לאחרונה גיליתי שסאקורה זה עץ דובדבן יפני, ועל שמו קרויה המסעדה הירושלמית המנוחה (כן היא במקור מירושלים).
בגני ואן-דוזן, הזכורים לטוב, קיימו פסטיבל פריחת דובדבנים - Sakura Days, ובו סיורים מודרכים בגנים, בדגש על הדובדבנים, ביתן בונסאי, ביתן כתיבה קליגרפית, הופעות של מוסיקה יפנית א-טואנלית, וכמובן - דוכני אוכל יפנים.
האוטובוס לשם היה עמוס להפליא; באופן מפתיע לרעה, חברת האוטובוסים מאוד מודעים לעומסים הנקודתיים האלו (כמו גם אחרי הופעות), אבל לגמרי מתעלמים מזה. הנהג פשוט אמר - יהיה צפוף בגלל האירוע בואן-דוזן, אז תצטופפו אחורה.
לקחנו את הסיור המודרך, והיה נחמד. למדנו על הבדלים בין הסאקורה הקלאסי, לדובדבן סוכך, לדובדבן מלכותי, ובעיקר ההבדל בין עץ הדובדבן (הם כולם זנים שלא נושאים פרי, כדי לא לעשות פיאסקו כמו עצי הפיקוס המעפנים של גוש דן) לבין עצי השזיף שיש כאן. למשל העצים על רחוב סימור הם שזיפים; לעצי הדובדבן יש פסים אופקיים שנקראים lentecils, כמו שיש גם על עצי birch. לשזיפים אין כאלו, וזה הסימן הכי מייחד - הפרחים כל כך דומים שגם הבוטנולוגים לא יכולים להבדיל.
החידה היומית - מי אלו? |
האקדמיה ללשון העברית החליטה שהתרגום של lentecil הוא עדשה. שוין. "אזורים ספוגיים שמאפשרים חילוף גזים". מימין פריחת שזיף, משמאל - עדשות.
בהליכה הקצרה בין העצים והנאומים של המדריכה, דיברתי קצת עם דודה בשם וונדי, ששייכת לסיירת פריחת הדובדבנים, וגם שלחתי לה לינק לתמונות שלי אחר כך. היא הזמינה אותי להצטרף לסיירת, אבל לא הרמתי את הכפפה. היו גם קמליות יפות פורחות:
בדיבורים נוספים גם יצא לי ללמוד שקיימים כאן עצי קטלב (Arbutus), הם קטנים ומסכנים כאן, והפרי שלהם נחשב לא טעים באירופה, ושם העץ הוא "טועמים את הפרי פעם אחת בלבד".
גם למדנו שעצי המגנוליות השתמרו מאז לפני שהיו דבורים - לפני מיליוני השנים היו חיפושיות, אבל עוד לא דבורים, והמגנוליה מואבקת על ידי חיפושית, ולכן הפרחים שלה מסיבים וגדולים; אלו לא עלי כותרת אמיתיים. אבל יפים.
הסתיים הסיור, ומהר מהר נאלצנו לטרוף דבר מה טעים באחד הדוכנים; היתה שם המולה גדולה והנוער שהכין ומילצר צעקו ביפנית בקול גדול כדי להזמין את הסובבים לאכול.
תוך כדי התברר גם שיש פסטיבל אנימה - נוער מחופש הציג על במה, והם גם הציגו דמויות מוכרות כדי שהאנשים שלא מכירים ילמדו.
והתשובה לחידה היא שאלו, כמובן, הם לינק וזלדה:
חלק היו סבירים, וחלק על סף מה שנראה לי סביר ללבוש בציבור, בטח נערות קטינות קטנות. אולי באמת הפכנו לזקנים.
כמובן שנאלצנו לאכול גם קינוח, ולהתפעל מעצי בונסאי, וההתחלה של פריחת הרודודנדרון.
בהליכה הקצרה בין העצים והנאומים של המדריכה, דיברתי קצת עם דודה בשם וונדי, ששייכת לסיירת פריחת הדובדבנים, וגם שלחתי לה לינק לתמונות שלי אחר כך. היא הזמינה אותי להצטרף לסיירת, אבל לא הרמתי את הכפפה. היו גם קמליות יפות פורחות:
בדיבורים נוספים גם יצא לי ללמוד שקיימים כאן עצי קטלב (Arbutus), הם קטנים ומסכנים כאן, והפרי שלהם נחשב לא טעים באירופה, ושם העץ הוא "טועמים את הפרי פעם אחת בלבד".
גם למדנו שעצי המגנוליות השתמרו מאז לפני שהיו דבורים - לפני מיליוני השנים היו חיפושיות, אבל עוד לא דבורים, והמגנוליה מואבקת על ידי חיפושית, ולכן הפרחים שלה מסיבים וגדולים; אלו לא עלי כותרת אמיתיים. אבל יפים.
ועוד קצת דובדבן |
תוך כדי התברר גם שיש פסטיבל אנימה - נוער מחופש הציג על במה, והם גם הציגו דמויות מוכרות כדי שהאנשים שלא מכירים ילמדו.
והתשובה לחידה היא שאלו, כמובן, הם לינק וזלדה:
חלק היו סבירים, וחלק על סף מה שנראה לי סביר ללבוש בציבור, בטח נערות קטינות קטנות. אולי באמת הפכנו לזקנים.
כמובן שנאלצנו לאכול גם קינוח, ולהתפעל מעצי בונסאי, וההתחלה של פריחת הרודודנדרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה