סידורים ראשונים בקנדה - מספר SIN, בנק ועוד

למרות העייפות הגדולה אחרי המסע הנה (בפוסט הקודם..), הג'ט לג היכה ללא רחם. בערב הראשון T לקח אותנו לאכול בחוץ: למדנו שהבירה המקומית של מבשלת גרנוויל היא מוצלחת:

המבורגרונים חמודים ובירה

הצלחנו להחזיק עד בערך עשר, ושבנו הביתה לשינה על מיטה מתנפחת שאורגנה מראש (ועל זה נאמר: אקדח שרואים במערכה הראשונה. המשך יבוא בפוסט המשך).

התעוררנו ערניים, בטוחים שחושך בחוץ כי מאיר כאן מאוחר. היה שתיים וחצי בלילה. הצלחנו לישון עוד קצת, אבל מוקדם הרבה יותר מדי התחלנו לסדר דברים בבית, ולפרוק תיקים.

בפוסט קודם, O פירט מה התוכנית ליום שישי הראשון (כלומר, היום בו עוסק הפוסט הזה). קנינו מראש (בסבן-אילבן) כרטיסיה, וכשהשעה אמרה שהגיוני, ירדנו לשתות "קפה" בסטארבאקס מתחת לבית, ולקחנו את הסאבווי (קנדה ליין) לתחנת Broadway/Townhall. משם בחרנו ללכת ברגל, כי היה יום יפה, אל משרדי Service Canada המקומי, כדי להוציא (SIN (Social Insurance Number. זה בערך משרד הפנים; הבאנו דרכונים ואת כל הניירת שקיבלנו יום קודם באימיגריישן. אחרי תור קצר מאוד נשאלנו במה מדובר, ונאמר לנו לשבת ולהמתין לתורנו. אולם ההמתנה אוכלס ע"י אנשים שנראו מקומיים או מהגרים (וקשה לדעת מי זה מי), ויש שם גם מחשבים וטלפונים לשירות הבאים - לצורך אירגונים וחיפושים. אחרי זמן קצר נקראנו לדלפק, ובו גברת ידידותית לקחה מאיתנו את המסמכים ועיבדה אותם אחד אחד, לא מאוד מהר, בהקפדה על איות נכון, ומה שם פרטי ומה משפחה. היא גם נתנה לנו לקרוא ברושור שאומר עד כמה חשוב לשמור על ה-SIN, ונותנים אותו רק לבנק ולמעביד. אחרי לא הרבה זמן יצאנו שנינו עם מסמכים הנושאים את ה-SIN החדש שלנו, ואת הכרטיסים ישלחו בדואר.

שמחים ומרוצים נפנינו לסידור הבא: בנק. החלטנו לקחת אוטובוס חזרה לדאונטאון, וגם התברר שהכרטיס הנסיעה שלנו עוד בתוקף (הוא תקף לשעה וחצי מרגע האישרור). אוטובוס על חשמל זה פטנט נחמד. כשהוא נוסע המנוע מרעיש, אבל כשהוא עומד יש שקט. היתה נסיעה מעניינת: עברנו ברחוב Hastings ונחשפנו לשורת ההומלסים הגדולה ששם (שולחים אותם מרחבי קנדה לונקובר, כדי שלא ימותו בקור במקומות האחרים!), פתאום האוטובוס נעמד והורה לעבור לאוטובוס שהגיע מאחוריו, ולקינוח, האוטובוס המפרקי נעמד בסיבוב ממש לפני התחנה שלנו ולא יכל להמשיך כי אוטובוס אחר חנה קרוב מדי לסיבוב. ירדנו שם, ומצאנו את הדרך אל הבנק. 

הבנק (זה לא באמת בנק אלא Credit Union) הוא VanCity ומכיוון שהשמועה אומרת שכאן פשוט לעבור בנק, לא עשינו סקר מקיף. הוא נחשב זול ופשוט. טיפלה בנו באדיבות וידידותיות גברת שעלתה ממקסיקו (היא סיפרה דיי הרבה, וקישקשה גם דברים שלא קשורים לפתיחת חשבון). בתור שני מסמכים מזהים היא לקחה דרכון וכרטיס אשראי ישראלי (!). רישיון ישראלי לא נחשב. הפכנו לבעלי מניות בקרדיט יוניון (5 דולר כ"א), וכדי לקבל כרטיס אשראי (סקיורד - secured, ויקח שבוע עד שיגיעו בדואר) - הפקדנו ערובה שאי אפשר לגעת בה. סטיפה נאה של מזומנים הופקדה אצל הגברת, וכעבור רגע וחצי קיבלנו כרטיסי בנקומט עם צ'יפ שמשמשים גם כ debit card - חיוב מיידי מהחשבון. 

בתור אנשים חדשים כאן אין לנו Credit History - ולכן זה אומר שאף גורם פיננסי לא סומך עלינו (לבנק נתנו מזומן, ולהנהלת הבניין שלחנו את אישור היתרות מהבנק. מה שמזכיר לי - באימיגריישן בכלל לא ביקשו לראות אותו!), ולכן כרטיס הדביט מוגבל ל100$ ביום (אחרי כמה זמן הם מעלים את זה ל400$), וכרטיס אשראי חייב להיות סקיורד (זה אומר שאפשר להשתמש בו לקניות יותר גדולות, אבל חייבים לסגור בצד את הסכום, אחרת הבנק לא יאשר את העיסקה!).

התלבטנו עם הגברת, כי ידענו שיש לפנינו ימים של קניות גדולות (ריהוט, מחשב, טלפון וגו') - מצד אחד, עוד אין אשראי, מצד שני הדביט מוגבל. האם חייבים להסתובב עם מזומן?

בניגוד לשמועות על תרבות הקטנת הראש, הגברת הגדילה ראש - ואמרה שעד שיגיעו כרטיסי האשראי, היא תתן לנו לכרטיסי הדביט מגבלה של 1500$ ליום! אכן נוח מאוד. 

תחנה הבאה: אוכל! השעונים הפנימיים שלנו היו עוף-גריד לחלוטין, והחלטנו שזה זמן טוב לאכול - סביבות 12 בצהריים - אולי זה באמת יעזור לסדר את השעון. קצת אקראית בחרנו מסעדה ממש ליד הבנק, ובה אכלנו מרקי ראמן גדולים וטעימים (ומשמעותית יותר זולים מבזוזברה!):

אחרי שאכלנו היינו מוכנים לישון כמובן, אבל אמצע היום... אז המשכנו לדבר הבא - תקשורת סלולרית. החלטנו ללכת על Mobilicity שהציעו, בתחומי הקליטה שלהם (רק ערים גדולות) שיחות, סמס ודאטה לא מוגבל, במחיר לא נוראי. רכשנו סימים, והתחלנו לקנפג את הטלפונים שלנו. כשנכנסנו הם בדיוק קיבלו משלוח של נקסוס-גלקסי, אבל עוד לא יכלו למכור אותו. התברר שכמובן אפשר להגדיר את הטלפון של O (נקסוס-1) לעבוד על הרשת שלהם (היא לא GSM סטנדרטית), אבל הטלפון הענתיקה שלי לא יכל להתמודד עם זה.  

אז "נאלצתי" לרכוש שם טלפון, והופ, היה אפשר כבר לקנות את הגלקסי-נקסוס! כן, כן, ערקתי מהוינדוז-פון (שהיה בבעלות המעסיק בינכה), ליהלום שבכתר האנדרואיד. יש לציין שזה לפחות לא אייפון, אבל אם היו פחות סגורים לא הייתי בוחל גם בהם...

הדביט קארד לא עבר (אוף!), אבל השארנו עלינו מספיק מזומנים (סוף מעשה וגו') - והפכתי להיות הבעלים הגאה של פיסת אלקטרוניקה מרהיבה, והיות והייתי הקונה הראשון, אף זכיתי על חשבון הבית באזניית בלו-טות'. ווהוו!

אז הצטרפתי לאלו שמצלמים ומעלים לפייסבוק מייד. דיי הרבה יחסית להרגלים שלי...

החנות של מוביליסטי. התמונה הראשונה מהטלפון החדש שלי...

למי שקורא בעיון (אני בטוח ש-Y ממבשרת ראוי לקרדיט), וגם הודאג כהוגן - אציין שמיד אחרי הרמנו טלפון לבנקאית, והתברר שבטעות היא שמה את כל הכסף שלנו בsavings ועכשיו העבירה לchecking... משם ואילך אנחנו משתמשים בכרטיס הדביט נון-סטופ, בהצלחה מרובה. 

משם המשכנו לסיור בפסיפיק-סנטר (שופינג-מול ליד הבית), והבנו שאנחנו עייפים מכדי לקבל החלטות שקולות על קניות נוספות. הלכנו הביתה לשנ"צ כפוי. 

משהקצנו הלכנו לארוחת ערב עם T ו-D ב- Red-Robin, ונחשפנו לפלאי ה- Poutin - זן משמין ביותר של מאכל לאומי, שכשמזמינים אותו צריך גם להזמין תור לקרדיולוג. שכחתי לצלם, אבל בפעם הבאה. כמובן שאנחנו לקחנו את הואריאציה בלי מיונז.

לסיום - שמתי לב שזה פוסט שלם בלי מיצי (לתשומת ליבך T מבלגיה :) ), אז הנה אחת למזור:

חתולה בג'ט-לג

פינת ה"דברים שצריך להסתגל אליהם":

המחירים כאן אף פעם לא כוללים מע"מ ו/או מיסי פרוביציה ועיר. כלומר, על כל מחיר שרואים (כמעט), צריך להוסיף (כאן זה 12%) - בעיני זה דיי מציק, ומעניין כמה זמן יקח להתרגל. בנסיעה לארה"ב התלוננתי בפני איזה מוכר והוא ענה לי:

But how would you know that I pay my taxes if I would show you a final price?!

יש לציין שלא עקבתי אחרי ההגיון המעגלי של הטיעון שלו, אבל O הציע פיתרון אחר: בהינתן שבכל פרוביציה, ויתכן שאף בכל עיר או מחוז יש אחוז מיסים שונה, כך רשת קמעונאית יכולה לקבוע מחיר רשמי אחיד - ובכל במקום מוסיפים עליו את המס הנדרש. חבר'ה כאן הודו שזה הפעם הראשונה שהם שומעים לזה הסבר שהוא סמי-הגיוני, ויתכן שזה אף הסבר מתקבל על הדעת. 

למרות זאת, כל פעם אני מרים רבע-גבה כשהסכום לתשלום יקר יותר מהמחיר המסומן. גרררר.

פינת הפיקנטריה:

ונקובר היא נמל הבית של סדרות ווי-פיי רבות - סאטרגייט צולם כאן, סנקצ'וארי, ואף פרינג'. בטיולינו בעיר, חשפו אותנו T וD לשתיים מהפנינים של פרינג':

בתוך אולם האורפאום יש קו חולשה, ובו קל לעבור בין היקומים. זה השלט החיצוני של האורפאום בסדרה

במציאות: הספריה העירונית של ונקובר. בפרינג': בניין המפקדה של הפרינג' דיביז'ן ביקום המקביל (מצולם עם פילטר מעט אדום לדעתי)