הצלילה הראשונה בקנדה - חלק ב'

הממ - פתאום ראיתי את ההתחלה של הפוסט הזה, וכנראה הגיע הזמן לסיים אותו. מוטב מאוחר וגו', בעיקר שכבר הגיע האביב.

תקציר הפרק הקודם, בפרק הקודם.

אז התייצבנו בראשון בבוקר במועדון הצלילה; היה חושך כשעלינו על האוטובוס, והגענו 10 דקות מוקדם מדי (עשרה לשמונה), אז שתינו "קפה" בבית קפה בקיטס, וחזרנו כשכבר היו אנשים שם. היה קצת מוזר - היה נראה שכולם מכירים את כולם, חוץ מאיתנו. היתה מישהי שתפקדה כדלפקיסטית, וגבתה ממני את חמישים הדולרים על החלפת הבטריה למחשב הצלילה שלי (חמישים!), אבל לא היה אף פרצוף מוכר. בסוף K מהעבודה שלי לא יכלה לבוא, והמדריכים שראינו ביום שלישי לא היו.

תמונה מהמעבורת

מכל הבלגן המאורגן מצאנו את התיקים הנכונים, איתרנו את המדריכה, B, שגם נהגה למעבורת (כ-40 דקות, לHorseshoe Bay), ואז התעוררה. אחרי שהתעוררה, גם הייתה נחמדה ודברנית במידה. היא גבוהה ממני בכ-10 ס"מ, בלונדית תמירה, אבל מה שחשוב - משרה ביטחון במים.

החוף ממנו צוללים

בהמתנה למעבורת דיברנו עם עוד חבר'ה שהיו איתנו, ואז הפלגנו קצת פחות משעה ל- Sunshine Coast. היו שם דייבמאסטר צעיר וחבריו החסונים, בחורה מתלהבת עם מצלמה אמיתית, וידע נרחב על חשופיות, דודה גרמניה חביבה, ועוד סבא סקוטי, שבהמשך היה צריך הרבה מאוד עזרה להיכנס ולצאת מהחליפה שלו.

כך הנוער המקומי מעביר את הזמן בחיכיון למעבורת

משם נוסעים עוד קצת פחות משעה עד ל- Tuwanek bay, שם עוצרים בצד הדרך, ופורקים את הציוד בגשם. כלומר, רציתי כמה שיותר מהר להיכנס לחליפה, כי יורד גשם. וקר. אז להוריד בגדים כדי להיכנס לחליפה (אם כי עדיין נכנסים לחליפה עם ביגוד - המים קרים, 5-7 מעלות, תלוי בעומק!).

כבד ומגושם

הרכבנו, בדקנו, קיבלנו תדריך, עזרנו לסבא עם החליפה, ויאללה למים, לבדוק ציפה. וואו, קר. קררררר. קרררררר. קררררררררררר.

בדיקת ציפה

ברגע שנכנסים למים, החליפה נצמדת לגוף בגלל לחץ המים, ומרגישים את קור המים יפה מאוד דרך החליפה, דרך הטרנינג, דרך הגטקעס על העור שנצפד מיידית. מזרימים קצת אוויר לתוך החליפה, ופחות מרגישים את זה בפלג גוף עליון, אבל תחושת קור בירכיים לא פגה לי כל הצלילה. חשוב לציין שלא היה נימול או אובדן תחושה או אפילו כחילות בכפות רגליים, לא היו לנו שפתיים כחולות, ואפילו לא רעידות, ואת כל אלו כן חוויתי בצלילות במים טרופיים.

עוד אפשר לומר שיש כמה סוגים של חליפות יבשות - יש כאלו שיש בהן גם ניאופרן, ואז פחות מרגישים את זה ככה. אלו היו הזולות יותר - שק אטום אך לא מבודד.

בדיקת הציפה עברה בשלום - אם כי הייתי עם 12 פאונד יותר משאני צריך לחליפה רטובה מלאה. כבד. שוחים על הגב לכיוון האי הראשון, נחים קצת, ויורדים.

ראות לא טובה בעיני, הם התלהבו. מכת קור לסינוסים. אוויר לחליפה, להתאזן. יופי, זה עובד. סוף סוף, צוללים!! הכל עובד פיקס, האוזן לא עושה חכמות, ולצלם, לצלם לצלם.

אלו נקראים Dead Man's fingers

לא העמקנו הרבה, הגענו לסביבות ה- 22 מטר, וכשהתחלנו לחזור, גיליתי שקשה לי להסתדר עם שיחרור האוויר מהחליפה. קצת מלחיץ. באיזור הכתף יש שסתום, שאפשר לסדר שיהיה אוטומטי, שאמור לשחרר אוויר לבד. הבעיה שצריך שהאוויר יהיה במיקום כזה שהוא יכול להשתחרר (לא מעל השסתום, ולא לכוד).
בסביבות ה- 15 מטר הרגשתי קל מדי, אז הלכתי להציק למדריכה. היא וידאה שהשסתום פתוח (אכן פתוח), וטלטלה אותי. בהתחלה לא בדיוק הבנתי למה היא עושה לי שיאצו-מים (מזיזה את הזרועות שלי, מקפלת מרפקים), אבל אחר כך כשיצאנו מהמים היא הסבירה שצריך לשחרר את האוויר, שלכוד בקפלים של הביגוד, בעיקר בזרועות, אבל לא רק. בצלילה השניה זה הסתדר לי מצויין, וזה קצת כמו לעשות גל - בצעד הריקוד האייטיזי המחריד.

אז אם בחליפה רגילה היה לנו  את ה- wetsuit jig - הפיתולים והעיוותים וההעוויות שעושים אנשים כשהם לובשים חליפה רטובה שטיפה צפופה עליהם, מתברר שיש לנו גם את ה- drysuit jig.

למרות זאת, ב- 10 מטר, שמתי בכיסי שתי אבנים, כי הייתי כבר מרוקן לגמרי מאוויר, וקל מדי. זה סידר את הבעיה, אבל הרגשתי קצת טמבלול (newbie), מה שלא קרה לי הרבה זמן בצלילה. הצלילה נמשכה סה"כ כ-40 דקות, וניצלנו את האוויר היטב היטב (קר, לא מכירים, ציוד זר, ללמוד לעבוד עם החליפה במקום המאזן וכו').

יצאנו מהצלילה, הורדנו את פלג הגוף העליון של החליפה, כדי להשתין. בניגוד לחליפה רטובה - כאן זה אסור בתכלית. הרבה שנים עברו מאז שהתאפקתי בצלילה, ותודה ל- Y שהיה הראשון שהצליח לגרום לי להתגבר על העכבה הזו, והפך את חיי הצלילה שלי לטובים הרבה יותר.

אכלנו צהריים (קר, וזו היתה טעות בדיעבד, וגם תרמוס שכחנו), והחזרנו קצת חום לגוף. זה לא לגמרי נכון, כי כאמור לא רעדנו ולא הכחלנו, אבל גם לא היה לנו חם.

לפני הצלילה השניה העמסתי עלי עוד קצת משקולות, ויצא שירדתי עם פי  שתיים משקולות משאני צריך בחליפה רטובה. אחר כך אמרו לי שזה לא רע בכלל, אז אולי המצב לא נוראי.

ירדנו לצלילה השניה, לאי השמאלי, והנוף היה שונה מאוד. היו המון brittle-stars, והרבה פחות אלמוגים רכים ודגים, אבל היה מאוד יפה - קיר שלאורכו צוללים. אחרי כ-10 דקות המדריכה סימנה לנו שהיא נאלצת לקצר את הצלילה, אבל אנחנו יכולים להמשיך. אחר כך התברר שהיא החליפה מיכל אוויר, אבל שכחה לבדוק אותו - והוא כבר היה משומש.

האתר היה כל כך ברור וקל, והמשכנו, אנחנו כזוג, הסבא, ועוד אחד שהיו זוג במים. העמקנו עד כ- 20 מטר, אחרי עשרים וקצת דקות הסתובבנו, ושבנו על עקבותינו בחצי עומק. הצלילה נמשכה כ- 45 דקות, ויצאנו ממנה עם הרבה יותר אוויר מהקודמת. כנראה בעיקר העומק הרדוד יותר, אבל אולי גם שהסתדרנו יותר טוב. כמו שנאמר- we got our shit together - והמדריכה אמרה שלא היו לה נקיפות מצפון להשאיר אותנו במים בלעדיה.

יצאנו, התארגנו בניחותא, ואז התברר שנפספס את המעבורת של ארבע, ואחריה יש רק בשש. אז נאלצנו לאכול ולשתות (בירה כמובן) בפאב הגדול יותר שיש ב-Schelt, ורק אחר כך מעבורת, ועוד נסיעה, פריקת ציוד במועדון, אוטובוס הביתה, מקלחת והתמוטטות כללית מיום ארוך.

הוסמכנו. אחרי שבועיים קיבלנו תעודות חליפה יבשה מ-PADI. עכשיו רק לא ברור אם נעשה את זה שוב בקרוב. היה קר מאוד. סיפרו לנו שב- Kelvin's Grove יש צלילה יפה, וזה הרבה פחות טרטור.

Sakura Days - פריחת הדובדבן

לאחרונה גיליתי שסאקורה זה עץ דובדבן יפני, ועל שמו קרויה המסעדה הירושלמית המנוחה (כן היא במקור מירושלים). 

בגני ואן-דוזן, הזכורים לטוב, קיימו פסטיבל פריחת דובדבנים - Sakura Days, ובו סיורים מודרכים בגנים, בדגש על הדובדבנים, ביתן בונסאי, ביתן כתיבה קליגרפית, הופעות של מוסיקה יפנית א-טואנלית, וכמובן - דוכני אוכל יפנים.

האוטובוס לשם היה עמוס להפליא; באופן מפתיע לרעה, חברת האוטובוסים מאוד מודעים לעומסים הנקודתיים האלו (כמו גם אחרי הופעות), אבל לגמרי מתעלמים מזה. הנהג פשוט אמר - יהיה צפוף בגלל האירוע בואן-דוזן, אז תצטופפו אחורה.

החידה היומית - מי אלו? 

לקחנו את הסיור המודרך, והיה נחמד. למדנו על הבדלים בין הסאקורה הקלאסי, לדובדבן סוכך, לדובדבן מלכותי, ובעיקר ההבדל בין עץ הדובדבן (הם כולם זנים שלא נושאים פרי, כדי לא לעשות פיאסקו כמו עצי הפיקוס המעפנים של גוש דן) לבין עצי השזיף שיש כאן. למשל העצים על רחוב סימור הם שזיפים; לעצי הדובדבן יש פסים אופקיים שנקראים lentecils, כמו שיש גם על עצי birch. לשזיפים אין כאלו, וזה הסימן הכי מייחד - הפרחים כל כך דומים שגם הבוטנולוגים לא יכולים להבדיל.

האקדמיה ללשון העברית החליטה שהתרגום של lentecil הוא עדשה. שוין. "אזורים ספוגיים שמאפשרים חילוף גזים". מימין פריחת שזיף, משמאל - עדשות.

בהליכה הקצרה בין העצים והנאומים של המדריכה, דיברתי קצת עם דודה בשם וונדי, ששייכת לסיירת פריחת הדובדבנים, וגם שלחתי לה לינק לתמונות שלי אחר כך. היא הזמינה אותי להצטרף לסיירת, אבל לא הרמתי את הכפפה. היו גם קמליות יפות פורחות:

בדיבורים נוספים גם יצא לי ללמוד שקיימים כאן עצי קטלב (Arbutus), הם קטנים ומסכנים כאן, והפרי שלהם נחשב לא טעים באירופה, ושם העץ הוא "טועמים את הפרי פעם אחת בלבד".

גם למדנו שעצי המגנוליות השתמרו מאז לפני שהיו דבורים - לפני מיליוני השנים היו חיפושיות, אבל עוד לא דבורים, והמגנוליה מואבקת על ידי חיפושית, ולכן הפרחים שלה מסיבים וגדולים; אלו לא עלי כותרת אמיתיים. אבל יפים.

ועוד קצת דובדבן

הסתיים הסיור, ומהר מהר נאלצנו לטרוף דבר מה טעים באחד הדוכנים; היתה שם המולה גדולה והנוער שהכין ומילצר צעקו ביפנית בקול גדול כדי להזמין את הסובבים לאכול.

תוך כדי התברר גם שיש פסטיבל אנימה - נוער מחופש הציג על במה, והם גם הציגו דמויות מוכרות כדי שהאנשים שלא מכירים ילמדו.

והתשובה לחידה היא שאלו, כמובן, הם לינק וזלדה:

חלק היו סבירים, וחלק על סף מה שנראה לי סביר ללבוש בציבור, בטח נערות קטינות קטנות. אולי באמת הפכנו לזקנים.

כמובן שנאלצנו לאכול גם קינוח, ולהתפעל מעצי בונסאי, וההתחלה של פריחת הרודודנדרון.

אירועי סוף השבוע הארוך של חג הפסחא - צביעת ביצים!

מעט באיחור הגעתי לכתוב קצת על השמחות שקרו בסופ"ש הארוך של פסחא. בפוסט קודם צירפתי תמונה שהראתה שאת ליל הסדר ציינו במסעדת פסטה, מה לעשות שכאן החגים צמודים לסוף שבוע, אבל חגי-ישראל לא. 

זה לא שההגדה בדיוק חסרה לי, אבל ארוחה חגיגית זה דבר נחמד, בוודאי אם עורכים סדר כפי שנערך לפני כמה שנים בציריך. מצד שני, צריך את הבישולים של N, ולא בטוח שיש לי סבלנות וכישרון לזה. שם גם ייסדנו את המנהג הנאה של ארנבי הפסחא והקשר שלהם לפסח. בהמשך הפוסט הדגמות למנהג הארנבים. *עידכון - נמצא תמונה המתעדת את ייסוד המנהג, ראו למטה*

יתכן שמתישהו נעניש את חברינו הגויים במעט ידישקייט, אבל לא השנה. 

סוף טוב, הכל טוב. הארנב הגוי קיבל כגמולו - ראו בסוף

לעומת זאת, נחשפנו למסורת צביעת הביצים לכבוד הפסחא. יש כאלו עושים מזה אמנות רצינית, אבל אנחנו הסתפקנו בצביעה של ביצים בצבעי גאווה. S ו- B אירחו אותנו למאורע, ודחפו לנו כמות שוקלד משל היינו עמי ותמי (הנזל וגרטל, נראה את התרגום האוטומטי מתמודד עם זה!).

מתחילים עם ביצים רגילות, אם הן היו לבנות הצבעים היו בוהקים יותר, אבל גם עם החומות יצא נחמד.

 אלו צבעים יעודיים, שמעורבבים עם חומץ. יאק. 

אחר כך מכינים ביצים קשות, וטובלין אותן בכוסיות הצבע:

והתוצאה משביעת הרצון:

כן, אחר כך גם אוכלים אותן. הצבע כמעט לא נכנס פנימה, והוא צבע מאכל.

ולגבי הארנב, שואלים הקוראים חדי העין, מה עם הארנב?

אחרי שפשטנו את עורו, טבלנו אותו בסיר חלב רותח. סוף ארנב בשוקו.

דרך אגב - גם האפרוח בתמונה מלמעלה נאכל בשקיקה (מממ, קאדבורי!), וגם ארנב הפררו רושה שהעניק לנו Z, לא שפר עליו גורלו:

באותו סוף שבוע גם קיבלנו שיעור בבישור סיני מ- A, אבל זה ראוי לפוסט משל עצמו.
אחרי כמות השוקולד הזו, בעקבות הפסחא, כנראה שנלך עכשיו לחדר כושר (יורד גשם בחוץ - הפתעה, אה?).

יום אחר העניקו לנו S ו - B עוגת טלה.

 היה טעים.

עידכון, 22 אפריל:
תגובה בגוף הבלוג, שכן היא כוללת תמונה: H מצאה תמונה המתעדת את סיכום האירוע המשמח מציריך: