הקיץ עמוס הופעות, וזה טוב. זה קצת גורם ל-O לאיים עלי שהוא יאלץ להביא עלינו את
גייל, מתוכנית הטלוויזיה שחותכת כרטיסי אשראי, אבל זה כיף.
הפוסט שלפניכם הינו (שוב) חוויותי בהופעה, ומעט לפניה והרבה תמונות. בסוף יש דיון מגדרי קצר, אפשר לדלג ישר אליו. לא נעלב. אבל
אדי עשוי להעלב.
 |
| ?אני רואה הכל! מי חושב לדלג על הפוסט הזה |
הכנות לפני ההופעה
לפני כמה חודשים, כשטיקט-מאסטר הודיעו לי (מספיק בזמן) על הופעה של איירון מיידן (
בתולת הברזל, בלעז) בונקובר, מצמצתי מעט. את איירון מיידן אהבתי בסביבות גיל 15 (על האנגסט שבו), הכרתי בעיקר את ארבעת האלבומים הראשונים שלהם, וזכרתי שבתחילת שנות התשעים הם עברו לעשות
חרא מוסיקה. ואז גם עזב אותם ברוס דיקינסון (הסולן האיקוני), ובכלל הם הלכו מדחי אל דחי.
 |
| כבר לא פרגיות, אבל עדיין בתולה |
גם זכרתי שמתישהו ברוס דיקינסון הסתפר, וחזר אליהם, אבל לא כל כך עקבתי. מדי פעם הייתי שומע את האלבומים הראשונים, ובערך זהו. ואז קראתי טיפה יותר, והתברר שהם עושים סיבוב הופעות בצפון אמריקה הנקרא
Maiden England, שנועד לשחזר את מסע ההופעות של 1988, אחרי האלבום המרהיב
בנו השביעי של הבן השביעי. כלומר, תירוץ מעט מופרך כדי להעלות הופעת להיטים מגניבה, ולא להרגיש מחוייבים לפמפם את האלבומים החדשים.
 |
| קהל ענוג |
התייעצות קטנה עם יועצי המוסר שלי לענייני הופעות, N ו- L, ורכשתי לי כרטיס לרחבה, לא כרטיס ישיבה. הקהל קנדים, כמה פוגו כבר יהיה?
למתעניינים - את O אני עשוי לגרור להופעות כמו זו של
פיונה אפל, אבל לא לאיירון מיידן; גם המוסיקה, וגם הידחפות בקהל? יותר מדי.
יפה, ועכשיו צריך להתכונן. ללמוד. שיעורי בית, שלא לומר סמינריון. את העבודה חילקתי לשלושה חלקים (יחי צה"ל??): האחד - חידוש אהבה עם האלבומים הראשונים (איירון מיידן, קילרז, נאמבר אוף דה ביסט ו-פיס אוב מיינד). השני - היכרות מחודשת עם האלבומים שאני פחות אוהב (פאוארסלייב, סומוור אין טיים, סבנת' סון, וגם שני המחורבנים - שכן בהם דיקינסון התחיל לשיר בקול מחוספס - נו פרייר פור דה דיינג ו- פיר אוף דה דארק). השלישי - היכרות שטחית עם האלבומים שאני לא מכיר בכלל (שנת 94 וצפונה).
החלק הראשון היה קל מאוד. עם המקלדת המרעישה והמרגיזה של אחד החבר'ה במשרד - לא צריך הרבה תירוצים כדי לשים אזניות. החלק השני התברר גם ככיפי - את פאוארסלייב, סומוור וסבנת' פשוט לא הכרתי מספיק טוב, וכנראה שהחיים גלגלו אותי קצת הלאה מוסיקלית בגיל 16 לעומת גיל 15, ככה שלא הגעתי להאזין להם מספיק. אני גם חושב שבאותו זמן שמעתי את נו-פרייר ואת פיר-אוף פעם אחת יותר מדי, והקשתי בטעות שכך גם השלישיה הקלאסית. אז חרשתי הלוך וחרוש על הקלאסיים, וגם מעט על שני המעפנים, כי בכל זאת צריך להכיר - מה גם שה
סט-ליסט הראה שישירו שיר אחד מכל אחד מהם.
 |
| .מישהו שבא עם אטמי אזניים. לא היה צורך |
בחלק השלישי התברר לי שאחרי שברוס עזב הם הוציאו שני אלבומים בשנות ה-90, שהם, אהם, מחורבנים. וגם לא נשמעים כמו עצמם, כי הסולן אחר, והסאונד שלהם אחר. ואז ברוס חזר בשנת 2000 לעשות סדר. את הסאונד המעט יותר עדכני הם לקחו איתם, והוציאו שלושה אלבומים מעולים, אין לי מילה אחרת. ממש ממש טובים. אחד ב-2000 (ברייב ניו וולרד), 2003 (דאנס אוף דה-דד) ו-2006 (אה מאטטר אוף לייף אנד דת'). יש עוד אחד מ-2010, (דה פיינל פרונטיר) שטרם הספיקותי לשומעו כמו שצריך. אבל זה ברשימת הדברים לעשות (הוא מתנגן כרגע, למעשה).
ההופעה
יום ההופעה הגיע, ולמוד לקח מההופעה של פיונה, יצאתי מהבית בשעה שבה היה כתוב בכרטיס שההופעה מתחילה. כמובן שהייתי מעט לחוץ מהסיפור הזה - אני אוהב להגיע מעט לפני, אבל החימום היה של
Coheed and Cambria, ועם כל הרצון הטוב לא התחברתי אליהם.
בתחנת האוטובוס פגשתי את ע' (לא מסתדר לי לקרוא לו O, מסיבות מובנות), ונסענו ביחד ל
פסיפיק קולוסיאום שב-PNE. הנסיעה היתה, אהמ, חווייתית, ולא בגלל מי שבא להופעה - זה קו שנוסע על הייסטינג והיו הרבה מגעילים עליו - לא שזה משפיע עלי ישירות, מלבד הריח. לא נורא. בכניסה לקולוסיאום היו הרבה מיידן-הדס, רבים עם חולצות מתאימות, ומעט נשים. מעט מאוד. בכניסה עצמה היה מישוש גופני נמרץ, לוודא שלא מכניסים נשק קר(!). הממ, אולי לקפוץ ברחבה יהיה מאתגר.
הצטיידנו בבירה ונפנינו לדרכינו, כי ע' לקח כרטיס ישיבה. מכיוון שנכנסנו בסוף הופעת החימום, הצלחתי להעמד יחסית בקדמת הרחבה, שכן רבים יצאו לקנות בירה. כשההופעה התחממה, והיו קופצים, קצת דחפו אותי כמה מטרים אחורה, אבל לא נדחפתי חזרה ולא מאוד הפריע לי. לפני שהתחילו פעם בכמה דקות הבחורים מסביב החלו בשאגות קצובות של "מיידן! מיידן! מיידן!"
היה חם מאוד, ולפני תחילת ההופעה כבר הייתי מיוזע. בסופה הייתי סחוט, ורטוב מזיעה שלי ושל הסובבים. יאמי. כנראה שבכוונה לא מפעילים את המיזוג באולם בהופעה כזו, כדי שכולם יהיו מיוזעים להפליא, וזה ישלים את הלוק הדרוש להופעה.
כמובן שהיה הרבה עשן ירקרק, וגם היה איזה בחור משופם שפתח נייר קטן והסניף את מה שהיה עליו. אחרי כ-10 דקות הוא פנה אלי במבט מזוגג: "Dude! Let's shove our way forward!" איחלתי לו הצלחה, ונשארתי במקומי.
ההופעה התחילה לקול שאגות הקהל. איירון מיידן כבר לא צעירים, אבל נותנים בראש. וגם נראים משכנעים. והכי חשוב: לברוס דיקינסון עדיין יש קול אופראי מדהים! הקול של איירון מיידן! הוא נמרץ ומתרוצץ הלוך ושוב, מעפיל על חלקי הבמה המוגבהים, וכמעט יורד אל הקהל.
הוא פתח בזעקת "Scream for me Vancouver!", עליה חזר מספר פעמים, לאור שיתוף הפעולה הנלהב של הקהל.
הם נתנו שיר אחר שיר מעולים! סטיב האריס, המייסד, הרוח החיה, והבסיסט האחראי על קו הבס הדוהר (galloping, אם לדייק), עושה פרצופים מפחידים, אבל גם מחייך בכיף אמיתי.
הסט היה נחמד מאוד, ציורי הרקע העצומים התחלפו כל שיר, והבמה עוטרה בתמונותיו הרבות של אדי ובמפלצות אחרות. לפרק זמן קצר מאוד אדי עצמו עלה לבמה, בשיר The Number of the Beast, וליווה את הלהקה בתנועות מגונות.
 |
| פוזות של גיטר-הירו. אה, אלו בעצם מהווים את המודל... |
החל משנת 2000 יש להם 3 גיטריסטים - המאמצים פוזות מרשימות, ומה שחשוב באמת, נגינה מרשימה הרבה יותר. ב- The Trooper דיקינסון עלה עם דגל אנגליה ולבוש כמו חייל אנגלי של פעם. סוף סוף הבנתי את Afraid to Shoot Strangers. שיר קצת מעפן, אבל מתברר שהוא הימנון איצטדיונים מצויין, כולל מציתים והכל.
כאמור, בהתלהבות האנשים היו קצת יותר דחיפות, אבל למרות שהייתי מאוד לא גדול יחסית להרבה מהאנשים, לא דרסו אותי. הרגשתי סבבה, וקפצתי עם כולם. לא היה סטייג'-דייבינג, אבל כן היו אנשים שהועמסו על שכם ומשם קפצו על הקהל.
לפני כ-20 שנה ערכנו דיון ברומו של עולם, מסביב למדורה בטיול של חוגי-סיירות, האם את השירים משני האלבומים הראשונים דיקינסון ישיר טוב יותר מפול דיג'אנו, או שהקול של דיג'אנו הכרחי לתחושה. סוף סוף קיבלתי תשובה בלייב: דיקינסון משחק אותה, גם כשהוא עושה את The Phantom of the Oprah, או את Iron Maiden.
דיון מהחוג למגדר
טוב, לא באמת, אבל בכל זאת. הפעם האחרונה שהייתי במקום כמעט ללא נשים, מוקף בבחורים מיוזעים שהורידו חולצות וקפצו נמרצות היה במסיבה גאה בבריסל, שאליה לקח אותנו T (ושוב אמש, במסיבת הרחוב בדייווי, אבל על כך פוסט נפרד בהמשך).
הגם שחובבי הבי-מטאל לא נחשדים בהיותם גיי-פרנדלי במיוחד, אני חושב שהז'אנר בכללו, ומטאל-הדס בני דורי ומטה, הוא די גיי-אגנוסטי. כלומר, זה לא ממש משנה. היי, אל תנסה לנשק אחרים בזמן ההופעה, או לשלוח ידיים, אבל אני חושב שבאופן כללי זה דיי נכון גם לאירועים אחרים, שאינם במוצהר מסיבה גאה.
אבל בכל זאת, מאוד הצחיקה אותי ההקבלה - או שמא תמונת הראי - בין מסיבה גאה לבין הופעת מטאל טובה?
סיום ההופעה
 |
| על ראש האדי בוער הכובע?? |
ההופעה היתה קצרה עבורי, בעיקר בזכות זה שדילגתי על החימום, ולא התעייפתי סתם. מצד שני, אולי עוד חצי של זה היה מעייף מאוד.
ההדרן היה מרהיב, וממש עשה חשק לעוד.
הסתיימה ההופעה, השתחוו, זרקו לקהל מפרטים, מקלות תיפוף, וגם את צמידי הזיעה של המתופף. יאק.
מטאל-הדס והכל, אבל התפנו מהאולם בשקט וסדר, היו תורים מסודרים לברזיות. בהיות המקום אולם אירועי ספורט, יש המון שירותים, ושם לא היה תור.
יצאתי, וקיבלתי את הדובדבן שבקצפת - נעים עד קריר! לא עוד זיעה!
אני חושש שלא מתגברים את התחבורה הציבורית בסיום הופעות, אז ע' ואני הלכנו לתחנה אחת מוקדמת, ובה עלינו על אוטובוס שהועמס עד להתפקע ביוצאי ההופעה, וחצי שעה אחר כך הביתה, מרוצה עד הגג.
