אוסף אקלקטי של עדכונים

כבר צחקה עלי K שאפשר בקלות לזהות את הכתיבה שלי לפי הקצרנות: אצלי כל סיפור הוא שלושה משפטים בני ארבע מילים כל אחד. הפוסט הזה ידגים יכולת זו.

יורד עכשיו שלג בחוץ.

הוא עוד לא נערם.

מאוחר יותר נצא לצלם.

שלג מהחלון

יצרתי קשר עם MOSAIC,

אירגון ממשלתי למציאת עבודה.

אחרי אבחון רמת אנגלית,

יחזרו אלי עוד 2-4 שבועות.

היינו אתמול בגרנוויל איילנד.

מאוד מרשים להגיע בגשר.

אכלנו שוקולד וקנינו פטריות.

היינו בסקי בהר קפריסין הברושים (מאויית אחרת מקפריסין... ותודה ל- O.F. שהסב את תשומת הלב).

השלג היה טוב מאוד.

עשינו מנוי ונחזור שוב.

E יספר אולי יותר על הנושאים שציינתי. אתמול הלכנו לתיאטרון ריו. ציפינו לראות שם הקרנה של הקוסם מארץ עוץ עם מופיעים חיים על במה. בסוף לא היה סרט אלא הופעה חיה של ראיין סטיל. אחרי שחזרנו הבייתה גיליתי שההופעה שחשבתי שתהיה היתה לפני שנה. מעז יצא מתוק, וזכינו לראות מופע שוליים מוזר שגם הרוגטקה היתה מתקנאת בו. הרגשנו קצת כמו בהקרנה של המוסד הסגור - רוב הצופים היו חברים זה של זה ושל המופיעים. לא בטוח שנתאמץ להגיע להופעה הבאה, אבל לפחות אנחנו יודעים שיש תרבות שוליים פה. יש די הרבה דברים לעשות, ועיתון הקהילה מספק שפע של אופציות, רק צריך להבין מה עומדים לראות. בפעם הבאה נבדוק יותר ביסודיות.

המלכה איזולדה-משהו בקטעי קישור

אבזור טכנולוגי של הבית - חלק א

בפוסטים קודמים פירטתי שעשינו אינטרנט בבית (ד.א. הטכנאי הגיע בדיוק על הדקה!), ועכשיו הגיע הזמן לפרט קצת יותר מה קורה כאן. זה פוסט טכנולוגי, ובזאת אני מרשה לשלושת-רבעי מקוראינו לזנוח את הפוסט הזה:

• אינטרנט - 25 מגה הורדה, 10 מגה העלאה, מגבלה של 250 ג'יגה לחודש, דרך Novus, מחיר מבצע של 20 דולר לחודש לשנה. צ'ופר - אין צורך במודם, יש שקע לכבל רשת בקיר ליד המטבח
• ראוטר די-לינק אסתטי, שמקבל את האינטרנט הנכנס, ומשדר אותו לשאר הבית בווי-פיי N שאמור להיות מהיר מספיק ל- HD (עושה רושם שכן, מבדיקה זריזה אך לא מספיק מדוייקת)
• הארד-דיסק חיצוני 3.5 אינצ' בנפח טרה (בא איתנו מישראל), שמחובר בUSB אל הראוטר, ויושב בתושבת נאה שקניתי כאן בסטייפלס עם הראוטר. דיי זול. יש גם עוד שני דיסקים חיצוניים קטנים בגודל, לא לדאוג...
  היתה לי מלחמה עיקשת עם המק לגרום לו לראות את הדיסק הזה ככונן רשת. די-לינק מספקים אפליקציה שלהם שאמורה לעשות את זה פשוט, אבל דרכה המק פשוט מסרב לעשות mount לדיסק. במלחמה כמו במלחמה, דוד גוגל נחלץ לעזרה, אך ללא הועיל - פשוט אין פתרונות טובים למע' הפעלה ליאון והתוכנה הזו שאמורה לעבוד. עוד כמה גיגולים אח"כ פשוט התחברתי אליו בפרוטוקול SMB וגרמתי למק להתחבר אליו בכל לוגין. (באמת נראה למק הזה שהוא ינצח אותי??)
  יש לציין שבשבתו כמחשב חלונות, הוינדוז רואה את כונן הרשת הזה ללא שום בעיות. העיקר במק הכל אמור לזרום חלק ולהיות ידידותי. עלאק
• מקבוק פרו 13 אינצ'. זה, נכון להיום, המחשב העיקרי שלנו. כבר סופר איך המוכרים לא ידעו איך לשים עליו עברית, אבל סוף טוב הכל טוב. יש לו רק 4 ג'יגה זיכרון, ומתברר שהמק גוזל המון זיכרון: כשגם אני וגם O מחוברים, ולא מפעילים תוכנות כבדות (קצת כרום, Vox למוסיקה, ובערך זהו), כל אחד צורך כ2 ג'יגה זיכרון! והעיקר מעלילים על וינדוז שהוא בהמה. (זה נכון, הוא בהמה. זה לא אומר שהמק אינו כזה באספקט הזה) אז כששנינו מחוברים לא ממש כדאי להפעיל את פיוז'ן (תוכנה של VmWare) - כלומר את הוינדוז, כי הכל נהיה בלתי נסבל. צריך שרק אחד מחובר, ואז אפשר.
  בהקשר הזה - כנראה שאזמין זיכרון ודיסק SSD מOther Wold Computing, עושה רושם שהם יודעים מה הם עושים, וזה זול בסדר גודל כמעט מאשר לרכוש במקור דרך החבר'ה עם התפוח החיוור.
  אני עדיין במלחמות עם המק - אני יודע איך לפתוח מוזיקה עם ווקס, ולא עם איי-טיונז, אבל עדיין לא גיליתי איך לגרום לזה שאייטיונז לא יפתח כשאני לוחץ פליי... הצלחתי לנגן avi/mkv עם VLC Player, אבל אני עוד לא יודע איך לגרום לזה שזה יהיה דיפולט. שנאמר, עוד ניצחון כזה, ואבדנו. ברור שזה סה"כ חיפושים ממוקדים בדוד גוגל, אבל סתם לא יוצא
• טלפונים - יש לנו Nexus-1 ו- Galaxy Nexus. יש משהו טוב בלקחת את האנדרואיד היישר מפי האתון, בלי שחברות הסלולר מחרבות אותו. מכשירים דיי מדהימים, שיכולים (כמעט) להחליף מחשב.
  עד שהתחברנו לנובוס, האנדרואידים שימשו כראוטר לעת מצוא - אנחנו בתוכנית של Mobilicity ובה, כל עוד בתוך הערים, יש לנו דאטה בלתי מוגבל.
  בימים האחרונים, שבהם כל פעם אחד מאיתנו היה צריך את המחשב כדי להתכונן לראיונות עבודה, גיליתי מה באמת חסר - מקלדת נורמלית.
  אז הזמנתי באי-ביי מקלדת בלו-טות' (לקנות כאן בפיוצ'ר שופ/בסט-ביי היה עולה פי 4!), ויקח לה מס' ימים להגיע. וכמו שאמר גרגמל - "ואז תראו!" - אפשר לחבר עכבר ומקלדת לאנדרואיד ויהיה שמח. או לכל הפחות - יהיה אפשר לכתוב באופן נורמלי, ולא רק על המק
• מדפסת - אחרי 10 שנים ללא מדפסת בבעלותנו, יש לנו אחת עכשיו. אינק-ג'ט כזו תוצרת Brother, שהיא גם סורק וגם פקס (אין טלפון בבית, אז זה לא עזרה גדולה). זה טוב, כי כל פעם צריך לסרוק או להדפיס דברים, ועוד אין לנו מקום עבודה שיש בו את השירותים האלו.
  כמובן שהיא יודעת להתחבר בווי-פיי, והדבר המפתיע הוא שזה עבד פרפקט גם כאשר אחד האנדרואידים היה הראוטר! כל הכבוד!
• Xbox - בסוף המנוול בא איתנו - הקונה הפוטנציאלי שלי הבריז בסוף, ולא מצאנו קונים במחיר סביר. כן, הוא אירופאי אז צריך לקנות ספקכוח (נא לקרוא כמו הילד כאן), אבל יוצא יותר זול. כמובן שעוד אין טלויזיה, אז הוא יושב מיותם במדף בשלב זה

תוכניות להמשך: טלוויזיה וכנראה בוקסי. אבל זה יחכה עד שתהיה עבודה (?). המשך יבוא...

איך מבדילים בין E ל-O, גרסת קנדה

בחיי היום יום הרבה פעמים צוחקים עד כמה אנחנו דומים: גברים, לבנים, שיער לא ארוך, משקפים, לבושים ברישול, ממש תאומים!

אפילו באוטובוס כאן מישהי זרה שאלה אם אנחנו אחים; כנראה האינטראקציה בינינו אינטימית (גם בלי להיות משמשנים), מכדי שנהיה סתם חברים, וההשלמה הברורה היא אחים, או אפילו תאומים...

אז לרגל נעלי הראיונות שרכשנו, ומעילי הסטודנטים הכמעט תואמים, מצ"ב מדריך בצבע, איך להבדיל בינינו.

איך להבדיל בינינו

1. אצל E - יש כובע. אצל O - אין.
2. אצל E - צעיף אדום (לא בתמונה). אצל O - צעיף כחול.
3. אצל E - לולאות וווים (לא אנקולים!). אצל O - כפתורים.
4. אצל E - יש כאן תפר בין חתיכות מעיל. אצל O - אין.
5. אצל E - מעיל אחיד, לא רואים סריגה. אצל O - רואים סריגה, מקרוב; למעשה אם אתם רואים, כנראה אתם קרובים מדי.

יש לקוות שפוסט זה יעזור לכולם להבדיל בינינו, גם עכשיו, עם המעילים התואמים.

נ.ב. - בסוף O מצא נעליים במידתו בחנות בדאון-טאון בונקובר (ecco), וגם מעיל נמצא כאן (ב-la chatau), ואף בקלירנס עוד יותר מרהיב מאשר בארה"ב!! 

טיול קניות בארה"ב הסמוכה

בקושי התחלנו לבדוק את אפשרויות הקניות כאן, אבל הציעו לנו לבוא ליום טיול/קניות בארה"ב, וכמובן שלהצעה שכזו לא אומרים לא. 

בדיעבד, לא לגמרי ברור אם זה משתלם כלכלית, אבל היה נחמד בכל אופן.

לקחנו רכב שכור בבאדג'ט ממש ליד הבית (ל-T יש כל מיני הנחות והטבות שם דרך כרטיס האשראי, וכשנתחיל לעבוד גם אנחנו נעשה כזה) - וקיבלנו אפגרייד למאזדה 5, כך שהיה מקום ל4 מבוגרים ומלאאאא קניות :)

מעבר הגבול הרגיל (Blane) נוטה להיות עמוס בתורים בסופשים (הרבה קנדים חוצים ליום קניות), אז נסענו למעבר Sumas שנמצא סמוך ל-Abbotsford, כשעה נסיעה. שם אכן התור היה קצר, אבל נאלצנו, אחרי התור למכוניות, להיכנס לאימייגריישן האמריקאי, כי לO ולי לא היו פתקי הקרטון הקדושים של האמריקאים. אז חיכינו שם עוד קצת בתור (לא נורא). הפקיד שקיבל את המסמכים כשישבנו באוטו היה תקיף ורשע, אבל הפקיד שנתן לנו את הקרטונים היה חייכן ואף התבדח(!), וכמובן שהכינונו מראש 6$ לראש תשלום על הקרטון. 

משם היה צריך לנסוע חזרה לכביש 5, לכיוון Bellingham - גם סיפור של כשעה. כלומר, במקום לבלות בתור בגבול בילינו בנסיעה, אבל לא הרווחנו זמן. פעם הבאה, עכשיו כשיש לנו את הקרטונים, כנראה יותר מהר לעבור בבליין. 

לקח חשוב: כשעוברים בסומאס, לשים לב טוב טוב למהירות, כי יש שם שוטר משופם ששמח לקנוס את הנהג ב-150$ על נסיעה ב50 כשמותר 35 (מיילים לשעה; לפחות בקנדה משתמשים בשיטה הנורמלית, אבל ארה"ב, כארה"ב, ע"ע שנורקסים למי שמכיר).

נסענו דרומה עד לאאוטלט המפורסם של טולאליפ (יש לא קטנים ממנו צפונה משם) - כדי לפגוש לא.בוקר (שהפכה לא. צהריים) מכרים-רחוקים של T בiHop - ואריאציה משמינה של בית הפנקייק - ארוחת בוקר/אומלט עם הפתעות, וערימה נאה של פנקייקים לקינוח. וכמובן "קפה" עם רי-פיל.

פאשלה - שכחתי לצלם.

שם קנינו חול נורמלי למיצי (בניגוד לחול האורגני שמצאנו בחנות הפלצנית ליד הבית - עובד הרבה פחות טוב, וגם היא מחווה דיעה בנושא) בחנות חיות גדולה כמו רמי לוי, ועשינו קניות בקוסקו האמריקאי, שהוא - כידוע - זול הרבה יותר מהקנדי (מה גם שהמס במדינת וושינגטון נמוך משמעותית מאשר בBC).

הרכש החשוב מקוסקו ארה"ב, חוץ מעוד ערימות מזון וקפה, הוא רומבה זולה - זה רובוט קטן ששואב אבק ואמור גם לנקות בלטות. זה נחמד, צריך לנקות פחות עם זה מאשר בלי - בעיקר את השטיחים, אבל זה לא מושלם.

מיצי משגיחה על רומבה, ממרחק בטוח. שעות של הנאה! לפחות היא (עוד לא) מנסה לחבל

ולהמשך מסע הקניות: מכיוון שהארונות כאן מגיעים (כמעט) בלי מדפים, והרבה מקום לתלייה, נכנסנו להום-דיפו לרכוש מדפים. ביציאה שועשענו מזה שמוכרים שם כספת לרובים.
כמו שאמרו בסטאר-גייט יוניברס:

Greer: (Standing in front of a electronics store named "Draxxon Electronics," he sighs heavily) What kind of city doesn't have a gun store?

Volker: Maybe they're Canadian.

לכל מי ששואל למה לא ארה"ב, זו אחת הסיבות.

תחי הזכות לשאת נשק?

ו(סוף סוף!) הגענו לאאוטלט של חנויות הבגדים. היתה חוויה מעט מתסכלת, כי הבגדים שבסייל הם בד"כ במידות אקסטרא אקסטרא לארג'! אחת הסיבות שאני אוהב לקנות בגדים בארה"ב היא ששם אני מידה מדיום :)

לשותפינו למסע הקניות (האמת שshopping spree מתאר את זה יותר טוב) - T ו D יש טעם מובהק בבגדים, ועלינו לשמוח על כך. לקחו אותנו לחנות של Kenneth Cole כדי למצוא נעליים שלא מביך לנעול לראיון. מצד שני, הן גם צריכות להיות משהו שאנחנו נסכים לנעול לא רק לחתונות. ההוראות הברורות של D היו: שלא יראה כמו נעלי התעמלות! וכמובן הרוב המכריע של מה שהסכמתי לנעול נפל בקטגוריה הזו. אז מקנת' קול יצאנו ללא כלום.
בסוף מצאתי נעליים סבירות בRockport - פשרה בין מה שצריך (נעלי אדונים) לבין מה שאני לא מוכן לוותר עליו (סוליית גומי...) - שחורות, עמידות בגשם, לא משמימות מדי, ונוחות מספיק.
לO לא מצאנו שם נעליים - הוא במידה שאין להם באאוטלט כמעט בכלל.

משימה שניה היתה למצוא מעילים מספיק אופנתיים, שלא יהיה מביך להיראות בהם. עד כה היינו עם מעילי הסקי או מעילי הפוך, אבל קצת צחקו עלינו, כי לא מספיק קר לפוך. אמא שלי קוראת לזה מעילי-סטודנטים (ראו תמונה בפוסט עתידי): מעיל צמר שחור ארוך, וחם יחסית, עמיד בגשם לא חזק, ונראה מספיק מכובד.
אז מצאנו כמה כאלו באאוטלט, אבל רובם היו במידה XXXXXXXXL וצפונה. הבודדים שכן היו רשמית במידה הנכונה, היו בדיוק ארוכים בשרוול או צפופים בכתף. בקיצור - גם זה לא היה זה.

מכיוון שלא היתה לנו רשימת קנית ביגוד משמעותית, התקפלנו מטולאליפ, ונסענו שעה צפונה, לטריידר ג'וז. אלכוהול אסור להביא בחזרה לקנדה אחרי פחות מ24 שעות, אבל כן הצטיידנו במיני תופינים ואגוזים (לכבוד טו בשבט כמעט) ושאר ירקות (ליטרלי):

טריידר ג'וז. למצולמים אין קשר לכתבה

לפני ארוחת ערב, עצרנו בעוד שופינג מול, ושם סיירנו בMacy's, מכל המקומות. מצאנו שם מדף של מעילי-צמר ראויים בקלירנס! רב האושר! מצאתי לעצמי מעיל הולם, וגם צעיף אדום בוהק. לO לא נמצא שם מזור :(

לסיום אכלנו בפוד-קורט של השופינג מול הזה, היה להם מונגוליאן-גריל נחמד, ממש לא נורא יחסית לפאסט-פוד.

שיחק לנו המזל בדרך חזרה - והתור בגבול חזרה (הפעם הלכנו לבליין, בלי להתחכם) היה קצר וממש לא נורא.


עייפים אך מרוצים חזרנו הביתה בערב, ומילאנו את ארון הגודיז בכל טוב:

תמונה חוזרת מפוסט קודם. עמכם הסליחה.

פינת הדברים שצריך להתרגל: טוב, האמת - קל להתרגל, וגם כיף - ריפיל לשתיה!

מסעדות ובילויים (הרבה תמונות, פיצוי על הפוסט הקודם)

אנחנו בהחלט משתדלים גם להינות בין כל הסידורים ולחצי ההגעה וההתחלה, ולמרות הלחץ ללמוד לראיונות עבודה - להספיק גם לבלות קצת.

עשינו יום טיול במסלול סובב סטנלי פארק:

יצא כ-20 קמ

Lion's Gate Bridge

אכן אכלנו קלפטיקו מעולה וגם סופלאקי במסעדה היוונית בדייוי סטריט שT המליץ עליה: Stepho's Greek Taverna. 

בדרך מפה לשם נהנים מהנוף הונקובראי:

מבט לכיוון מרכז המדע

ובלילה

התרשמנו מפסטיבל Illuminate Yaletown:

רקדנית עם הולה-הופ מאיר (או אולי עם לייט-סייבר?)

פסלי קרח נמסים בחום של ונקובר

מילאנו את הארון בגודיז בביקור בארה"ב (ועל כך פוסט נפרד, בטח מחר):

וגם הספקנו אתמול בערב לשתות פיצ'ר (קנקן) בירה ב8$ באחד המקומות הגאים בדייווי סטריט :)

הספק לא רע סה"כ!

פוסט סידורים קצר ונטול תמונות

לא באמת סידור, אבל ראוי לציון: בסוף קנינו מק-בוק פרו. כן כן, גם אנחנו תרמנו לאימפריית הרשע האמיתית, ואנחנו שומעים את הנשמה של הילד הסיני המסכן שהכניסו לתוך המחשב הזה מתייפחת בלילה. קשה להתרגל למע' שלא רגילים אליה, למרות שזה כאילו סופר חכם. זה בעיקר יודע-הכי-טוב-מה-טוב-בשבילך-לך-תמצא-איך-לנגן-מוזיקה-לא-דרך-אייטיונז שקצת מג'נן אותי.

ותודה לN מציריך שחסך לי חיפוש בגוגל (הא הא... והמבין יבין) לגבי איך עושים home או end במכשיר הלבן הזה (תשובה - כפתור קומנד וחץ ימינה או שמאלה). מתקמצנים לי על מקשים במקלדת לטובת אסתטיקה. פחחח.

אה - גם המקלדת רק באנגלית, והתקלנו את המוכרים איך להוסיף עברית. ברור שזה קלי קלות, ועובד מיד איך שהוא מגיע, אבל עדיין אין עברית על המקשים. לי זה לא מפריע הרבה (ותודה לויקטור הקיפוד שלימד הקלדה עיוורת בכיתה ז'), לעומת זאת לO עוד יקח קצת זמן להתרגל.

ונעבור לסידורים:

כרגע קיבלנו בדואר את כרטיסי ה SIN, שאותם יש להטמין טוב-טוב ולא לתת לאף אחד!!

לקח להם קצת יותר משבוע להגיע.

את הבקשה לביטוח הרפואי שלחנו בדואר רגיל שבוע שעבר, ולזה לוקח קצת יותר זמן, אבל בינכה הוא יכנס לתוקף רק עוד 3 חודשים.

עשינו את הקומבינה שמאפשרת להתקשר אלינו מישראל במחיר שיחה מקומית, ולנו להוציא לישראל שיחה במחיר שיחה מקומית. נוח ונחמד - אם מישהו מעוניין, אשמח לתת פרטים, אבל אם אני מפנה חבר אליהם, אני אקבל צ'ופר ;)

אם איכשהו אתם רוצים, ועדיין אין לכם את המספר שלנו, צרו קשר.

התברר שכרטיסי האשראי המקומיים ייקחו עוד זמן - רק היום קיבלנו טלפון שאומר שאישרו אותם, ויקח עוד כ7 ימי עסקים עד שיגיעו אלינו.

הנחתי שגם כאן צריך כרטיס אשראי כדי לעשות אינטרנט בבית; אז חיכינו עם זה. הסבירו לי שלא באמת צריך, והיום סוף סוף הזמנתי אינטרנט הביתה (יגיע מחר), והם לא צריכים כרטיס אשראי; בסוף החודש שולחים חשבון, ואם לא תשלם, ינתקו. כמו חברת חשמל בארץ. היו נחמדים ונעימים - נראה אם באמת יגיעו ב9:30 כמו שאמרו.

בבניין שלנו יש 3 חברות שנותנות שירות כזה, והלכנו על הכי זולים (Novus). 

כבר נמאס להזרים אינטרנט דרך הסמארטפונים...

קוסקו ואיקאה

אחרי שסיימנו להירשם אצל הרשויות, התפנינו למילוי הבית. למרבה המזל היתה איתנו ‏D שתיפקדה כמדריכת טיולים בקוסקו והראתה לנו איפה כל דבר וגם נתנה טיפים חשובים. לדוגמא: לשים לב לגודל של שקיות הזבל, כדי לא לקחת שקית ענקית. וגם שיש אוכל מוכן סביר. כשיגיע ה PR נעשה שם כרטיס אשראי (נותן עוד הנחות שם, וגם משמש לצבירת קרדיט-היסטורי הנודע לשמצה).

הביקור בקוסקו מעלה תהייה כלכלית: האם יש לנו מה לעשות עם האריזות העצומות שלהם, או שחצי יתקלקל, ועדיף כבר לקנות בסופר היקר מתחת לבית? נעדכן בהמשך לגבי סוגיה חשובה זו. שלא למנות את דמי החברות הלא חינמיים שלהם.

אחרי קוסקו היינו שפוכים והלכנו להתאושש בבית. אנחנו גרועים בחנויות גם ככה, וקוסקו זה באמת מנת יתר של סופר.

עכשיו שיש אוכל בבית היה אפשר להכין אוכל (כמעט) כמו בבית הקודם, וקינוח כיד המלך:

כמו שאמרה A מת"א - התבחיל!

החלטנו שסידורים ברצף זה מוגזם, אז בין קוסקו לאיקאה עשינו את סובב סטנלי פארק, עליו יכתב פוסט אחר.

את הבית ריהטנו באיקאה ריצ'מונד. משלוח של ריהוט לשני חדרים עלה 88 דולר, ככה שזה ממש לא נורא, לשם ובחזרה נסענו בתחבורה ציבורית. החיסרון של המשלוח זה שהוא הגיע אחרי יומיים, ובינתיים מיצי החליטה שהתחילה מערכה שלישית, ופינצ'רה את המיזרון המתנפח. שני לילות בילינו על מזרוני טיולים ושקי שינה, מכוסים בשמיכה זוגית. לי זה היה יותר נוח מהמזרון המתנפח. לא נורא, היה בחנות פריט זהה והוא הושב לבעליו. לקחנו בחשבון שחתולים ומזרון אויר זה שילוב מסוכן.

מערום העגלות שלנו

פעם חשבתי שלבנות רהיטי איקאה זה כיף, אבל יום שלם של בניית רהיטים זה יופי של גמילה.

E מוסיף: הגם שבאנו עם רשימת קניות אחרי שחרשנו את האתר של איקאה, עדיין יום שלם להתסובב שם עשה לי כאב ראש. וכמובן שאכלנו את כדורי הבשר השוודים, איך אפשר בלי?

מיצי בודקת את המיטה החדשה שלה

הוראות ההרכבה של הפח.

האלו? איקיאה?? נו, באמת - מי יתבלבל עם ההוראות האלו?

עדיין חסר בבית: קערה לסלט, מקום לספוג שטיפת כלים בכיור, ופיתרון לתליית מגבת ידיים בשירותים. גם בישראל אין לי מושג איפה קונים כאלה, אז פה בטח שלא.

ועוד דבר שהייתי צריך לגלות: איפה יש תיבת דואר לשליחת מכתבים, ואיך היא נראית. ראשית הופתעתי שהיא לא אדומה כמו בישראל. שנית הופתעתי לגלות שיש מול הדלת של הבניין תיבה, אחרי שהשכנה הנחמדה שפגשתי במעלית לקחה אותי איתה לתיבה שנמצאת שני בלוקים ליד.

תוכניות להמשך: עכשיו אחרי שהסידורים הדחופים הסתיימו, הגיע הזמן לקרוע את דייבי סטריט, וגם להירשם לאיזו תוכנית הכנה לראיונות ואולי שיפור אנגלית.

דברים להתרגל אליהם: גורס אשפה. עוד לא מצאתי דרך נוחה לדחוף את האוכל לתוכו בלי לחשוש שהוא יאכל לי את המזלג שאיתו אני דוחף את המזון.

סידורים ראשונים בקנדה - מספר SIN, בנק ועוד

למרות העייפות הגדולה אחרי המסע הנה (בפוסט הקודם..), הג'ט לג היכה ללא רחם. בערב הראשון T לקח אותנו לאכול בחוץ: למדנו שהבירה המקומית של מבשלת גרנוויל היא מוצלחת:

המבורגרונים חמודים ובירה

הצלחנו להחזיק עד בערך עשר, ושבנו הביתה לשינה על מיטה מתנפחת שאורגנה מראש (ועל זה נאמר: אקדח שרואים במערכה הראשונה. המשך יבוא בפוסט המשך).

התעוררנו ערניים, בטוחים שחושך בחוץ כי מאיר כאן מאוחר. היה שתיים וחצי בלילה. הצלחנו לישון עוד קצת, אבל מוקדם הרבה יותר מדי התחלנו לסדר דברים בבית, ולפרוק תיקים.

בפוסט קודם, O פירט מה התוכנית ליום שישי הראשון (כלומר, היום בו עוסק הפוסט הזה). קנינו מראש (בסבן-אילבן) כרטיסיה, וכשהשעה אמרה שהגיוני, ירדנו לשתות "קפה" בסטארבאקס מתחת לבית, ולקחנו את הסאבווי (קנדה ליין) לתחנת Broadway/Townhall. משם בחרנו ללכת ברגל, כי היה יום יפה, אל משרדי Service Canada המקומי, כדי להוציא (SIN (Social Insurance Number. זה בערך משרד הפנים; הבאנו דרכונים ואת כל הניירת שקיבלנו יום קודם באימיגריישן. אחרי תור קצר מאוד נשאלנו במה מדובר, ונאמר לנו לשבת ולהמתין לתורנו. אולם ההמתנה אוכלס ע"י אנשים שנראו מקומיים או מהגרים (וקשה לדעת מי זה מי), ויש שם גם מחשבים וטלפונים לשירות הבאים - לצורך אירגונים וחיפושים. אחרי זמן קצר נקראנו לדלפק, ובו גברת ידידותית לקחה מאיתנו את המסמכים ועיבדה אותם אחד אחד, לא מאוד מהר, בהקפדה על איות נכון, ומה שם פרטי ומה משפחה. היא גם נתנה לנו לקרוא ברושור שאומר עד כמה חשוב לשמור על ה-SIN, ונותנים אותו רק לבנק ולמעביד. אחרי לא הרבה זמן יצאנו שנינו עם מסמכים הנושאים את ה-SIN החדש שלנו, ואת הכרטיסים ישלחו בדואר.

שמחים ומרוצים נפנינו לסידור הבא: בנק. החלטנו לקחת אוטובוס חזרה לדאונטאון, וגם התברר שהכרטיס הנסיעה שלנו עוד בתוקף (הוא תקף לשעה וחצי מרגע האישרור). אוטובוס על חשמל זה פטנט נחמד. כשהוא נוסע המנוע מרעיש, אבל כשהוא עומד יש שקט. היתה נסיעה מעניינת: עברנו ברחוב Hastings ונחשפנו לשורת ההומלסים הגדולה ששם (שולחים אותם מרחבי קנדה לונקובר, כדי שלא ימותו בקור במקומות האחרים!), פתאום האוטובוס נעמד והורה לעבור לאוטובוס שהגיע מאחוריו, ולקינוח, האוטובוס המפרקי נעמד בסיבוב ממש לפני התחנה שלנו ולא יכל להמשיך כי אוטובוס אחר חנה קרוב מדי לסיבוב. ירדנו שם, ומצאנו את הדרך אל הבנק. 

הבנק (זה לא באמת בנק אלא Credit Union) הוא VanCity ומכיוון שהשמועה אומרת שכאן פשוט לעבור בנק, לא עשינו סקר מקיף. הוא נחשב זול ופשוט. טיפלה בנו באדיבות וידידותיות גברת שעלתה ממקסיקו (היא סיפרה דיי הרבה, וקישקשה גם דברים שלא קשורים לפתיחת חשבון). בתור שני מסמכים מזהים היא לקחה דרכון וכרטיס אשראי ישראלי (!). רישיון ישראלי לא נחשב. הפכנו לבעלי מניות בקרדיט יוניון (5 דולר כ"א), וכדי לקבל כרטיס אשראי (סקיורד - secured, ויקח שבוע עד שיגיעו בדואר) - הפקדנו ערובה שאי אפשר לגעת בה. סטיפה נאה של מזומנים הופקדה אצל הגברת, וכעבור רגע וחצי קיבלנו כרטיסי בנקומט עם צ'יפ שמשמשים גם כ debit card - חיוב מיידי מהחשבון. 

בתור אנשים חדשים כאן אין לנו Credit History - ולכן זה אומר שאף גורם פיננסי לא סומך עלינו (לבנק נתנו מזומן, ולהנהלת הבניין שלחנו את אישור היתרות מהבנק. מה שמזכיר לי - באימיגריישן בכלל לא ביקשו לראות אותו!), ולכן כרטיס הדביט מוגבל ל100$ ביום (אחרי כמה זמן הם מעלים את זה ל400$), וכרטיס אשראי חייב להיות סקיורד (זה אומר שאפשר להשתמש בו לקניות יותר גדולות, אבל חייבים לסגור בצד את הסכום, אחרת הבנק לא יאשר את העיסקה!).

התלבטנו עם הגברת, כי ידענו שיש לפנינו ימים של קניות גדולות (ריהוט, מחשב, טלפון וגו') - מצד אחד, עוד אין אשראי, מצד שני הדביט מוגבל. האם חייבים להסתובב עם מזומן?

בניגוד לשמועות על תרבות הקטנת הראש, הגברת הגדילה ראש - ואמרה שעד שיגיעו כרטיסי האשראי, היא תתן לנו לכרטיסי הדביט מגבלה של 1500$ ליום! אכן נוח מאוד. 

תחנה הבאה: אוכל! השעונים הפנימיים שלנו היו עוף-גריד לחלוטין, והחלטנו שזה זמן טוב לאכול - סביבות 12 בצהריים - אולי זה באמת יעזור לסדר את השעון. קצת אקראית בחרנו מסעדה ממש ליד הבנק, ובה אכלנו מרקי ראמן גדולים וטעימים (ומשמעותית יותר זולים מבזוזברה!):

אחרי שאכלנו היינו מוכנים לישון כמובן, אבל אמצע היום... אז המשכנו לדבר הבא - תקשורת סלולרית. החלטנו ללכת על Mobilicity שהציעו, בתחומי הקליטה שלהם (רק ערים גדולות) שיחות, סמס ודאטה לא מוגבל, במחיר לא נוראי. רכשנו סימים, והתחלנו לקנפג את הטלפונים שלנו. כשנכנסנו הם בדיוק קיבלו משלוח של נקסוס-גלקסי, אבל עוד לא יכלו למכור אותו. התברר שכמובן אפשר להגדיר את הטלפון של O (נקסוס-1) לעבוד על הרשת שלהם (היא לא GSM סטנדרטית), אבל הטלפון הענתיקה שלי לא יכל להתמודד עם זה.  

אז "נאלצתי" לרכוש שם טלפון, והופ, היה אפשר כבר לקנות את הגלקסי-נקסוס! כן, כן, ערקתי מהוינדוז-פון (שהיה בבעלות המעסיק בינכה), ליהלום שבכתר האנדרואיד. יש לציין שזה לפחות לא אייפון, אבל אם היו פחות סגורים לא הייתי בוחל גם בהם...

הדביט קארד לא עבר (אוף!), אבל השארנו עלינו מספיק מזומנים (סוף מעשה וגו') - והפכתי להיות הבעלים הגאה של פיסת אלקטרוניקה מרהיבה, והיות והייתי הקונה הראשון, אף זכיתי על חשבון הבית באזניית בלו-טות'. ווהוו!

אז הצטרפתי לאלו שמצלמים ומעלים לפייסבוק מייד. דיי הרבה יחסית להרגלים שלי...

החנות של מוביליסטי. התמונה הראשונה מהטלפון החדש שלי...

למי שקורא בעיון (אני בטוח ש-Y ממבשרת ראוי לקרדיט), וגם הודאג כהוגן - אציין שמיד אחרי הרמנו טלפון לבנקאית, והתברר שבטעות היא שמה את כל הכסף שלנו בsavings ועכשיו העבירה לchecking... משם ואילך אנחנו משתמשים בכרטיס הדביט נון-סטופ, בהצלחה מרובה. 

משם המשכנו לסיור בפסיפיק-סנטר (שופינג-מול ליד הבית), והבנו שאנחנו עייפים מכדי לקבל החלטות שקולות על קניות נוספות. הלכנו הביתה לשנ"צ כפוי. 

משהקצנו הלכנו לארוחת ערב עם T ו-D ב- Red-Robin, ונחשפנו לפלאי ה- Poutin - זן משמין ביותר של מאכל לאומי, שכשמזמינים אותו צריך גם להזמין תור לקרדיולוג. שכחתי לצלם, אבל בפעם הבאה. כמובן שאנחנו לקחנו את הואריאציה בלי מיונז.

לסיום - שמתי לב שזה פוסט שלם בלי מיצי (לתשומת ליבך T מבלגיה :) ), אז הנה אחת למזור:

חתולה בג'ט-לג

פינת ה"דברים שצריך להסתגל אליהם":

המחירים כאן אף פעם לא כוללים מע"מ ו/או מיסי פרוביציה ועיר. כלומר, על כל מחיר שרואים (כמעט), צריך להוסיף (כאן זה 12%) - בעיני זה דיי מציק, ומעניין כמה זמן יקח להתרגל. בנסיעה לארה"ב התלוננתי בפני איזה מוכר והוא ענה לי:

But how would you know that I pay my taxes if I would show you a final price?!

יש לציין שלא עקבתי אחרי ההגיון המעגלי של הטיעון שלו, אבל O הציע פיתרון אחר: בהינתן שבכל פרוביציה, ויתכן שאף בכל עיר או מחוז יש אחוז מיסים שונה, כך רשת קמעונאית יכולה לקבוע מחיר רשמי אחיד - ובכל במקום מוסיפים עליו את המס הנדרש. חבר'ה כאן הודו שזה הפעם הראשונה שהם שומעים לזה הסבר שהוא סמי-הגיוני, ויתכן שזה אף הסבר מתקבל על הדעת. 

למרות זאת, כל פעם אני מרים רבע-גבה כשהסכום לתשלום יקר יותר מהמחיר המסומן. גרררר.

פינת הפיקנטריה:

ונקובר היא נמל הבית של סדרות ווי-פיי רבות - סאטרגייט צולם כאן, סנקצ'וארי, ואף פרינג'. בטיולינו בעיר, חשפו אותנו T וD לשתיים מהפנינים של פרינג':

בתוך אולם האורפאום יש קו חולשה, ובו קל לעבור בין היקומים. זה השלט החיצוני של האורפאום בסדרה

במציאות: הספריה העירונית של ונקובר. בפרינג': בניין המפקדה של הפרינג' דיביז'ן ביקום המקביל (מצולם עם פילטר מעט אדום לדעתי)

פוסט ראשון מונקובר - חוויות המסע הנה

אחרי שלושה-ארבעה ימים עוף-ליין, חזרנו להיות אוןליין. באמת, אי אפשר ככה...

נחזור אחורה - השבוע האחרון בארץ היה קשה - פרידות מהמשפחות והחברים. כמו שנאמר - It was a very emotional time for Buttercup. ואז, נהג המונית שהזמנו לשתיים בלילה (לא הספקנו לישון לפני) נתן לנו send off גועלי: הוא רצה לדחוף את החתולה לתא המטען למרות הכלוב. הוא היה מגעיל להפליא, ואמרנו מה פתאום, ושיביא מונית אחרת. הוא צעק עלינו שאין מונית אחרת ונסע!

מנוול.

אז התקשרנו חזרה למוניות, והסברנו מה קרה, והזמנו שוב. כמובן שגם בפעם הראשונה אמרנו שיש חתולה, ושיש הרבה מזוודות. 

הנהג השני היה יותר נחמד, אבל דרש שהכלוב לא יהיה על הריפוד וש"לא יהיה ריח". משונה. והוא גם הופתע מכמות המזוודות. נו, באמת, פעם ראשונה שמישהו נוסע לחו"ל? כנראה שתחנת המוניות הזו לא מורגלת בנסיעות לנתב"ג (הם גם קצת יותר זולים). מיצי נתנה קונצרט בדרך, ונהג חזר על הדרישה בנושאי הריח.

הגענו לתור של הבידוק, וכמובן שמכונות השיקוף התקלקלו אחת אחרי השניה. וכל דקה מיצי מחווה את דעתה, למרות שכיסינו אותה. הנוסעים האחרים הופתעו ("באמת שמעתי מיאו??"), אבל כולם חייכו אליה. תמימים שכמותם :)

אז הופתענו לטובה, מכך שהמאבטחים לא הכריחו את כולם לחכות שנה, ופשוט עשו בידוק כמו פעם, עם הסניפר המצחיק. הגענו מהר לדלפק, וכמו ש-Y ו- M אמרו לנו, כשמגיעים אליהם ומצהירים ש"יש לי חתול, ובאתי לשלם על אובר-וויט", הם חייכנים ולא נזפנים. אני הלכתי לדלפק התשלומים, וO לקח את מיצי לדלפק המיוחד. הם חישבו לא נכון, ולטובתי.

(לצורך הפרוטוקול - היינו עם חתולה שטסה עם המטען - 200$, וזה הם עשו נכון. חוצמזה - מותר שתי מזוודות של 23 ק"ג. הן היו 32 כ"א, וזה אמור להיות תוספת של 70$ כ"א, ועוד שלוש של 23 ק"ג, שהיה אמור להיות משהו כמו 2*70 ועוד 150 דולר, שזה סה"כ 430$. אז הם לקחו רק 300$ בנוסף למיצי. לא לגמרי ברור לי החישוב, אבל לא אמרתי להם שבאתר שלהם הם כותבים אחרת...)

אחראית המשמרת היתה חייכנית ונחמדה, וחיזרה אחרי מיצי, למרות שזו עשתה לה קסססס (צריך לשמור על פאסון חתולת-השאול, בכל זאת!) - קיבלנו אזיקונים לוודא שהכלוב לא יתפרק, ושמנו את כל הניירת. את מיצי מסרנו איפה שמוסרים תיקים לא מזוודתיים, ואמרו לנו שזה בסדר. 

פעם ראשונה, אני חושב, שלא קנינו כלום בביוטי פרי. שומדבר. אפילו לא שוקולד. 

הטיסה לפרנקפורט עברה בשלווה יחסית. כבר היינו גמורים לגמרי (המראה בחמש בבוקר, אחרי שלא ישנו דקה). את "שלושת המוסקטרים" החדש, ראיתי לפרקים, נים-לא-נים. לא סרט ששווה לדבר עליו, אפילו לא לטיסה. אחרי האוכל O ישן בנחרות עדינות, וכנראה שגם אני, בנחרות עדינות פחות. 

בפרנקפורט מקום החניה של המטוס היה תפוס, אז לקחו אותנו לטיזי, ושם אוטובוס העביר אותנו לטרמינל. היה 10- מעלות, וזה דיי קר, כשמגיעים מה"חורף" התל-אביבי. בטיסה היו איתנו נבחרת הנוער בשחיה של מכבי (נדמה לי) והם היו לבושים קל מאוד, וקפאו למדי. אני מניח שמחנה האימונים יעבור עליהם בהצטננות רבתי.

היתה לנו חניה קצר יחסית שם. הספקנו לדגום בשמים לגברים, להתרשם ממחירי וויסקי (שוב לא קנינו כלום!), ולאכול קצת. לפני הבורדינג ביררתי עם דיילות הקרקע מה קורה עם מיצי. אני לא יודע אם מיצי זה כינוי לחתול גם בגרמנית אבל הן קישקשו בטלפון על "Katz... Ja, Mitzi" - ואכן הובטח לנו שהיא הועמסה בשלום. 

Frankfurt

שוב היה שלפ עם אוטובוס קפוא למטוס, וגם עליו ביררתי עם הדיילות שמיצי שמה. הן ביררו, ואמרו שכן. טיסה של 10 שעות, שעברה במצב נומי-נומי בעיקר ("החתול של שרק" נחמד, בעיקר הקטעים החתוליים שבו.)

נחתנו פונקט בזמן (בכל זאת, לופטהאנזה), והתפעלנו משדה התעופה הפלצני של ונקובר, בעיקר כשמשווים אותו לפרנפורט, שעונה לאמרה הידועה של דאגלאס אדאמס. 

המטוס בו הגענו (השמאלי)

בביקורת הגבולות היא הסתכלה על המסמכים, והפנתה אותנו לתור של האימיגריישן. שם היה תור ארוך (איתרע מזלנו ולפנינו נחת מטוס מאסיה עם הרבה מהגרים/סטודנטים). היה שם דוד נחמד ששייך למקום, שאמר שעדיף לנו קודם לקחת את התיקים. וכך עשינו. כל התיקים נמצאו. ברגע שהוציאו את מיצי מהמסוע המיוחד, מיד שמענו, כי היא עוד שמרה על מספיק כוח כדי להתלונן. היו לה מים בכלי, כך שבאמת דאגו לה בסדר. הכלוב היה נקי מג'יפא.

חזרנו לאימיגריישן, ושם קיבלנו מלא ניירות של ברוכים הבאים, לפני שהצטרפנו לתור הארוך. התור התקדם מאוד לאט, ועשה רושם שנישאר שם הרבה הרבה זמן. O ניסה לקבל קיצור תור בזכות חתולה מסכנה שכבר 24 שעות בכלוב, אך ללא הועיל. ואז הפתיעו אותנו לטובה - פתאום הכפילו את כמות הפקידים באשנבים, והפנו חצי מהתור לצד השני של האולם! כך שחיכינו בתור הזה רק שעה. 

כל הניירת היתה ללא רבב, והפקידה טיפלה בנו מהר יחסית. הדבר היחיד הבעייתי היה שניירת הGoods to Follow שלנו לא היתה לפי התקן הקנדי, אז לא החתימו לנו כלום, ונצטרך להתקשר אליהם ולנסות לקבל אישורים, לפני שהמכולה תגיע. 

שמחים שזה לא כזה נורא, שירכנו עגלותינו אל עבר היציאה. שם הדוד של המכס עשה לנו תרגיל שוטר אמריקאי קשוח: מתברר שבטופס שמקבלים על המטוס, יש שם סעיף ששואל האם אתה נושא מוצרים מחיות, מוצרי חלב, מוצרי בשר ועוד. באותיות הקטנות, עמוק בסעיף, גם שואלים על חיות. כמובן שענינו לא, וזה בכתב. הוא עשה לנו פרצוף כועס, ושאל למה שיקרנו בטופס - כי הרי על העגלה, בגאון, מתנוסס הכלוב של מיצי, שמחווה דיעה על כל דבר. 

"ואם אתם אומרים שלא הבנתם, אולי גם לא הבנתם את השאר? כי נדמה שכן הבנתם את השאר. אבל כנראה שלא! האם אתם נושאים נשק חם?? Step aside please". כיף. אז הוא הפנה אותנו למכס, איפה שאמורים לפרק לתיקים את הצורה, כולו רושף שרירות לב.

אחרי דקה פגשה אותנו שם קצינת מכס, שהסבירה שבעיקרון זה קנס של 800$, לשקר/לטעות בטופס, וכמובן אי אפשר לשנות את ההצהרה. אבל היום היא תשחרר אותנו באזהרה בלבד, ובכל אופן חייבים לקחת את מיצי לביקורת במחלקת החקלאות, לפני שעוברים שוב במכס. הפתיעה לטובה. 

בחקלאות הסתכלו עליה ועל הפנקס חיסונים, ותמורת 30$ החתימו לה את הדרכון. מכיוון שחשדתי שהם כן יפרקו לנו את התיקים, הסגרתי לידיהם את שתי קופסאות שימורי מזון החתולים שהבאתי. הם הכילו כבד בקר ולכן הושלכו אחר כבוד לפח, לשריפה, על אף שלישראל הן יובאו מארה"ב. (במאמר מוסגר אוסיף ששעתיים אח"כ קנינו מזון זהה כאן בחנות חיות. טוב, ידוע שאין הגיון בכל מיני דברים בעולם) הדודה בחקלאות גם הוסיפה ואמרה שהמון אנשים טועים בטופס בנושא ייבוא החיות, והם בכלל חושבים לשנות אותו!

שוב שירכנו עגלותינו לשוטר הרשע ביציאה מהמכס, ערוכים להצקות. הפעם, כשראה שכל הניירת בסדר, עבר לחיוך קר, ושיחרר אותנו בלי הצקות נוספות.

Welcome to Canada!

קיבלנו מונית גדולה מספיק להכיל הכל בלי צפיפות, והספקנו להגיע לבניין איפה ששכרנו דירה בזמן שהמשרד עדיין היה פתוח. לקח עוד כשלושת רבעי שעה, עד שנכנסנו פנימה. ברוכים הבאים לבית החדש!

(קטן, ריק, אבל מתוכנן היטב). מיצי מאוששת יופי, עדיין סוקרת את הבית, וקצת מופתעת לגלות דברים...

מיצי סוקרת את הנחלה החדשה

אוסיף שמהר מהר קפצנו לחנות החיות, ואיבזרנו את מיצי בארגז חול חדש, חול חדש, ומזון (יקר, כמו שהיא אוהבת). אחרי ילולים לא רבים היא אכלה, שתתה, ועשתה צרכים. מופלא. משם והלאה היא מתפנקת איתנו, כך שהכרזנו שהיא בסדר.

יצא כבר ארוך, ויש מזג אוויר טוב היום, אז נלך לטייל בפארק סטנלי. המשך יבוא...

ראשון בבוקר, יום יפה

מיצי מתחרדנת בשמש

הנוף מהחלון ביום יפה

זהו, נוסעים!

עוד כמה שעות המונית לשדה התעופה; את האינטרנט בבית מנתקים עוד רגע וחצי. 

המזוודות. ולזה להוסיף את הכלוב של מיצי

אז ניכנס לדממת אלחוט קצרה של כמה ימים, ואחרי נחזור, באיזור זמן של ונקובר :)