתי, שצילמו עם חיוכים רחבים. אחד המארגנים הסתובב בין הצלמים החרמנים וחצי-התבדח איתם ש"מי שמצלם, צריך להיות בלי מכנסיים" - הם חייכו, צעדו מעבר לו, והמשיכו לצלם ציצים. הצלמים מטעם עצמם (בעיקר צלמי האייפון/אייפד) בהתחלה ריחפו בשוליים, אבל מהר מאוד, עם כך שיותר אנשים (ובעיקר נשים) הסירו בגדים, איבדו הצלמים את העכבות, וממש הסתובבו בין האנשים, וצילמו בלי בושה.  

If you're taking photos, you should be without pants please

היה צלם רשמי אחד, שראה בחורה שלבשה רק תחתונים, אך צבעה את גבה וחזה (עם מפיק בהא) בצבעי גוף, עם אמירות כגון Less Gas, More Ass (סיסמא שחזרו עליה בקול לאורך כל הרכיבה), וביקש את רשותה לצלם את גבה. היא חייכה והתרגשה והודתה לו שהוא מבקש - כי זה כל כך נדיר.

I think I found Waldo!

השעה שתיים הגיעה, והודיעו ברמקול שכולם מוזמנים להתפשט ולמרוח קרם הגנה מהשמש, אבל בנתיים אנחנו מחכים ל- Vancouver's Finest - ליווי משטרתי שמתאחר מעט. צעקות ביניים שאלו האם גם השוטרים יהיו מעורטלים, אך נענו בשלילה. אכזבה נרשמה. כחולי-המדים הגיעו דקות מספר אחר כך, והתהלוכה הרכובה יצאה לדרכה. 

כפי שהבטיחו, אחרי כארבע דקות רכיבה, הרחק מטווח העדשות החטטניות, כולם נעצרו, נותנים הזדמנות לאנשים הפחות אקהיבציוניסטים להתפשט. אני ניצלתי את ההזדמנות עד תומה, O ו-Z לבשו משהו סימבולי על חלציהם, וצעיפי נוצות מסן-פרנסיסקו. Z גם לבש עניבת-פרפר, וכובע מצחיק כדי להשלים את הלוק. 

בין הרוכבים היו צעירים ומבוגרים, חתיכות ופחות חתיכות, חטובים ושמנמנים, חלקים ושעירים. היה מאוד נחמד, מקבל ומכיל, מה שעודד אותי להצטרף לחגיגה במלואה. 

הרכיבה עצמה לקחה כשעתיים, רכבנו את רחוב דנמן לאורכו, טיפסנו וירדנו את רובסון, רכבנו את כל רחוב גרנוויל, וחצינו על הגשר, ירדנו אל האי-גרנוויל, ומשם חזרה דרך גשר קמבי, במעלה סמיית', שוב על גרנוויל, עד דייווי, ואז את כל רחוב דייווי, עד שהגענו חזרה אל סאנסט-ביצ'.

בדרך ראיתי את Ks מצלם, וקראתי לו, הוא רק הספיק לראות את אחורי, והופתע. בסוף הרכיבה הוא חיכה וצילם (מצלמה רצינית, אבל קשה לחשוד בו שהוא מצלם מטעמים לא מנומסים), הקפתי אותו באופניים, ואמרתי לו שאחזור לומר שלום, אחרי שאלבש מכנסיים. הוקל לו. 

גם את P ראיתי מנופף לשלום לרוכבים, אם כי אני חושב שהוא לא ראה אותנו. 

הקטע המצחיק באמת הוא מבטי האנשים המופתעים. רבים מאוד מרימים את הטלפון לצלם כשעובר אותם גדוד של 190 רוכבי-אופנים עירומים, וכולם צוחקים. בודדים הסבו מבט, או כיסו את העיניים לצאצא צעיר וצוהל, וחלקם נופפו לשלום בחזרה. 

עברנו כמה אוטובוסי תיירים (יש אחד וורוד, ואחד כחול), והם קיבלו יופי של קבלת פנים מוונקובר. הכחול, עם הגג הפתוח, היה מלא בגברות מבוגרות כבודות, שצחקו בקול גדול כשהבחור הכי חתיך, עירום, רכב לאורך האוטובוס, ועשה איתן hi five, עם כולן, והן שיתפו פעולה בשמחה שובבה. 

על רחוב דיווי, בפאבים הגאים, שפתחו מרפסת לכבוד הקיץ, הלקוחות לטשו עיניים מרוצות והחזירו נפנופי שלום מעריכים. בגרנוויל איילנד, הצפוף דיו ביום יפה, היו רבים שהופתעו וצהלו בעוברינו, ואף כתבה על כך K: 

"Naked bike riders on Granville Island. Lots." - טיהי.

הרבה זמן לא הרגשתי כל כך חלק מהקרקס, או גן החיות, אבל היה נחמד. רכיבה בעיר, כשהשוטרים עוצרים את רוב התנועה עבורינו, ורוב הקהל מקבל אותנו בצחוק והערכה למטרה. לא נראה לי שאהפוך לנטורליסט, ומצד שני, אני לא חושב שזה פתר לי את אי הנוחות הטבעית עם הגוף שרוב בני תרבות המערב חולקים, אבל היה כיף.
דבר נוסף ששמתי לב אליו שהאירוע היה מאוד מאוד סטרייטי. לא מיינסטרימי, אבל סטרייטי. יתכן שהיו עוד הומואים מסביב, ואולי גם לסביות, אבל לא נרשמה נוכחות קהילתית מורגשת. ועל כך העיר Z ביובש, שזו תעודת עניות לקהילה בעיר הזו. 

עוד תמונות שצילמו העוברים והשבים, כאן. אל חשש, לא רואים אותנו. 

מצב הזונות בקנדה

השבוע היה דיון בבית המשפט העליון פה לגבי שלושה סעיפים בחוק שמקשים על חיי הזונות בקנדה, וגורמים לזה שיפתחו להן תיקים פליליים או יקנסו אותן, כאילו שאין להן מספיק דברים קשים בחיים. אין בקנדה חוק שאוסר זנות, אבל יש חוקים שבעקיפין עושים להן הרבה צרות

אסור להן לעמוד בצמתים, ולכן אלו שכן אוספות לקוחות ליד הכביש מזנקות לתוך המכוניות מהר מדי, בלי להקדיש מספיק זמן כדי לסנן לקוחות עם סיכון פוטנציאלי.

אסור להן להנות מרווחי זנות. חלק מבתי המשפט מפרשים את החוק כך שהוא חל רק על האנשים שמסביב, אבל לעוסקות במלאכה עצמן מותר לחיות מהרווחים. כרגע הפרשנות לא אחידה ויש אקראיות באכיפה.

אסור להן להביא לקוחות הביתה. המטרה היתה שלא יהיו בתי זונות, אבל התוצאה היא שהן לא יכולות לארגן מקום מראש, עם מישהו שהן סומכות עליו במרחק קריאה. 

הבעיה היחידה שיש לי עם הארגון הספציפי שארגן את הצעדה בונקובר היא שהם בעד נורמליזציה של הזנות. המסר הוא לא שצריך לשנות את החוקים האלה כדי להקל על שיקום אלא שצריך לשנות אותם כדי שזנות תהפוך למקצוע כמו כל המקצועות. הם מתייחסים לעצמם כמו ארגון עובדים. יכול להיות משעשע כשהם יחליטו לשבות כדי להעלות תעריפים.

ההפגנה עצמה היתה די סטנדרטית. אחרי הנאומים היתה צעדה, וליוו אותנו שוטרים חתיכים על אופניים שהיו ידידותיים והצועדים בירכו אותם. מזג אויר טוב, טיפוסים מעניינים, ושיחות פילוסופיות עם Z. מה עוד האדם צריך?

הנה סרטון עם הנאומים:

Red Umbrella March for Sex Work Solidarity - rally at VAG excerpt from working TV on Vimeo.

טיול לפסגות מושלגות (בלי ציוד)

היו כמה ימים חמימים בתחילת מאי, אז יצאנו לטייל באחו. לשם שינוי נסענו לכיוון קוקוויטלם, לשמורת איצטרובל בורק,לטיול אביבי שתוכנן להיות קליל. המסלול מתחיל בשלוש מאות מטר ואמורים לעלות לגובה אלף ומאתיים מטר לתצפית מרהיבה על הערים. למרבה הצער אנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף את עונות השנה פה, אז חשבנו שזה שחמים, נעים וקיצי למרגלות ההר אומר שהשלג הפשיר ממעלה ההר ומספיק ציוד קיצי.

עוד פרט שלא היינו מוכנים אליו זה רעשי המטווח שליוו אותנו בתחילת המסלול. אולי יש אמת בסיפורים על האנשים מלב היבשת שאוהבים את הנשק, האלכוהול והצוואר האדום שלהם.

בערך בגובה שמונה מאות מטר המסלול התחיל להיות מכוסה שלג, והיינו צריכים לעקוב אחרי עקבות של אופנועי שלג. באיזשהו שלב הם המשיכו לראש ההר ואנחנו מיצינו את הדשדוש בשלג ופנינו להמשך המסלול המעגלי חזרה. היה קצת יותר מאתגר כי איבדנו את המסלול, אבל לא דאגנו כי הראות היתה מדהימה ולא היתה סכנה של אובדן כיוון. הצלחנו להיתקל בנחל עם יותר מהים מהכמות הרגילה לכבוד הפשרת השלגים, אז אחרי היסוסים פשוט נכנסנו למים עד הברכיים והתמודדנו עם הנעליים הרטובות.

מיץ גרביים

טרקטור טוב חורש גם בבוץ

אמנם יצא טיול יותר ממושך, אבל הדשדוש בשלג היה חוויה, וגם היה מעניין שהאויר חם ומהשלג נושב קור. אולי ליתר ביטחון בפעם הבאה שאנחנו עולים לגובה במאי נביא נעלי שלג. היה יום עם ראות מצויינת, בחדשות אמרו 48 קילומטר, ואכן כנראה שהצלחנו לצלם את דלתה ואפילו את האי ואנקובר.

בדרך חזרה אכלנו במסעדה שקיבלה ציון טוב ב Yelp, ובמבט ראשון נראתה לא מי יודע מה אבל בכל זאת נתנו לה צ'אנס ולא התאכזבנו. השירות היה מצויין, האוכל היה טעים והקינוחים מצויינים.