יום שישי, 3 בינואר 2014

עונת הקינון

אחרי שעברנו לבית שאנחנו מתכננים לגור בו כמה שנים, הגיע הזמן להיפטר מכמה דברים ישנים שעברו אלינו אחרי שההורים או חברים שידרגו לעצמם את החיים.

S&B עזרו לנו לבחור סירים וסכינים. אין לנו מושג מה המותגים המקומיים, וגם לכל מותג יש קוים זולים ויקרים עם הבדלים מסובכים, אז במקום להבין במה שיש פה עברנו על אמזון גרמניה ביחד ועשינו משלוח מאירופה. באופן מפתיע אותם פריטים יוצאים יותר יקרים כשקונים אותם באמזון ארה״ב, ואין אותם בכלל באמזון קנדה. הסיבה היחידה שאמריקאים לא קונים בזול היא מחסום השפה. חברים מהעבודה אמרו לי שיש אתרים סיניים שבהם הכל אפילו יותר בזול.


קשה לומר שאני מרגיש הבדל איכות בסירים החדשים, אבל זה נוח לעשות מרק בסיר ענק והסכינים החדשים מדהימים! הם חותכים דרך טופו כמו דרך חמאה. 

נותרו לא מעט דברים שהייתי רוצה לסדר בבית, אבל בגלל שאנחנו לא ממש יודעים איפה קונים דברים וגם אנחנו עצלנים לא ברור מתי נגיע לזה:
  • וילונות אטומים לחדר שינה
  • מדבקה לזכוכית שתגרום לה להיות חלבית
  • להיפטר מכלי המטבח הישנים
  • לתלות כמה תמונות שצריך למסגר או לפתח
  • לסדר את חדר השינה הקטן
  • לסדר את המחסן
  • לקנות עצי הסקה
  • להחליף את הנורות שבכניסה ובאמבטיה למשהו שיתמוך ב LED


יום חמישי, 2 בינואר 2014

פותחים את השנה במשחה דובי הקוטב

מנהג מעט משונה של תושבי ארצות הקור הוא לערוך משחה ״דובי קוטב״ בפרוץ השנה החדשה, ב-1 לינואר. דבר הוביל לדבר, ואני השתתפתי עם A, חברנו הטוב. O טרם איבד את שפיותו, ולא נכנס, וכך גם K, בן הזוג של A. 
הרבה משתתפים מתחפשים, ו-איי לבש את תחפושת ליל כל הקדושים שלו
אתעכב לרגע על המינוח ״ארצות הקור״ - קנדה עצומה. כשהיו סופות קרח מטורפות במזרח, ושאלו אותנו אם זה משפיע עלינו, מבחינת מרחק זה כמו לשאול ישראלים האם הסופה האחרונה בלונדון השפיעה עליהם. כלומר, לפי תורת הכאוס, משק כנפי הפרפר וגו׳, זה משפיע. אבל אצלנו בהחלט יכול להיות יום שמש נעים ובמזרח היבשת (אומר שוב: יבשת) סופות קרח איומות. 
יתרה מזו - אחת הסיבות שבחרנו וונקובר, ולא טורונטו, היא שמזג האוויר כאן מתון הרבה יותר. נכון שהקיץ קצר, ויש הרבה אפור וימים ״גשומים״ (לרוב זה טפטוף, ולא גשם שסוגר את נתיבי איילון), אבל הקיץ אינו כבשן, והחורף לא קפוא. נכון, בעיני חלק מילידי מישור החוף הישראלים זה מרגיש קר, ובעיניהם ברגע שהטמפרטורה יורדת מתחת ל- 15 מעלות אסור לצאת מהבית, אבל עם הכל הרצון הטוב - כשירדו כאן הטמפרטורות למינוס שבע, זה מאורע חריג. בדרך כלל 5 מעלות זה שמקבלים בימי החורף, וכשמתלבשים נכון, והבית מחומם ומבודד, זה באמת לא נורא. האף לא נושר, אפשר לרוץ בלי ציוד מיוחד, והדמעות לא קופאות על הפנים כשרוכבים לעבודה. כך כשאני רואה אנשים כותבים ״שלום לכם בקנדה הקרה״, מעבר לפאסיב-אגרסיב המוטמן שם, אנחנו לא באמת בקנדה הקרה, אלא בחלק הכי לא קר שלה, והאמת שלא באמת קר כאן. 
כאמור, שלג כאן הוא אירוע נדיר בערך כמו בירושלים
האמת היא שגם בקיץ המים כאן בעיני קצת קרים - זה מים מהאוקיאנוס השקט, עם זרמים מצפון, ובקיץ המים עולים לחום מרהיב של 16 מעלות. כשבחוץ 26 מעלות ושמש, להיכנס למים זה לא יגון גדול מדי, אבל כשמטפסים ברוקיז, בחוץ רוח ו-19 מעלות, כנראה שעברתי את הגיל להיכנס למים בטמפרטורה של 6 מעלות. 
בכל זאת הצלחתי הקיץ לרחוץ באגם גריבאלדי התחתון
שנה שעברה היינו בישראל בפרוץ 2013, השנה אנחנו נוסעים קצת יותר מאוחר, כך שהשתתפות במאורע המלבב היתה בתחום האפשרי. 
בעבודה הזהירו אותי שמדובר באירוע המוני מאוד, ויש להגיע מוקדם מספיק. בעקבות היין האדום שזרם כמים בערב הקודם, קמנו מאוחר, ומזג האוויר הסגרירי והקריר (6 מעלות), לא עודד אותי לפשוט בגדים בחוץ, חשבתי להשתפן. 
אני עם התיק עם הכתמים הירוקים. משמאל, סופרמן אחד מיני רבים
A ו- K הזמינו אותנו לבוא איתם לצפות באירוע ולצלם, ואחרי שכבר הייתי בטוח שאשאר מחוץ למים, A כתב ל- O שהוא כן מתכוון להיכנס למים. אם כך, ליתר ביטחון לבשתי בגד ים, אם כי לא הייתי בטוח מה יקרה, שכן הרישום מתחיל ב-12, ואנחנו הגענו לשם ברבע לשתיים. 

הצלחנו להירשם, ומדובר סה״כ בחתימה על וויתור זכויות, שבו אני משחרר את המארגנים מכל אחריות, וגם השתתפות בהגרלה כלשהי. היו הרבה אנשים, היה קצת צפוף, אבל בניגוד לאירועים אחרים, לא היה תור - נרשמנו מאוד מהר, והלכנו לרחבה. הצלטמנו את התמונה שבראש הפוסט, וגירשו אותנו מחוץ לרחבת ההזנקה. התלבשנו חזרה (חלקית לפחות), שכן היה קר, והיו עוד עשרים דקות לפחות עד הזינוק. חלק מהאנשים מסביב לבשו תחפושות מצחיקות או מעניינות.  
עמדנו ממש ליד אחת הכניסות לרחבת ההזנקה, ומסביבנו דובי קוטב ותיקים החל משנת 1982. אחד מהם שהיה שם עם אישתו וילדיו, הסביר לנו שנותנים להיכנס לרחבה 10 דקות לפני הזינוק, ואז אנשים מתפשטים. ושחבל שלא הבאנו סנדלים או ״נעלי מים״, כי בכל המאורע הדבר היחיד שלא נעים הוא שהחול מאוד קר, גם כשעומדים בתוך המים - אז לפני, תוך כדי ואחרי, אי הנעימות היא בעיקר בכפות הרגליים. נו, בפעם הבאה. 
נתנו להיכנס, התפשטנו, ולאור כמות המחופשים מסביב, החלטתי להישאר עם הכובע המצחיק (הבעלים הקודמת שלו יודעת מיהי), ועם הצעיף, שלא יהיה קר... הרבה מחופשים, הרבה אנשים רגילים, ולא נפקד מקומם של החתיכים בעלי הקוביות, שלא ראינו מאז הקיץ. 

10 דקות אחר כך הזניקו, והיתה ריצת אמוק אל המים, פחות אגרסיבית מהזנקה בטריאתלון, אבל לא רחוקה מאוד. מה שמצחיק כאן הוא שרוב האנשים נכנסים לעומק חזה, מרטיבים את הראש, ורצים החוצה באותו אמוק בדיוק. בודדים עושים את משחה 100 היארדים, וכשהם מגיעים לחצי הדרך הם נותנים את שמם למציל שנמצא שם, כדי שיוכלו לציין אותם איפשהו. אנחנו קבענו מראש שנהיה עצלים, ולא ננסה לשחות. 

רצתי בעקבות A אל המים, וכצפוי היה קר. מגע המים הקרים על העור החשוף היה פחות נורא מאשר אגמי ההרים ביום חמים ונעים, כפי הנראה כי הפער בין הבחוץ, העור והמים קטן יותר. לא היה אושר גדול, אבל כבר רחצתי במים קרים יותר בניו זילנד, שם הם קוראים לזה ״ממריץ״, אם כי שם זה לא היה ביום קר באמצע החורף. 

שחינו שניים וחצי מטר, הרטבנו את הראש - הזהירו אותנו שאם לא, זה לא נחשב - ועשינו אחורה פנה, להתחיל את השחיה החוצה נגד זרם האנשים הנכנסים. 

על שפת המים היתה ילדה כבת 8, שפחדה להיכנס למים. לידה עמד בחור בנוי לתלפיות, ואנחנו החלטנו שהוא דוד שלה - היה צעיר מדי מכדי להיות אביה, וגם ביציאה היא חובקה על ידי מישהו קצת יותר מבוגר - והוא ניסה לשדל אותה להיכנס. עם כל האדרנלין A הפך ידידותי, וניסה לעודד אותה - רצים, צורחים, ורצים החוצה צורחים, איזה כיף! לא השתכנעה שאלתי אותה אם היא תסכים להיכנס עם נגרור את הבחור, והיא אמרה שכן. הוא היה בערך כפליים בגובה ממני, ולא היה נראה שהוא שש לעניין, אבל רצנו איתם אל תוך המים, שם A זיהה את K שעמד בדיוק מחוץ לרחבה עם המצלמה המפחידה שלו, והוא כיבד אותנו בתמונות המוכיחות את ההפרעה. 

הילדה, יש לומר, ביצעה את ההוראות ש- A נתן לה, וצרחה היטב. בדרך החוצה היא קיבלה טרמפ בזרועותיו החסונות של הדוד, מה שגרם ל- A ולי לתהות אם הוא יתן גם לנו טרמפ אם נצרח כמו ילדה קטנה. כנראה שלא. 

כנראה שקצת מיצינו את המים הקרים, ומצאנו את הבגדים שלנו, התנגבנו, החלפנו בגדים, וגיליתי שמאוד קשה לגרוב גרביים על רגל אחת, בחול, עם רגל קפואה. התלבשנו, שתינו תה, ולא היה לי קר, אבל לקח דיי הרבה זמן עד שחזרה לי התחושה לבהונות. הלכנו אל A ו- K שגרים קרוב להתחמם קצת, ומעט וויסקי בהחלט עזר. גלן-ליווט 15 שנה, למי שתוהה. 

היה נחמד, ואני לא פוסל השתתפות בשמחה שנה הבאה גם כן, אם כי אני לא מרגיש שאני חייב. קיבלתי סיכת-כפתור לאות השתתפות (שמתי על הצעיף בתמונה במים), ונראה מה יקרה בערב השנה החדשה בעוד שנה.
למי שרוצה עוד, ב״עכבר העיר״ המקומי אפשר לקרוא ולראות תמונות

יום רביעי, 1 בינואר 2014

חגים של אחרים

שנה ראשונה שאנחנו ממש נמצאים פה בכל תקופת החגים, ואפילו לא לקחנו חופש מהעבודה. זו פעם ראשונה שאני ממש שם לב להבדל בין היחס של הגויים לחגים שלהם, ששונה כל כך מהיחס שלי גם לחגים המקומיים וגם לחגים היהודיים.
חנוכיות בחגיגת חנוכה אצל Z
נתחיל מזה שחג המולד אצל רוב האנשים שעובדים איתי נראה בערך כמו שהוא בטלויזיה. שמים מנורות צבעוניות מחוץ לבית, יש עץ אשוח מקושט, יש מתנות, יש ארוחה משפחתית עם המוני אדם שמגיעים מרחבי המדינה. דבר מוזר שלא ידעתי הוא שחג המולד אינו מוגדר היטב. כל תרבות מסדרת את המרכיבים באופן שונה. החג נמשך יומיים, והארוחה יכולה להיות ביום הראשון או השני, המתנות לפעמים לפני הארוחה ולפעמים אחרי, לפעמים ברצף ולפעמים עם פער של לילה, או אפילו פותחים את המתנות בחצות. ממש לכל משפחה יש את הסגנון שלה לפי מוצא ההורים ואיך שמנהגי המקום משתלבים. שנה שעברה הוזמנו לארוחה אצל חבר, אבל השנה לא יצא אז העברנו את הזמן ברוגע עם ספרים, טלויזיה ומשחקי מחשב.
ארוחת ערב טרום חג המולד אצל S ו- B, שנסעו ליבשת הישנה לחגים
ערב השנה החדשה לא נקרא פה סילבסטר, זה כנראה כינוי ארופאי. פה זה סתם שנה חדשה, חג לא משפחתי אלא יותר בילויים ולצאת לשתות עם חברים. בכל זאת כולם אומרים אחד לשני ״שנה טובה!״, ולא מבינים למה אנחנו מוסיפים ״צום קל!״. יש מי שעושה חשבון נפש, יש מי שמתכונן לסגור את שנת המס, ויש מי שיוצא לחגוג.

השנה הוזמנו לחברים לחגוג איתם בבית ועם עוד די הרבה ישראלים. כשחיכינו למטה ראינו איזה עשרה איש ואישה יוצאים מהבניין מטורזנים היטב. גברים עם ג׳קט, עניבה (חלק עם פפיון), חלקם ג׳ינס וחלקם מכנסי בד, ונעלי עור. הנשים עם שמלות חושפניות, נעלי עקב, מעילי פרווה וצעיפי צובל. פעם חשבתי שהם מגיעים מסורי, עכשיו אני יודע מאיזה בניין הם יוצאים. היה משעשע להבחין באחידות התלבושת הישראלית ובזו הקנדית. במסיבה שלנו חולצה מכופתרת נחשב וואו ואף אחת לא לבשה פרווה. אפילו היו כמה אורחות עם מכנסיים רחמנא ליצלן. ולא שלבשו פיג׳מות, אבל גינדור של ישראלים זה לא גינדור של קנדים.

מעניין אם ומתי ניכנס פה לאוירת החג כמו כולם, נדליק מנורות צבעוניות, נשים עץ והכל. לא בטוח שאי פעם נגיע לרמה הזו. אולי נילבש ג׳קט וזהו.