אחד הדברים שהפתיעו אותנו לרעה בקנדה הוא המיסוי המטורף על אלכוהול. קיווינו שימי המירוץ אחרי אלכוהול טוב בדיוטי-פרי חלפו עברו, אך מתברר שלא.
בירה בפאב קצת יותר זולה מבישראל, אבל יין בחנות יותר יקר מהמבצעים שאפשר למצוא בסופר בישראל על יינות לא רעים.
מה שכן, יש כאן שיטת עשה-זאת-בעצמך, ואז לא צריך לשלם מיסים על האלכוהול. הולכים לייקב (או יינייה - winery), משלמים שם עבור בקבוקים (או מביאים אותם מראש), בוחרים זן, ועושים זאת בעצמך (לא ממש, אבל עוד רגע), ומשלמים כמחצית ממה שמשלמים בחנות.
מישהו בעבודה נתן לי לטעום יין כזה, ולא אומר שהיה מדהים כמו חלק מהיינות שטעמנו ב- Kelowna, אבל בהחלט היה ברמה של היין היותר זול שאנחנו קונים כאן.
אז כשהגיע שובר של social shopper החלטנו לנסות. השובר היה ל- Valley Estates, שהמגרעה הפוטנציאלית היחידה שלהם היא שהם בנורת' וואן. "דיי עם ההתנשאות של המרכז על הפריפריה!" אמרנו, ולקחנו לשם אוטובוס ביום שבת אחד לפני כמעט חודשיים.
במקום בדיוק היתה גברת שביקבקה את היין הלבן שלה, והיתה חמודה והציעה לנו לטעום. היה טעים. לא פרחוני כמו יום אביב בהרי האלפים, אבל טעים. מלאי ציפיה דיברנו עם עם בעל-הבית, קיבלנו הסברים, החלטנו ללכת על יין שאנחנו מכירים, אך לא קלאסי מדי (סנז'ובזה), שילמנו, וזה הכל. מתברר שהם מזמינים תרכיז, מוהלים אותו לתוך "חבית" זכוכית (vat), ונותנים לזה לשבת על מדף מוצל במשך כ- 5 שבועות.
חשבנו שאנחנו נערבב את התרכיז, וכנראה שיש גם מקומות שנותנים לעשות את זה, אבל לא שם. אם כך, הרווחנו שעה מהחיים, ואותה בזבזנו ב- Bed, Bath and Beyond שבחוף הצפוני, אינדקסנו בראש (של O) את מה שיש שם, וקנינו מברשת לגירוד הגב.
fast-forward שישה שבועות. קיוויתי שהיין יהיה מוכן כשהורי ביקרו, ונוכל לשתף אותם בחוויה של הביקבוק והטעימה, אבל היה עומס בחנות, ולקח להם קצת זמן עד שבאמת הכינו את החבית שלנו. לא נורא.
נטולי אוטו החלטנו להמר על car2go; לשם נסענו בתחבורה ציבורית (סקיי-טריין, סי-באס ואוטובוס! לקח 45 דקות), ולפי האתר של קאר טו גו, יש בדרך כלל בערב מכוניות באיזור הכללי שם.
קיבלנו הסבר מהבחור שעבד משמרת ערב, הוא הביא לנו בקבוקים ששמנו לשטוף במכונה, וחיבר את מכונת המילוי לחבית שלנו, שכבר חיכתה מתחת לעמדה. ביקשנו כוס, כדי לטעום מהיין שלנו, ואנחנו לא לגמרי בטוחים אם היין צריך טיפה להיפתח, או לשבת עוד קצת, אבל הוא היה מעט בוסרי. אני מניח שגם ארומת הייקב של המקום לא מאוד עזרה.
היה שם זוג שנתנו לנו לטעום מהיין שלהם - כנראה קצת יותר יקר משלנו (בורלו) ובהחלט יותר כבד. הרגיש גם קצת יותר בשל.
פתחנו מפעל קטן - אחד ממלא ופוקק (שתי מכונות שונות), והשני שם כיסוי, תווית ובארגז.
בסוף יצאו 29 וחצי בקבוקים, במחיר שווה לכל נפש, ועכשיו רק נותר למצוא אוטו. הבחור שעבד שם אמר שבדרך כלל יש אוטו כזה בדיוק מחוץ לחנות, וכך היה! חמישה מטר מפתח החנות, car2go זמין, שחיכה רק לנו!
העמסנו, ובדרך כל פעם שבלמתי הארגזים מאחור החליקו. אבל הנסיעה עברה בשלום, לקח קצת יותר מחצי שעה, העלינו הכל הביתה, והחניה לאוטו היתה זמינה.
עכשיו רק נותר לגלות איך היין ייטעם בשבועות הקרובים, והאם אנחנו נהפוך לזוג המציק שמכריח לשתות מהיין שלו (כי הוא לא טעים), או לזוג המגניב שנותן לשתות מהיין שלו (כי הוא טעים).
כל זאת ועוד בפרק הבא (או כמה אחרי).
